1כבר ביארנו במקומו שחכמים תקנו לבעל מעשה ידיה משום מזונות שהוא משועבד לה בהם וכבר התבאר שם עד היכן הבעל יכול לכוף את אשתו לעשות לו וכל שדחקה עצמה לעשות יתר מן השעור נקרא העדפה ומכל מקום אף היא של בעל ואם נדרה שלא יהנה בעלה ממעשה ידיה והוא שאמרה קנם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר אף לענין העדפה שהרי אף היא של בעל ואין נדריה מפקיעין זכותו ומכל מקום הרשות בידה לומר איני נזונת ואיני עושה ומעתה כל שאמרה בשעת הנדר איני נזונת ואיני עושה ומתוך כך קנם שאני עושה לפיך או איני נזונת ואיני עושה ויקדשו ידים לעושיהם צריך להפר ואם לא הפר חל נדרה ואע"פ שמעשה ידיה לא באו לעולם כל שבלשון קנס קדושת הגוף הוא והרי הוא כמקדיש את הידים או את הדבר שהפעולה עתידה לצאת ממנו הא כל שלא אמרה איני נזונת ואיני עושה אפילו אמרה יקדשו ידים לעושיהם אין צריך להפר אלא שמכל מקום עצה טובה להפר מצד אחר והוא שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו כמו שביארנו בחמישי של כתובות ושמא תאמר היאך הוא יכול להפר נדרים אלו איפשר שבכלל דברים שבינו לבינה הם וגדולי המפרשים כתבוה בכלל עינוי נפש מצד שהיא עצמה נתקדשה עם מעשי ידיה:2המוכר פירות דקל לחברו עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו אף משבאו לעולם שהרי לא חל הקנין בשעה שהקנם לו מפני שלא באו לעולם ומכל מקום אם אכלם לוקח משבאו לעולם קודם שיחזור המוכר אין מוציאין ממנו הואיל וברשות אכל והוא הדין משבאו לרשות לוקח אבל כל שחזר המוכר קודם שיבאו ברשות לוקח לא קנה שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכן האומר לחברו שדה זו לכשאקחנה תהא קנויה לך מעכשו לא קנה:3הגבהת תרומות ומעשרות לא נאסרה בשבת אלא שבות מדברי סופרים שהרי תקון זה אינו אלא דרך טלטול בעלמא וכבר ידעת שלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף אלא אם כן במקום מצוה וכמו שאמרו על זה בעירובין ניחא ליה לחבר למעבד איסורא זוטא דלא ליעביד עם הארץ איסורא רבא ואם כן אף לקיום מצות עונג שבת מותר לתרום שלא מן המוקף ומכל מקום אינו יכול לעשר אלא על מה שכבר בא ברשותו אלא שאינו יכול לעשרן עכשו לאי זו סבה ומעשר עליהן ממקום אחר לקיים בהם עונג שבת אבל כל שלא באו פירות אלו שרוצה לעשר עליהן ברשותו אינו מעשר עליהן כשם שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כך אינו מעשר על פירות שלא באו לעולם שיהא זה מעשר עליו לכשיבא לעולם ואפילו היו מקרקע שלו כל שהן ביד אריס ואינו יודע אם יביאם לו בחלקו אם לאו כדבר שלא בא לעולם הוא:
