מאירי על יבמות קי״ב

1 זה שהעמדנו משנתנו בשגיטה יוצא מתחת ידה הקשו בגמרא עליה מבריתא ותירצוה אלא שמתוך שהדברים צריכים ביאור אני כותבה דרך פירוש כדי לבור יפה ממנה מה שפסקנו במשנתנו והוא שאמרו יבמה שאמרה תוך שלשים לא נבעלתי בין שהוא אומר בעלתי בין שהוא אומר לא בעלתי כופין אותו לחלוץ כלומר שהיא נאמנת לאחר שלשים יום מבקשין ממנו לחלוץ כלומר אבל לא כופין מפני שהוא נאמן היא אומרת נבעלתי והוא אומר לא בעלתי יוציא בגט ודבר זה פירשוהו רוב גאונים לאחר שלשים דהא בתר שמעתא דלאחר שלשים אתיא ובתרה גרירא והיא נאמנת דטפי מתלתין לא מוקים איניש נפשיה ובשנסתרה הוא אומר בעלתי והיא אומרת לא נבעלתי אע"פ שחזר הוא ואמר לא בעלתי צריכה גט וחליצה ומדקתני צריכה גט אלמא אין גיטה יוצא מתחת ידה וקשיא למאי דאוקימנה בגט יוצא מתחת ידה ופירשה רב אמי צריכה חליצה עם גיטה היוצא מתחת ידה וזה שהוא אומר אע"פ שחזר ואמר לא בעלתי לאו אצריכה חליצה קאי דכל שכן שאם לא בעל צריכה חליצה אלא הכי קאמר אע"פ שחזר ואמר לא בעלתי אין כופין אותו לחלוץ אלא מבקשין דאדבורא קמא סמכינן ורב אשי שתירץ התם גט לזיקתו הכא גט לביאתו אף הוא מעמידה בגט יוצא מתחת ידה אלא שטוענת שאותו גט לא ניתן אלא לזיקתה לפסלה לו ולאחים והוא מצריכה גט אחר מפני שמאחר שהוא חוזר ואומר לא בעלתי יש לדון שזה שאמר בעלתי אחר שנתתי לה הגט הוא אחר שלא פירש אימת בעל וביאה פסולה אינה פוטרת וצריכה גט אחר וחליצה ויש גורסין אע"פ שחזרה ואמרה נבעלתי ומעתה לענין פסק אתה חוזר ודן על עניני השמועה שכל יבמה שאמרה בתוך שלשים לא נבעלתי הן שיודה הן שיכחיש כופין אותו לחלוץ ולאחר שלשים מבקשין על הדרכים האמורים במשנתנו היא אומרת נבעלתי קודם גט זה והוא אומר לא בעלתי כל תוך שלשים צריכה גט אחר וחליצה לאחר שלשים דיה בגט זה היוצא מתחת ידה הוא אומר בעלתי והיא אומרת לא נבעלתי שכבר ביארנו שבתוך שלשים כופין ולאחר שלשים מבקשין אם חזר הוא והודה שלא בעל בלאחר שלשים צריכה גט אחר וחליצה כרב אשי וזהו שאמרו הנהו שניהם מודים דאתו לקמיה דרבא כלומר שחזר והודה הוא שלא בעל והיה פוטרה בחליצה עד שהשיבוהו מזו והצריכה גט וחליצה וכן אתה דן בכיוצא באלו:

2 יבמה שכנסה היבם ואמרה היא לא נבעלתי בין בתוך שלשים בין לאחר שלשים אע"פ שלענין היא עצמה נאמנת אם לכופו בתוך שלשים אם לבקש ממנו לאחר שלשים אין צרתה נאסרת בכך אלא מכיון שנסתרה ונתיחדה בעדים חזקתה שנבעלה ונפטרה צרתה והותרה לשוק הואיל והיבם אומר בעלתי:

3 המשנה העשירית והכונה בה בענין החלק הששי גם כן והוא שאמר הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו שיחלוץ לה לאחר מיתת בעלה מבקשין ממנו שיחלוץ לה אם נתכונה לכן אפילו בחיי בעלה מבקשים ממנו שיחלוץ לה אמר הר"ם בכל מה שיאמר כופין ירצה בו ותטול כתובתה ומהעקרים האמתיים אשר נסמוך עליהם שכותבין אגרת מרד על היבמה וכאשר מרדה ובקשה חליצה תצא בלא כתובה הלכה למעשה בכל בתי דיני ישראל ועל העקר הזה נכון בכל ההלכות הנופלות בין היבם והיבמה והוא יכריח שתעמוד בהכרח ואמרו הנה מבקשים ממנו הוא לענין שתטיל כתובתה ואם נתרצה הרי זה טוב ואם לא נכריחהו על החליצה ותצא בלא כתובה כמו שביארנו וזה אמת ותשען עליו:

4 אמר המאירי הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו שיחלוץ לה שהרי מכל מקום אסורה היא לו ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו ולעגנה מתורת קנס אין לנו שהרי בחיי בעלה נדרה ולא לכונת הפקעת מצות יבום אבל אם נדרה לאחר מיתת בעלה הרי הדבר מוכיח שלא נתכונה אלא להפקיע מצות יבום ואין כופין אלא שמבקשין ואף בנדרה בחיי בעלה כל שהדבר מוכיח לפי מה שנראה לדיינין שלכך נתכונה אין כופין אלא שמבקשין וכבר ביארנו בשם גדולי המחברים שכל שכופין תטול כתובה וכל שמבקשין תצא בלא כתובה:

5 זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

6 בראשונה היו אומרין שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך ר"ל שנאנסה שאלו ברצון אע"פ שלמשנה ראשונה אסורה על בעלה מכל מקום אינה נוטלת כתובה כדאיתא בהדיא בסוף נדרים צ"א א' אלא שטוענת שנבעלה באונס ובאשת כהן שהאונס אוסרתה ונוטלת כתובה שכל באונס אינה מפסדת כתובה ואע"פ שעד אחד אינו אוסר בלא קנוי וסתירה אלא אם כן נאמן לו כשנים היא נאמנת לאסור לו את עצמה יותר מעד אחד שאלמלא כן לא היתה מבזה את עצמה:

7 השמים ביני לבינך כלומר שטוענת עליו דבר שאי אפשר להתברר ופירשו בה גדולי הרבנים וגדולי המפרשים שאינו נזקק עמה כלל ואי אפשר להתברר שהרי אסור לו לבעול בפני הבריות וכן לשון תלמוד המערב מוכיח כמו שאמרו שם כמה דשמיא רחיקין מן ארעא ההיא איתתא רחיקתא מבעלה ואף בהגדה אמרו שרה אמנו אמרה לו לאברהם השמים ביני לבינך שנאמר ישפוט ה' ביני ובינך וזו ודאי פירושה שהיה מרוחק ממנה לגמרי שריחקה מחמת הגר ומכל מקום באחרון של נדרים יראה להדיא שפירושו שאינו יורה כחץ ומכיון דאיהי קים לה איהו לא קים ליה היא נאמנת ויתן כתובה וכגון שבאה מחמת טענה כגון שטענה בעינא חוטרא לידה ומרא לקבורה הא כל שאינה באה אלא מחמת טענת פריה ורביה אמרינן לה לא מיפקדת ואע"פ שאמרוה כן בהגדה בשרה אמנו וזו ודאי ריחוק גמור היה אין כאן קושיא שדבר זה ר"ל השמים ביני לביניך טענה כללית היא על כל דבר שאינו מתברר על ידי אדם ונאמרת במקום אחד על ענין אחד ובמקום אחר על ענין אחר ובזו מיהא יראה ענינה על שאינו יורה כחץ ומשום דאיהו לא קים ליה ולשון תלמוד המערב הוא מפני שאינה נחשבת לה כביאה כלל אחר שאינו יורה כחץ:

8 והאומרת נטולה אני מן היהודים כלומר שכבר אסרתי הנאתם עלי וכגון שאמרה הנאת תשמיש כל יהודי עלי או הנאת היהודים עלי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו אבל אם אמרה הנאתה על היהודים אע"פ שחל נדרה על כל שאר יהודים אינו חל על הבעל שהרי משועבדת היא לו ואי אפשר לה להפקיע שעבודה בלשון זה אף על ידי כולל אלא כשאסרה הנאתם על עצמה ומתוך שראינוה אוסרת עליה כל תשמיש ודאי מחמת צער תשמיש הוא והרי זה כאונס ומתוך כך נוטלת כתובה ומכל מקום דוקא מנה מאתים וכל שכן מה שהביאה אבל תוספת לא דאדעתא למיפק לא כתב לה:

9 אלו הן שלש נשים שהיו אומרין עליהן לצאת בכתובה ומתוך שראו שהיו הרבה פעמים נותנות עיניהן באחר ומפקיעות עצמו מבעליהן על ידי טענות אלו חששו להן ואף לטענת נטולה אני מן היהודים חששו שמא אחר כן יהו מתירות עצמן על ידי חכם בפתח וחרטה ומשיאות את עצמן ומתוך כך חזרו לומר שלא יהו יוצאות בכך כלל אלא אם אמרה טמאה אני לך הן ברצון ולישראל הן באונס ולכהן תביא ראיה לדבריה שהרי איפשר להתברר וכן שהדברים נראים שקרות שאין אשה עשויה לפרסם את עצמה ומתירין אותה לבעלה ושמא תאמר והלא מכל מקום שויתה לביאת הבעל אנפשה חתיכה דאיסורא שהרי הזונה אסורה לכהן ואף היא מוזהרת בביאתו והיאך מאכילין דבר האסור לה והרי אמרו קדושין ס"ה א' קדשתני והוא אומר לא קדשתיך הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ותירצו בתוספות שמאחר שהותרה לו לא הוזהרה היא בביאתו וכמו שאמרו בפרק הבא על יבמתו כל היכא דאיהו מוזהר איהי מיזדהרא וכל היכא דאיהו לא מיזדהר איהי נמי לא מיזדהרא ועדיין לא הועלנו שהרי אתה מתירה בתרומה והזונה אסורה בה אלא טענה זו ר"ל עיניה נתנה באחר חזקה כל כך שיש לסמוך עליה להתיר אף במקום חתיכה דאיסורא והדברים מתמיהים שהרי בכל מקום ספיקא דאוריתא לחומרא אלא שגדולי הדור מתרצים שתנאי בית דין הוא כדי שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות להפקיע עצמן מיד בעליהן ומשום מיגדר מילתא מותר וכמו שביארנו בפרק עשירי צ' ב' שבית דין מתנין לעקור דבר מן התורה משום מיגדר מילתא ואין זה עקירת מצוה אלא קיום מצוה שהרי מצוה מן התורה לשמוע לשופט שבימיו וכל שהם רואים לגדור שומעין להם אף להתיר אלא אם כן בקצת דברים או בקצת דרכים כמו שביארנו בסנהדרין מ"ו א' וכל שכן במקום אישות שיש לצרף בה כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושי מינייהו ויש מפרשים אותה כתרומה דרבנן ואין צורך בכך וכתבו בתוספות שאף למה שחזרו לומר שתביא ראיה לדבריה אם הוא אומר שמאמינה שויתה אנפשיה חתיכה דאיסורא ואף באשת ישראל שאמרה שברצון זינתה והוא מאמינה אפילו חזרה היא לומר שבאונס היה אסורה לו לעולם אלא שמתבלין את דבריהם לומר שמנדין אותו על שגרם לה ליאסר לו בהודאתו ועבר על תקנת רבנים הקדומים:

10 וכן בשניה אם אמרה השמים ביני לבינך ר"ל שאינו יורה כחץ שאי אפשר להתברר יעשו דרך בקשה כלומר שמבקשין ממנה שלא להוציא לעז עליו אם שמעה מוטב ואם לאו מחמיצין את דינם עד שיתרצו בין שניהם באי זה ענין ואין אנו נזקקין להם והוא שאמרו בתלמוד המערב יעשה סעודה ויפייס כלומר שיפייסנה בכל מיני פיוס עד שתתרצה לו שמא מתוך שהיא יודעת שדבר זה אין האיש בקי בו מעיזה לומר כן כדי שתצא מתחתיו ואע"פ שבפרק הבא על יבמתו אמרו שכל בטענת יורה כחן היא מהימנא התם הוא שאין היא באה להתגרש אלא שאנו מוציאין אותה מצד שאין לה בנים ומשום הכי נאמנת אבל זו שבאה להתגרש חוששין לה כמו שביארנו והפך הדברים אם אמרה שאינו נזקק לה כלל שכשהוא בא לגרשה אינה נאמנת ובמקום שהיא באה להתגרש יראה בסוגיא שבסוף נדרים שהיא נאמנת שכל שהיא יודעת שאף הוא יודע אינה מעיזה וזהו שאמרו שם מימר אמרה נהי דבביאה ידע ביורה כחץ מי ידע הא כל שטוענת שאינו נזקק עמה אף למשנה אחרונה נאמנת ובתוספות כתבו שכל שבטענה זו אע"פ שאינה באה מחמת טענה ר"ל חוטרא ומרא יוציא ויתן כתובה שמכל מקום אינו מקיים מצות עונה והכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה וגדולה מזו שנינו אי אפשי אלא בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה ומכל מקום אף הם כתבו דדוקא בשאינה תובעת כתובה אלא שתובעת להתגרש הא כל שתובעת להתגרש וליטול כתובה אינה נאמנת והוא הדין בטענת גרשתני שאם היא מזכרת כתובה אינה נאמנת וממה שאמרו בפרק האשה מת בעלי נאמנת מת בעלי תנו לי כתובתי אינה נאמנת ומכל מקום אין זו ראיה מוכרחת דמיתה שאני שאין הבעל עמה והדברים נראין שמעדת ליטול כתובה אבל זו שבעלה עמה כל שהדין עמה להתגרש אין הזכרת כתובה מפקעת ומכל מקום לדעת המפרשים בהשמים ביני לבינך שאינו נזקק עמה כלל למשנה אחרונה אינה נאמנת ולשון סוגיא שבסוף נדרים מוכחת כשיטה ראשונה אלא שאף הם מיישבים אותה לשיטתם והוא שאמרו שם אמרה לבעלה גרשתני מהו ואמר רב המנונא תא שמע האומרת טמאה אני לך דאפילו למשנה אחרונה דלא מהימנא התם הוא דמשקרא דידעא דבעלה לא ידע בה אבל הא דידעה דבעלה ידע מהימנא חזקה אין אשה מעיזה בפני בעלה ואמר ליה רבא אדרבה אפילו למשנה ראשונה דמהימנא התם הוא דלא עבידא לבזויי נפשה ר"ל אי לאו דקושטא היא לא עבידא לבזויי נפשה בכי הא דתימא טמאה אני אבל גרשתני דעבידא לבזויי נפשה בהכי לא מהימנא ואותביה רב משרשיא לרבא מיהא דהשמים ביני לבינך דמשנה ראשונה דמהימנא אע"ג דלית לה כסופא ותירץ כיון דלא סגיא דלא אמרה אין יורה כחץ אי לאו דקושטא היא לא אמרה דכל כי הא כסופא היא וזהו כשיטה שלנו ומכל מקום הם גורסין כיון דסגיא דאמרה אין יורה כחץ כלומר דאיהו לא ידע אף בדאמרה שאינו נזקק כלל נאמן למשנה ראשונה והדר אותבוה לרב המנונא דקאמר דבגרשתי נאמנת מיהא דהשמים ביני לבינך דמשנה אחרונה דידעא דבעלה ידע וקתני דלא מהימנא ותירץ דמימר אמרה נהי דבביאה ידע ביורה כחץ מי ידע כלומר דבהא דבעלה ידע ודאי מהימנא אף למשנה אחרונה אבל כשאמרו דלא מהימנא ביורה כחץ הוא דמעיזה ומעיזה ומכל מקום הם מפרשים נהי דבביאה ידע ביורה כחץ מי ידע ואנא אמינא השמים ביני לבינך ואף הוא יהא סבור שבענין יורה כחץ קאמינא וסבור עלי שזה שאיני מפרשת כן להדיא משום לישנא מעליא הוא ומתוך כך מעיזה ומעיזה ויש מפרשים לשטה זו ביורה כחץ מי ידע ומיגו דמציא אמרה שאינו יורה כחץ אף באומרת שאינו נזקק עמה נאמנת וכן כתבוה גדולי המפרשים והדברים נראין כדעת ראשון:

11 וכן חזרו בשלישית ואמרו שאם אמרה נטולה אני מן היהודים יפר חלקו מן הדברים שהוא יכול להפר ותהא נטולה משאר היהודים ואין מתירין אותה משום נדר שהותר מקצתו הותר כלו שלא נאמר הותר מקצתו הותר כלו אלא בחכם שעוקר את הנדר מעיקרו ועושהו כמי שאינו אבל בעל שאינו מיפר אלא בדברים ידועים כגון נדרי ענוי נפש ונדרים שבינו לבינה חלקו מופר ולא חלק שאר בני אדם ואף אם נדרה מאכילת שני דברים והבעל היפר לה באחד נדרה קיים באותו דבר שלא הופר כמו שיתבאר במקומו:

12 ולענין פסק הלכה בכלם כמשנה אחרונה אלא שגדולי ספרד כתבו בזו האחרונה דיפר חלקו שלדעת ר' יוסי נאמרה אבל רבנן סבירא להו דתשמיש לא מדברים שבינו לבינה הוא שאינו מיפר אלא לעצמו אלא מכלל נדרי ענוי נפש הוא שהבעל מיפר בין לעצמו בין לאחרים:

13 בסוגיא זו שאלו נטולה אני מן היהודים ומת הבעל היאך דנין בה אצל יבם ודבר זה נחלקו בו המפרשים והוא שגדולי הרבנים פירשו בה אם אסורה ליבם מצד אותו הנדר אם לאו וענין השאלה שמא מאחר שהיא מתכונת שיגרשנה בעלה אלא שהיא נודרת בכלל כדי שלא יחשדוה שמא נתנה עיניה באחר נראין הדברים שלא חל הנדר אלא על אותם שאלו יגרשנה תהא מותרת להם אבל יבם שאלו יגרשנה בעלה אף היא אסורה לו מדין גרושת אחיו לא חל בו הנדר שלא עלה על דעתה שימות בעלה בלא בנים עד שתכוין לכללו בנדרה וכשמת בעלה בלא בנים מותרת לו או שמא דעתה מתרחבת בנדרה לכלול בו כל מה שאיפשר לבא לידי היתר ונחלקו בה רב ושמואל לרב אינו כבעל ולא נאסרה לו ולשמואל הרי הוא כבעל ונאסרה לו ואין לו תקנה בהפרה שאף לדעת ר' אליעזר ור' יהושע שאמרו שהיבם מיפר לא אמרו אלא בנדריה שאחר זיקה אבל בנדרים שנדרה בחיי הבעל לא שהרי אף הבעל אינו מיפר בקודמין ונמצאת אסורה לו אלא אם כן בהיתר חכם ואין בזו הפרש בין שהפר הבעל חלקו בין שלא הפר ואמר אביי כותיה דרב מיסתברא דתנן הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו לחלוץ לאחר מיתת בעלה מבקשין אלמא דבחיי בעלה לא מסקא דעתה ליזקק לפניו ולא נתכונה להנאת תשמישו אלא לשאר הנאות וכשמת בעלה מכל מקום הרי הנאת תשמיש בכלל נדרה על הדרך שאשת איש הנודרת מן האנשים נאסרה להם הנאת תשמישם אף לאחר מיתת בעלה מפני נדר זה וכופין אותו לחלוץ שהרי הנדר מכל מקום חל עליו שהרי בפרט נדרה על היבם ואם איתה דמסקא אדעתה ליזקק לפניו אף בחיי בעלה נאמר שהנדר חל עליו ותהא בדין מבקשין מפני שאף על הנאת תשמישה בפרט נתכונה ודחי ליה דלא מיסתייע מיהא דבאשה שיש לה בנים עסיקינן דכולי האי לא מסקא אדעתה ואידחי קושייה וקם ליה סיועיה דרב וכל שכן דרב ושמואל הלכתא כרב ואם כן יבם אינו כבעל ולא נאסרה לו מתוך נדר זה והוא הדין לשיטה זו שמותרת בבעל אחותה שהיתה חיה בשעת נדרה ולשון אינו כבעל והרי הוא כבעל לשיטה זו פירושו הרי הוא כבעל שכמו שהיה דעתה לאסור עצמה על הבעל היה בדעתה לאסור עצמה על היבם:

14 ומכל מקום גדולי הפוסקים ורוב מפרשים יש להם שיטה אחרת בענין זה והוא שלדעתם ודאי הנדר חל אף על היבם כבשאר בני אדם אלא שענין השאלה לדעתם אם כופין את היבם לחלוץ אם לאו וכגון שנדרה בחיי בעלה והפר חלקו ומת ואסורה ליבם ולדעת גאוני ספרד שפסקו שאם הפר הבעל הפר לו ולאחרים אתה מפרשה בנדרה בחיי הבעל ומת עד שלא שמע שאסורה ליבם וענין השאלה שמא אף היא דעתה בשעת הנדר על היבם וכשם שרוצה לצאת מתחת בעלה כך רוצה לצאת מתחת יבמה אם תארע ביניהם זיקה ומעתה אף אצל היבם עשו תקנה שלא לדונה כדין משנה ראשונה להיות יוצאה בכתובה אלא כדין משנה אחרונה ואע"פ שדין משנה אחרונה להפר חלקו והיבם אינו יכול להפר מכל מקום תלך אצל חכם להתירו בשאלה או תעמוד עגונה כל ימיה אלא שמבקשין ממנו לחלוץ ושלא ליתן לה כתובה או שמא אין דעתה על היבם ודנין אותה כמשנה ראשונה שהרי לא בטלוה אלא שלא תהא נותנת עיניה באחר ומקלקלת בבעלה וגבי יבם ליתה להאי טעמא דלא מסקא אדעתה דלימות בעל ותזקק לו עד שתקלקל עליו והילכך כופין אותו לחלוץ וליתן לה כתובה ואמר רב עלה אינו כבעל וכופין אותו לחלוץ וכן הלכה והדברים ברורים ומחוורים אלא שגדולי הפוסקים הוסיפו בה ונפקא מינה דלא הויא מורדת ודוק מינה טעמא דנדרה בחיי בעלה הא לאחר מיתת בעלה הויא לה מורדת ושמע מינה ליתה לדשמואל דאמר אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם ובאמת תורף הדברים כך הוא ר"ל שכותבין אגרת מרד על שומרת יבם ודלא כשמואל כמו שפסקנו בפרק אע"פ ומכל מקום יש מתמיהים עליהם מה ענין לכתובה כאן שלא שנו כאן אלא אם כופין אם מבקשין אבל להפסד כתובה לא שנו כאן אלא שלשטה שכתבנו למעלה כל שאמרו מבקשין הפסד כתובה הוא וגדולי המפרשים כתבו עליהם שזו אינה ראיה שהרי בין בחיי הבעל בין לאחר מיתה אנו נזקקין להתירה אם בכופין אם במבקשין ואם אתה דנה במורדת היה לך לקנסה ולהעמידה בעגונה ולא להשתדל בהיתירה לא בכופין ולא במבקשין ואם תאמר שמאחר שנאסרה עליו בנדר מבקשין מכל מקום אי אתה למד ממנה דין מורדת כלל שהרי בעלמא בין שהיא מורדת בין שאינה מורדת לא כופין ולא מבקשין אלא שבזו משום דנדרה ואיתסרא עליה כופין או מבקשין וגדולי תלמידיהם מתמיהים עליהם יותר לומר היאך אנו למדים ממנה דליתה לדשמואל והרי שמואל הוא הוא שאומר כאן יבם הרי הוא כבעל כלומר שאין כופין אותו ליתן גט וכן היבם אין כופין אותו לחלוץ וחולק על רב שאמר שאינו כבעל וכופין אותו לחלוץ ואלו היה לענין זה שיכות בענין מורדת כלל קשיא דשמואל אדשמואל אלא ודאי אין לדון מכאן שום דין אצל מורדת כלל ואין לדקדק ממנה אלא הא לאחר מיתת בעלה אין כופין אותו לחלוץ אבל לענין הפסד כתובה לא שנו כאן כלל זהו תרף דבריהם אלא שגדולי הדורות מתרצים דלא קשיא דשמואל אדשמואל דאף שמואל לא אמרה אלא לדעת אבא שאול דאמר מצות חליצה קודמת למצות יבום ומדלא מהדרינן איבום אין כותבין עליה אגרת מרד אבל לדעת חכמים שמצות יבום קודמת וכמו שפסקנו בפרק החולץ ל"ט ב' אף לדעת שמואל כותבין אגרת מרד וכדאיתה בהדיא בפרק אע"פ והיינו דקאמר הכא הרי הוא כבעל דכל דמסקא אדעתה הויא לה מורדת:

15 ונשלם הפרק תהלה לאל. ברוך נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה:

16 בעזרת הצור וישועתו:

17 חרש שנשא פקחת וכו' זה הפרק אמנם הכונה בו לבאר קצת עניני החלק הראשון בהלכות יבום וחליצה ובפרט בעניני אישות שאינו גמור מן התורה על אי זה צד מזקיק ליבום וחליצה ועל אי זה צד אינו מזקיק ונתגלגל על ידי זה להודיע דרך הקדמה על אי זה צד יוציא בגט ועל אי זה צד אינו מוציא ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשני חלקים הראשון על אי זה צד תלוי ברצונו אם להוציא אם לקיים ועל אי זה צד אי אפשר לו להוציא והשני על אי זה צד אישות של חרש וחרשת מזקיק ליבום וחליצה ועל אי זה צד אינו מזקיק והכל משתלשל לענין אחד והוא שהחלק הראשון אמנם הוא הצעה והקדמה לחלק שני הבא אחריו זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

18 והמשנה הראשונה ממנו ענינה בביאור החלק הראשון והוא שאמר חרש שנשא פקחת ופקח שנשא חרשת אם רצה יוציא אם רצה יקיים כשם שהוא כונס ברמיזה כך הוא מוציא ברמיזה פקח שנשא פקחת ונתחרשה אם רצה יוציא אם רצה יקיים נשטתה לא יוציא נתחרש הוא נשטה אינו מוציא עולמית אמר הר"ם פי' אמרו נשטית לא יוציא ואע"פ שהיא יודעת לשמור גיטה וסבת זה מפני שהיא לחולשת שכלה תפקיר עצמה ולזה לא יגרשנה ולא יעלם ממך באלו ההלכות כלם השרשים אשר הקדמתי לך והוא כי כאשר היו הנשואין שלמים והגירושין בלתי שלמים הנה זה לא יהיה טוב אבל המשפט שהוא לא יוציא עולמית:

19 אמר המאירי כבר ידעת שכל מקום שדברו חכמים בחרש פירושו שאינו שומע ואינו מדבר וכל שהוא כן אין לו דעת לא לקנות ולא להקנות וכן ידעת שבקדושין אנו צריכין לדעת המקדש ולדעת המתקדשת וכשם שאין האיש מקדש אלא לדעתו ולרצונו כך האשה אינה מתקדשת אלא לדעתה ולרצונה אבל בגירושין הואיל ומתגרשת בעל כרחה אין אנו צריכים לדעתה אלא לדעת המגרש ואם כן כל שבקדושין ונשואין כל שיש בהם חרשות מצד אחד כגון חרש אף בפקחת או חרשת אף בפקח אינן קדושין מן התורה שהרי לדעת שניהם אנו צריכין ואם הוא חרש אין כאן דעת לקנות ואם היא חרשת אין כאן דעת להקנות ואין צריך לומר חרש בחרשת ומכל מקום חכמים תקנו שיהו נשואיהן נשואין אפילו חרש בחרשת ואע"פ שלא רצו לתקן נשואין לקטן כלל קטן הואיל וסופו לבא לידי נשואין לא חששו לתקן לו נשואין אבל חרש וחרשת שאין סופם לבא לידי נשואין חששו להם ותקנו להם נשואין ואע"פ שבקטנה יתומה תקנו לה נשואין אע"פ שסופה לבא לידי נשואין קטנה שאני כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר שמאחר שאין לה מי ישמרנה ינהגו בה מנהג הפקר ומכל מקום כל שיש צד אחד בשטות לא תקנו להם חכמים נשואין כלל מפני שאין תקנתם מועלת בהם לדור בשלום כדרך בן זוג עם בת זוגו מה שאיפשר כן בחרש וחרשת ומאחר שכן אף גירושיהן אינן גרושין כלל ולמדת מדברינו ששלשה מינין הם בנשואין מהם שהם נשואין גמורין מן התורה ומהם שאינם נשואין מן התורה אבל הם נשואין מדברי סופרים ומהם שאין בנשואיהן סרך נשואין כלל והרי הוא זנות גמור ומפרישין אותן והוא שכל שהם גדולים ובני דעת נשואיהן נשואין מן התורה וכל שיש בהם צד חרשות מצד אחד או צד המתקדשת נשואיהן נשואי סופרים וכל שיש בהם צד שטות מצד אחד או צד קטנות מצד המקדש אין בנשואיהן ובקדושיהם סרך כלל וכן ידעת שכל שנתקדשה קדושי תורה אינה מתגרשת בגירושי סופרים אבל כל שקדושיה של סופרים מתגרשת בגירושי סופרים ואחר שתדע הקדמות אלו אתה מתחיל לבאר משנה זו בדרך זה:

20 חרש שנשא פקחת ופקח שנשא חרשת רצה יוציא רצה יקיים שהרי מאחר שיש צד חרשות בנשואין אינן אלא נשואין דרבנן והרי הם מתגרשים אף בגירושין של סופרים שכך אמרו כשם שהוא כונס ברמיזה והוא שרמז לפקחת להתקדש לו כך הוא מוציא ברמיזה ודבר זה אינו צריך אלא לחרש שנשא פקחת אבל פקח שנשא חרשת אפילו היו נשואיה של תורה כגון שנשאה פקחת ונתחרשה מתגרשת דלא בעינן דעתה כמו שנבאר בסמוך אבל חרש בפקחת אלו נשא כשהוא פקח ונתחרש אינו מוציא כלל שאין נשואי תורה מתגרשים ברמיזה שהם גירושי סופרים הא כל שנשואיה סופרים מתגרשת כגירושי סופרים ואם רצה יקיים הואיל ונשואין דרבנן הם ולא מצינו בתלמוד שלנו הפרש בענין זה בין קדשה בכסף ושטר לקדשה בביאה אלא שבתלמוד המערב אמרו כיצד הוא עושה רומז ונותנין לה גיטה מתניתא בשקדשה בכסף אבל קדשה בביאה קדושיו מעשה וגירושיו אינן מעשה ואין הדברים נראין שמכל מקום אע"פ שהכסף אינו מעשה גמור כביאה הואיל וקנינו חזק כביאה דינן שוה ואלמלא כן לא נשמט תלמוד שלנו מלהזכירה:

21 פקח שנשא פקחת ונתחרשה אם רצה יוציא ואם רצה יקיים אם רצה יוציא שאע"פ שנשואי תורה הם אף גירושיה גירושי תורה הם הואיל ואין אנו צריכים לדעתה וכל שכן שאם רצה יקיים וזו לא הוצרכה אלא סירכא דלישנא הוא נתחרש הוא לא יוציא עולמית שהרי הואיל ונשא כשהוא פקח נשואי תורה הם וכשנתחרש אינו מוציא שהרי צריכין אנו לדעתו והיאך יוציא ברמיזה מה שכנס בנשואין גמורין וכן לענין שטות כל שנשטית היא וכל שכן נשטה הוא לא יוציא עד שישתפה שהרי אין כאן גירושין אפילו מדברי סופרים הואיל ואינה יודעת לשמור עצמה ואפילו היתה יודעת לשמור גיטה וכן אין שם סרך נשואין כלל ומכל מקום מן התורה אף שוטה הואיל ולא בעינן דעתה כל שהיא צריכה גט כגון שנשאת פקחת מתגרשת אחר שיודעת לשמור גיטה אע"פ שאינה יודעת לשמור עצמה אלא שחכמים הפקיעוה שלא להתגרש שלא ינהגו בה מנהג הפקר ולמדת בענינה שאם יודעת לשמור עצמה וגיטה מתגרשת אף מדברי סופרים ודינה כחרשת ואם אינה יודעת לשמור עצמה וגיטה אינה מתגרשת אף מן התורה או שאין יודעת לשמור גיטה לבד אלא שמאחר שאינה יודעת לשמור גיטה אין לה יד ומכל מקום סתם שוטה אינה יודעת לשמור את עצמה אבל יודעת לשמור גיטה ולא עצמה מתגרשת דבר תורה שהרי אחר שמתבוננת לשמור גיטה יש כאן יד להתגרש אלא שחכמים תקנו בה שלא תתגרש שלא ינהגו בה מנהג הפקר ומכל מקום גאוני ספרד כתבו בדין גירושיה שאם אינה יודעת לשמור את עצמה ויודעת לשמור גיטה הואיל ומתגרשת דבר תורה אם עבר וגירש מגורשת ולא תדור בשכונתו ואיני יכול להחזירה שהרי אין לה סרך נשואין כלל אלא שחייב במזונותיה ובשאר תנאי כתובה הואיל וגט פסול הוא אלא שאסור בתשמישה שאם תאמר פטור לא הועילו חכמים בתקנתם כלום וכן שמאחר שתקנו לפסול את גיטו הויא לה מגורשת ואינה מגורשת שבעלה חייב במזונותיה ואם אינה יודעת לשמור לא עצמה ולא גיטה או כל שאינה יודעת לשמור גיטה אפילו היתה יודעת לשמור עצמה אם איפשר להיות כן ועבר וגירש אין גירושיו כלום והרי היא כאשתו לכל דבר ואפילו היא אשת כהן מותרת לו ולפי דרכך למדת שיש שוטה יודעת לשמור עצמה וגיטה עצמה ולא גיטה גיטה ולא עצמה לא גיטה ולא עצמה ודנין בכל אחת כפי מה שהיא אחר שנבדוק בענינה יפה יפה וכן הדין בחרשת אלא שסתם חרשת יודעת וסתם שוטה אינה יודעת:

22 משנה אמר ר' יוחנן בן נורי וכי מפני מה האשה שנתחרשה יוצאה והאיש שנתחרש אינו מוציא אמרו לו לא דומה האיש המגרש לאשה המתגרשת שהאשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו אמר הר"ם ר' יוחנן בן נורי אין הפרש אצלו בין אשה שנתחרשה ואמו שנתחרש ולזה היה תמה מה הפרש אשר שמו חכמים בין אשה לאיש והודיעונו הסבה בזה ואין הלכה כר' יוחנן בן נורי:

23 אמר המאירי אמר ר' יוחנן בן נורי מפני מה האשה שנתחרשה תצא והמתחרש לא יוציא וסבירא ליה לר' יוחנן שאף האשה שנתחרשה אינה מתגרשת והשיבוהו שאינו דומה שהאיש צריכים אנו לדעתו והאשה אין אנו צריכים לדעתה וכן הלכה כמו שביארנו:

24 משנה העיד ר' יוחנן בן גודגדה על החרשת שהשיאה אביה שהיא יוצאה בגט אמרו לו אף זו כיוצא בה אמר הר"ם ירצו בזה אף נושא פקחת ונתחרשה כיוצא בה לפי שכמו שנשואי הפקחת נשואין שלמים לכן נשואי אב החרשת לבתה נשואין שלמים ואע"פ שהיא חרשת לפי שהיא בדעת אביה נתקדשה לו וכמו שזאת יוצאה בגט כן זאת יוצאה בגט וזה אמת:

25 אמר המאירי העיד ר' יוחנן בן גודגדא על החרשת שהשיאה אביה ר"ל כשהיא קטנה שהן נשואי תורה שהיא יוצאה בגט הואיל ואין אנו צריכים לדעתה ואם כן הוא הדין לפקחת שנתחרשה ולאפוקי מדר' יוחנן בן נורי והוא שאמרו אף זו כיוצא בה כלומר שכשם שחרשת קטנה שהשיאה אביה נשואי תורה הם ואעפ"כ מתגרשת אף בפקחת ונתחרשה כן וכן העיד על קטנה בת ישראל שנשאת לכהן ר"ל שלא על ידי אביה שהיא יתומה שאוכלת בתרומה וכר' יהושע שאמר מעשה קטנה מעשה והרי היא כאשתו לכל דבר אלא שיוצאה במיאון וכן הלכה ומכל מקום דוקא בתרומה דרבנן דאקילו רבנן בדרבנן הא בתרומה דאוריתא לא כמו שפירשנו בפרק האשה רבה ומכל מקום יש אומרין שלדעת האומר קי"ד ב' בקטן אוכל נבלות שאין בית דין מצווים להפרישו אוכלת אף בשל תורה אלא שאף לדעת זה אין מאכילין אותם בידים כמו שאמרו לא תאכלום לא תאכילום אבל תרומה דרבנן מאכילין אותם אף בידים לדעת קצת כמו שיתבאר למטה הא אם השיאה אביה לדברי הכל אוכלת אף בתרומה של תורה ובחרשת אפילו השיאה אביה קטנה אינה אוכלת בתרומה כמו שיתבאר קי"ג א' וכל שכן שוטה:

26 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

27 מאחר שביארנו שכל שיש שם שטות מאי זה צד או צד קטנות מצד המקדש שאין שם סרך נשואין כלל למדת ששוטה וקטן שנשאו נשים ומתו נשיהם פטורות מן החליצה ומן היבום וכן אין בהפרשתם צורך גט כלל ויראה לי שמפרישין אותם ואוסרין את הקטן להתיחד וכן נראה ממשנתנו שכל שיש שם נשואי סופרים אמרו בה אם רצה יקיים אלמא שאם אין שם סרך נשואין אינו רשאי לקיים ואם כן אלו שמשיאין את בניהם קטנים אסור להניחם להתיחד עם נשותיהם עד שיגדלו ויתיחדו בעדים וכן כתבנוה בתשיעי של סנהדרין ע"ו ב' אלא שחכמי התוספות חולקין בה בקטן ומשמועת המשיאן סמוך לפרקן האמורה שם וכן משמועת קטן שהשיאו אביו אשה האמורה בפרק הכותב ואין בהם הכרח כמו שכתבנו שם:

28 החרשת אינה יכולה למאן ואע"פ שאף הקטנה יש לה נשואי סופרים ואעפ"כ יכולה למאן קטנה אין אדם נמנע בכך מלנשאה בטוח הוא שיפייסה עד שתגדיל ויפקע כחה במיאון אבל חרשת אלו היתה יכולה למאן לא היה בה זמן ומתוך כך היה אדם נמנע שלא לנשאה כלל: