מאירי על יבמות ק״א

1 בעזרת הצור וישועתו אמן:

2 מצות חליצה וכו' זה הפרק יכלול קצת עניני החלק הראשון ר"ל הלכות יבום וחליצה ובפרט בביאור תכונת החליצה ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לחמשה חלקים הראשון כמה צריכים בה להיות בית דין ומי הוא ראוי לכך השני בענין המנעל ובאי זה רגל אם של ימין אם של שמאל ואם ביום אם בלילה השלישי בענין הקריאה והרקיקה הרביעי בענין חרש וקטן או חרשת וקטנה היאך חליצתם נידונת החמשי בסדור הענין כלו היאך הוא נעשה זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו קצת דברים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:

3 והמשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר מצות חליצה בשלשה דיינים אפילו שלשתן הדיוטות חלצה במנעל חליצתה כשרה באמפליה חליצתה פסולה בסנדל שיש לו עקב כשר ושאין לו עקב פסול מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה מן הארכובה ולמעלה חליצתה פסולה אמר הר"ם פי' הדיוטות אינם חכמים אלא יודעים כונת הפסוקים הנה כבר מותרת בהם חליצה אצל ההכרח ועם היות מצות חליצה בשלשה אי איפשר שישלם מספר חמשה לפרסומי מלתא ולא יביטו לשנים אשר ישלם בהם החמשה היו תלמידים או עמי הארץ ואמפליא יקרא צורת נעל מפשתן ארוגה ואמרו מהארכובה ולמעלה מהארכובה ולמטה שתקשור חגורת הנעל למעלה מהארכובה או תחתיה אולם כאשר נחתכו רגליו או יעוותו וסרו ממקומו עד שלא יוכל להשיג רגלו על הארץ ודומיהם הנה לא תתאמת להם החליצה לפי שהעקר אצלנו צריך לתרוצי לכרעיה:

4 אמר המאירי מצות חליצה בשלשה דיינין ומשום דכתיב בה ועלתה יבמתו השערה לפני הזקנים ואין זקנים פחות משנים ומאחר שאמר לפני הזקנים וכן שאמר השערה שהוא מורה מקום ישיבת בית דין אלמא לבית דין אנו צריכים ואין בית דין שקול הוסף עליהם אחד והרי שלשה ואפילו שלשתן הדיוטות ר"ל שאינן סמוכין ומכל מקום פירשו בגמרא שיהו יודעין להקרות והוא הדין שיהו יודעים שאר טכסיסי חליצה וכן פירשו בגמרא שלהדור מצוה צריך חמשה כדי לפרסם את הדבר ר"ל שיהו הכל מרגישין בדבר שקבוץ שלשה רגיל הוא ואין מרגישין בו ואותם השנים אינם בכלל הבית דין ואין צריך שיהו יודעין כלל שאינן באים אלא לפרסום ואם אינם מזומנים אין משהין אותה בכך ועושין בשלשה הא כל שבפחות משלשה כשרים אינה חליצה כשרה אלא שהיא חליצה פסולה:

5 זהו ביאור המשנה וכך הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

6 הסומין כמו שפסולים בהושבת סנהדרין על הדרך שביארנו במקומו כך פסולים לענין חליצה מפני שהדיינין צריכין שיראו הרוק היוצא מפי היבמה משעה שיוצא מפיה דכתיב לעיני הזקנים וירקה בפניו אבל סומא באחת מעיניו כשר שהרי אף בסנהדרין כשר לדיני ממונות ושאר מומין אע"פ שפוסלין בסנהדרין מדתני רב יוסף כשם שבית דין מנוקים בצדק כך מנוקין מכל מום בחליצה מיהא כשרים:

7 בית דין של גרים פסול בחליצה ואפילו היה אחד מן השלשה לבד גר החליצה פסולה ואפילו היתה אמו מישראל:

8 כשהיבם והיבמה באין לפני בית דין הם בעצמם קוראין לו שכך דרשו וקראו לו הן ולא שלוחן ומשיאין לו עצה ההוגנת לו אם באו ליבם והיה הוא ילד והיא זקנה הוא זקן והיא ילדה אומרין לו מה לך אצל זקנה כלך אצל שכמותך ואל תכניס קטטה לתוך ביתך ואם באו לחלוץ וראויים ליבם משיאין אותו עצה ליבם אם שומעין להם מוטב ואם לאו עושין להם כראוי לפי מה שירצו אם ליבום אם לחליצה:

9 אע"פ שביארנו שהחליצה בשלשה המיאון מיהא דיו בשנים שאינו צריך בית דין אלא שני עדים שתאמר בפניהם איני רוצה בפלוני שקדשוני לו אמי ואחי ואם כן מה שאמרו בפרק שני של מסכתא זו בחכם שחלצה או מיאנה זו בפניו שיכול לנשאה מפני שהם בית דין ואין כאן חשד לענין מיאון אין הלכה כן שיהא צריך בית דין אלא דיו בשנים ולענין חשד אף שנים כשלשה שאין שנים מצויין לחטוא בשביל אחד כמו שביארנו שם:

10 סמיכת זקנים על ראש פר העלם דבר של צבור בשלשה מומחין שבסנהדרי גדולה ועריפת עגלה ר"ל מדידת העיר הקרובה שנאמר בה ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו גו' בחמשה ויש פוסקין ששניהם בחמשה וכן יש פוסקים ששניהם בשלשה כמו שביארנו בראשון של סנהדרין:

11 בענין חליצה צריכין הדיינין שיהו קובעים מקום לשם כך ר"ל שיאמרו נלך למקום פלוני לעשות חליצה זו או שיעשו מעשה בכך ר"ל שילכו במקום אחד לכונת כך דכתיב השערה שמשמעו מקום המזומן ולמעט שאם הם שם במקרה ובאו לפניהם אין רשאין לחלוץ עד שיזמינו אותו מקום לכך ודבר זה אין כונתו אלא לפרסום הדבר לפיכך אם נעשה בלא קביעות מקום חליצתן כשרה ופרסומין אלו יש אומרין שהם להודיע חליצתה שלא יטעו בה כהנים ויש אומרים להודיע שנפטרה מיבמה שיזדמנו לה קופצים:

12 אע"פ שביארנו שעיקר הענין בשלשה ואין צורך לחמשה אלא לפרסום הענין מכל מקום כל שנצטרפו שנים עם השלשה למלא סכום החמשה צריך שיהו כענין השלשה ולמעט את הגרים ויש אומרין שכך הדין אם נצטרפו שם בתורת בית דין יותר מחמשה שכלם צריכים להיות כענין השלשה:

13 כל שהוא צורבא מדרבנן אע"פ שאין מוציאין ממון על פיו רשאי הדיין להורע כחו של תובע אף בשטר על פיו כגון שאם היה בשטר נאמנות וצורבא מרבנן מעיד שנפרע שלא יגבהו אלא בשבועה או שלא יזקק להגבותו כלל לפי מה שעיניו רואות ומכל מקום עכשו כתבו גאוני ספרד שאין לו לדיין להיות סומך בענין זה אלא בראיה ברורה שאין כל הדיינין בקיאין כל צרכם ואין ראוי להתיר הרצועה לכל דיין ודיין לומר מוחזקני בזה שהוא נאמן ויפה כתבו: