מאירי על יבמות ל״ט

1 ורבא סבר דידו עדיפא מידה הואיל והוא יורשה ויד היבם מחתינן ליה חד דרגא מכולהו לפלגא והוא הדין בחייה ולפירות ומכל מקום יש מפרשים דאבית שמאי קאי כלומר ידו כידה וכשם שאם מתה היא נתרוקן זכותה אצל הבעל כך אם מת הוא ואין שם יבם נתרוקן זכותו אצלה ונוטלת היא כל הנכסים וכי איכא יבם מספקא לן אי יבם במקום בעל קאי וירית להו אי לאו במקום בעל קאי ולא ירית מידי ומתוך כך יחלוקו ובית הלל סברי דלאו במקום בעל קאי ומכל מקום אביי אליבא דבית הלל כל שנפלו לה אפילו תחת הבעל אין ליבם בהם כלום ולרבא יד הבעל עדיפא וכי איכא יבם ירית לה לגמרי והיא שיטה שניה אי נמי מחתינן ליה דרגא מכלה לפלגא והיא שיטה שלישית ומכל מקום רבא פריש לה למתניתין כלה בנפלו לה כשהיא שומרת יבם וסיפא דעבד בה מאמר וקא סבר מאמר לבית שמאי קונה לדחות צרה ולהוציאה בלא כלום מדין אחות אשה כמו שביארנו בפרק ארבעה אחין כ"ט א' במשנת שלשה אחים שנים נשואים שתי אחיות ואחד מופנה ומת אחד מהם ועשה בה מופנה מאמר ואחר כך מת השני שבית שמאי אומרים אשתו עמו ר"ל אותה שעשה בה מאמר והלזו תצא מאחות אשה וספק נשואה לחלוק בנכסים אבל לבית הלל מאמר לא מהני ולא מידי ומהדרינן לאיפסוקי כאביי ואע"ג דקשיא מתה כלומר בחייה ולפירות נמי מצו פליגי ולרבא לא קשיא מתה דהא אוקמה בנפלו לה כשהיא שומרת יבם ועשה בה מאמר דבעל לא זכה בהם מעולם ואף היבם בא לזכות מתחלה והיאך יש לו פירות אבל לאביי מיהא קשיא מכל מקום דיוקא דמתניתין כותיה אזלא ומשום אביי ורבא דהלכתא כרבא אין קושיא דעיקר פלוגתא לאו דידהו הוא ופלוגתא דאחריני הוא דאתו לפרושי בה טעמא ומכל מקום יש פוסקים כרבא על הדרך שכתבנו בביאור משנתנו ומעתה אתה יכול להבין מה שכל אחד ואחד פוסק לשיטתו היאך הוא מוציאה מן הסוגיא:

2 זו היא הצעה של שמועה ומעתה אני כותב לך בקיצור דינין שבה וכלל הדברים בענינים אלו הוא ששמועה זו כוללת שלשה ענינים שבכל אחד מהם אתה צריך לברר שלשה דינין הראשון שומרת יבם שנזדקקה מן האירוסין הן שנפלו לה הנכסים בעוד שארוס שלה קיים הן שנפלו לה משנעשית שומרת יבם השני שומרת יבם מן הנשואין שנפלו לה הנכסים משנזדקקה ליבם השלישי שומרת יבם מן הנשואין שנפלו לה הנכסים בעודה תחת בעלה ושלשה דינין אלו אתה צריך לברר בכל אחד מהן בענין מכירה ר"ל אם יכולה למכור אם לאו והשני בעוד שלא מכרה אם יש לבעל שום זכות בפירות השלישי אם מתה מה יעשה בהן:

3 ופרטיהן של דברים כך הם שומרת יבם מן האירוסין אפילו נפלו לה בעוד שהארוס קיים מוכרת ונותנת לכתחלה וקיים ואם לא מכרה אין ליבם כלום בפירות עד שיכנוס ואם מתה הרי הן של יורשיה וכן הדין לגמרי אף בשומרת יבם מן הנשואין כל שנפלו לה הנכסים משנעשית שומרת יבם אבל שומרת יבם מן הנשואין שנפלו לה הנכסים בעודה תחת בעלה רבו בה המחלוקות יש פוסקים בה שאינה מוכרת לכתחלה ואם מכרה מכרה קיים ואינו חולק עמה בפירות ואם מתה אינה יורשה אלא יורשיה יורשין אותה ויש פוסקין שכלן ליורשי הבעל כנכסי צאן ברזל ואם כן אם מכרה אינו קיים ומוציאים מן הלקוחות בחייה ולפירות ובגופא לאחר מיתה אלא שהיא חולקת בפירות ויש אומרין שאין ליבם כלום בפירות הואיל ואינו חייב לפדותה ויש פוסקים שבנכסי מלוג חולקים לענין ירושה ואם מכרה מכרה מחצה וכן כתובה ותוספת ונכסי צאן ברזל אין להם מקום אלא בנזדקקה מן הנשואין והדין בהם שכתובה ותוספת אפילו ייחד לה קרקע בחזקת יורשי הבעל הם וכן בחייה ולפירות אבל נכסי צאן ברזל יש אומרים שאף הם בחזקת יורשי הבעל אפילו גבתה שאין הגוביינא ברשות יבם אלא יחוד בעלמא ויש אומרים שיחלוקו וגאוני ספרד מחלקים בה שכל שהוא בעין אם גבתה יחלוקו ואם לא גבתה בחזקת יורשי הבעל ודוקא לענין פירות אבל לגופה של קרקע ולאחר מיתה אפילו לא גבתה יחלוקו זהו קצורן של דברים וכבר הבנת שיטת כל אחד מהם בביאור הסוגיא:

4 וצריך שתדע שכל מה שהעמדנוהו לכשמתה בחזקת יורשי הבעל פירושו בחזקת כל היורשים לא ליבם לבד ואע"פ שמכח זיקתו אנו מעמידין אותם בחזקת יורשי הבעל הואיל ולא כנסה כל האחים זוכים בו ואם יש שם אב הוא יורש ואפילו לרבא דאוקים סיפא דמתניתין בעשה בה מאמר דאלמא משום מאמר הוא הואיל ומאמר אינו עושה כלום אלא מכח זיקת הבעל לא מהני אלא לאוקומינהו לנכסי בחזקת יורשי הבעל ומה שאמרו בכתובות פרק נכסים פ"א א' ולימא אח אני יורש אשתו אין אני קובר פירושו שאין שם יורש אלא היבם וכן כתבוה גאוני ספרד:

5 המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק השלישי והוא שאמר מצוה בגדול ליבם לא רצה מהלכין על כל האחין לא רצו חוזרין אצל הגדול ואומרים לו עליך מצוה או חלוץ או יבם תלה בקטן עד שיגדיל והגדול עד שיבא ממדינת הים בחרש ובשוטה אין שומעין לו אלא אומרין לו עליך מצוה או חלוץ או יבם אמר הר"ם רצה באמרו בחרש ובשוטה שהוא אם אמר להמתין על החרש או השוטה עד שיבריא שלא נשמע ממנו:

6 אמר המאירי מצוה בגדול ליבם וכדכתיב והיה הבכור אשר תלד וכמו שכתבנוה בפרק שני לעיל כ"ד א' במשנה ששית שבו:

7 לא רצה גדול ליבם ר"ל אפילו רצה לחלוץ מהלכין אצל כל האחין ר"ל לשני לו וממנו לשלישי אם לא רצה שני וכן כלם על הסדר עד שנראה אם יש בהם מי שירצה ליבם שכל שאיפשר לנו לקיים מצות יבום אף בקטן שבהם כל שהוא בן תשע שראוי לקנות נוח לו משתחלוץ אפילו מן הגדול שביאת קטן וחליצת גדול ביאת קטן עדיפא הואיל וראוי לקנות ולפי דרכך למדת שמצות יבום קודמת למצות חליצה ואם לא רצה אחד מהם ליבם אלא כלם אומרים לחלוץ חוזרין אצל הגדול ואומרין לו עליך מצוה או חלוץ או יבם:

8 היה ביניהם קטן שאינו ראוי לקנות ר"ל שאינו עדיין בן תשע וגדול אומר שימתינו לו וזהו תלה בקטן עד שיגדיל או שהיה גדול שבאחים במדינת הים או שהיה חרש או שוטה וכשהלכו אצל גדול שבשאר אחים אומר שימתינו לגדול עד שיבא או עד שיתפקח או ישתפה אין שומעין לו אלא אומרין לזה שהוא לפנינו או חלוץ או יבם דשהויי מצוה לא משהינן וזה שאמרו עליך מצוה פירושו הואיל והגדול אינו בכאן או שאינו ראוי לחליצה ויבום מכל מקום הגדול שבמצויים אצלנו קודם ויש מי שאומר שכל שנסתלק הגדול כלם שוים בדבר וכבר ביארנוה בפרק כיצד כ"ד א' וזו עיקר:

9 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

10 ממה שביארנו במשנתנו אתה למד שזו שנחלקו עליה בגמרא בביאת קטן וחליצת גדול הי מינייהו עדיפא פירושו אף בקטן ממש ובלבד שיהא בן תשע שהוא ראוי לקנות ותלה בקטן עד שיגדיל דאין שומעין לו ומפרשי טעמא דשהויי מצוה לא משהינן פירושו בפחות מבן תשע ולא כדברי גדולי הרבנים שפירשו בביאת קטן דוקא בן שלש עשרה ויום אחד אלא כדפרישנא:

11 ולענין ביאור מה שאמרו בסוגיא זו וליטעמיך בגדול עד שיבא כו' נינטר ליה דילמא אתי וחליץ לרבותא נקטיה כלומר דאפילו לחליצה נינטר ליה דילמא אתי הואיל וגדול הוא וכל שכן דילמא אתי ומיבם ולמדת מכל מקום ביאת קטן וחליצת גדול ביאת קטן עדיפא אבל חליצת קטן אינה כלום דאיש כתוב בפרשה ואם כן זו שנחלקו בחליצת קטן וחליצת גדול אם חליצת גדול עדיפא או כי הדדי נינהו אי אפשר לפרשה בקטן ממש שהרי אין חליצת קטן כלום אלא פירושו גדול וקרי ליה קטן דלגבי גדול קטן הוא ולענין השאלה מיהא לא הובררה ומתוך כך מחזרין אחר הגדול הגמור או אחר הגדול שבאחים שבכאן אם חולץ מוטב ואם לאו כל שיש קטן ממנו שרוצה לחלוץ אין כופין לגדול ואם אין הקטן רוצה לחלוץ כופין לגדול המצוי ומכל מקום יש מפרשין דמאחר שאין ביאת בן תשע קונה קנין גמור אלא שהוא כמאמר לפסלה לשאר אחין כמו שיתבאר צ"ו ב' אף הראשונים דוקא כשהוא בן שלש עשרה שנה ויום אחד:

12 זה שביארנו שמצות יבום קודמת לא סוף דבר למתכוין ביבום לשם מצוה אלא אפילו נתכוין בה לשום נוי או לשם ממון שנאמר יבמה יבא עליה מכל מקום ומתוך כך אם לא רצתה להתיבם כותבין עליה אגרת מרד וחולץ לה ותצא בלא כתובה כמו שהתבאר במסכת כתובות ס"ד א' אבל היבם אע"פ שמצות יבום קודמת אין כופין אותו ליבם אלא אומרין לו או כנוס או פטור ואף בנוסח הבית דין תקנו אי צבית ליבומי יתה יבם ואי לא אטלע לך רגלא דימינא כלומר שינעצנו בארץ ולישנא דאטלע הוא לשון פסחת שהפסח כשהוא מהלך כל גופו נשען על הרגל הפסחת מפני שמתוך שאין בה כח לעמוד על עצמו נמצא הגוף מכביד עליה וזהו שאמרו ק"ג א' האי מאן דחליץ צריך למינעציה לכרעיה בארעא כמו שיתבאר במקומו:

13 ונשוב לדברינו והוא שמדברינו למדת שזה שאמרו אמר רב אין כופין הוא חוזר על מה שאמרו שבראשונה היו אומרים שמצות יבום קודמת ואמר שאעפ"כ אין כופין ליבם ויש מפרשים דאמשנה אחרונה קאי שאמרו מצות חליצה קודמת ואמר שאעפ"כ אין כופין אותו לחלוץ אלא אם רצה מיבם אם רצה יחלוץ ולדידן לא צריכא לן דהא חזרו לומר כבראשונה דמצות יבום קודמת על כל פנים כמו שביארנו ואין צריך לומר שאין כופין לחלוץ ומכל מקום כתבנוה להודיע מה שכתבו בה גדולי הרבנים דכי אמרינן אין כופין לחלוץ דוקא כשלא נתנה אמתלא לדבריה אבל אם נתנה אמתלא לדבריה ר"ל שאינו הגון לה כופין אותו לחלוץ וכמו שאמרו ד' א' מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין כו' ולא סוף דבר מוכה שחין שהוא מאותן שכופין להוציא אלא כל שנתנה אמתלא ר"ל שאינו הגון לה ועיקר הדברים שלא נאמרה אלא במוכה שחין וחביריו מאותן שכופין להוציא וכמו שאמרו במסכת כתובות ע"ז א' מעשה באחד שמת והיה לו אח בורסקי ואמרו חכמים יכולה היא לומר סבורה הייתי לקבל ועכשו איני יכולה לקבל אלמא הא לאו הכי לא וכבר כתבנוה בפרק ראשון:

14 חכמים תקנו לכתוב בגט חליצה מקראות שבפרשה על הדרך שהיו מקרין אותם ליבם וליבמה ומתוך כך צריך לשרטט כמו שיתבאר לקמן ק"ו ב' וכן תקנו שיכתבו בו ואישתמודענוהו להדין פלוני דאחוהי דמיתנא מן אבוהי הוא ומכל מקום נחלקו בבירור היכר זה אם דוקא שיתברר להם בעדים כשרים או אם איפשר לסמוך על כך על פי קרוב או אשה ופירשו כאן גלויי מילתא בעלמא הוא ואפילו מפי קרוב או מפי אשה ומכל מקום כתבו מקצת גאונים שאין הענין שאם אין הבית דין מכירין שיסמכו לחלוץ על פי עדות הקרוב או האשה המעידים שזהו אחיו של מת מצד אביו שבודאי בזו יש כאן חשד ואין זה גלויי מילתא בעלמא אדרבה שמא הקרוב או האשה משקרים ויש כאן חשד באיסור ובממון אלא פירושו על הכרת העדים שכל ששמעו שנים שלא בשעת מעשה מפי קרוב או אשה מסיחין לפי תמם שזהו אחיו של מת מצד האב יכולין עכשו להעיד בבית דין על פי מה ששמעו מאותו קרוב או מאותה אשה הואיל ובשעה ששמעו לא היה שם דבר שיהא בו חשש שקרות וכן נראה דעת גדולי הפוסקים ואף הם מביאים עליה ראיה אלא שאינה מכרעת וגדולי הדורות נוטים לומר שאף בשעת החליצה נאמנים ואף הם סבורים ליישב דבריהם של גדולי הפוסקים לדעת זו ואף גדולי המחברים כתבו כן ומשום דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא אלא שהדברים נראין כדעת הגאונים:

15 מאחר שביארנו שמצות יבום קודמת למצות חליצה זו ששנינו יבמה יבא עליה מצוה שבתחלה היתה בכלל כו' כך פירושה שבתחלה קודם שנשאה אחיו היתה עליו היתר רצה כונסה רצה אינו כונסה נאסרה ר"ל כשנשאה אחיו חזרה והותרה ר"ל כשמת אחיו בלא בנים יכול תחזור להיתרה הראשון וכשם שבתחלה רצה כונסה רצה אינו כונסה כך עכשו רצה כונסה רצה חולץ לה ולא תהא למצות יבום מעלה על מצות חליצה תלמוד לומר יבמה יבא עליה נאמר ללמד שמצות יבום קודמת:

16 כיוצא בה אמרו במנחה מצות תאכל מצוה שבתחלה ר"ל קודם שהוקדשה היתה עליו בכלל היתר רצה אוכל רצה אינו אוכל נאסרה ר"ל אחר שהוקדשה נאסרה עד שתנתן בכלי שרת ויקרב הקומץ ואחר שקרב הקומץ חזרה והותרה וצריך הכהן לאכלה כדכתיב ואכלו אותם אשר כפר בהם מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים יכול תחזור להיתרה על הצד הראשון שאם רצה הוא לאכול יאכל ואם רצה כהן אחר יאכל תלמוד לומר מצות תאכל ואי לכהן אחר מואכלו אותם נפקא אלא מופנה לומר לך שמצוה בכהן שעבד וכדכתיב לכהן המקריב אותה לו תהיה ואם תאמר תיפוק לי מדכתיב לכהן המקריב וגו' אין זה כלום שאע"פ שתהא שלו הייתי אומר שאם רצה להאכיל לכהן אחר יאכיל וכהן אחר פירושו מבית אב אחר שאם מבית אב שבאותו היום הרי כלם אוכלים שנאמר לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו ומכל מקום יש לדון מה הוא אומר מצוה והלא אכילת כהן שמבית אב אחר עכוב גמור הוא אלא עיקר הדברים שכהנים שבבית אב חולקין ומכל מקום אם רצה כהן המקריב לאכול את כלה רשאי יכול אף אם רצה כהן אחר שבאותו בית אב לאכול את כלה ושלא יאכל המקריב חלקו יהא רשאי תלמוד לומר מצות תאכל מצוה שמצוה שיהא המקריב אוכל חלקו: