מאירי על יבמות קט״ז

1 כל שנמצא הגט במקום שאין שיירות מצויות והוחזקו שכבר ביארנו שהוא פסול עד שיתברר אי זה מהם הוא ובאו עדים והעידו שאחד מהם במקום פלוני היה עמהם ביום הכתוב בגט וסבורים להעיד מתוך כך שאינו אותו הכתוב בגט שהרי הגט נכתב במקום פלוני וזה היה עמהם במקום פלוני ולהכשירו לזה האחר אין זה כלום ואין צריך לומר אם המקום שמעידין שהיה שם אין ביאתו לאותו מקום שנכתב בו הגט ביום אחד נמנעת אע"פ שהיא רחוקה שאיפשר לדון שבא על ידי גמל פורח או על ידי קלות המרוץ אלא אפילו היתה נמנעת שהרי איפשר שעידי הגט היו עמו באותו מקום שהעידו אלו עליו מקודם זמן הגט וצוה להם לכתוב וחזרו למקומם וכתבוהו ולא כתבו בו אלא יום הכתיבה שהרי גט אשה שטרי דלאו אקנייאתא הוא וכן לא כתבו אלא המקום שנכתב לשם וכדאמר להו רב ספרא לספרי כי קיימיתו בשילי כתובו בשילי אע"ג דמימסרן מילי בחיני והוא הדין שהיה יכול לומר שזה שהעידו עליו היה במקום כתיבת הגט וצוה לכתוב והלך לו למקום שהעידו עליו ולאחר זמן כתבוהו על פי מצותו ולא הזכירו בגט היום שנמסרו הדברים אלא היום שנכתב ולא היו צריכין להביא בה שמועת שילי וחיני אלא שאין הדבר מצוי לעדים לשהות בכתיבתם אלא בדרך ראשון שהיו שלא במקומם ומצויים לשהות עד שיחזרו למקומם ועל דרך זה הוזכר כאן בההוא גיטא דאישתכח בסורא ור"ל במקום שאין השיירות מצויות וכתיב ביה בסורא מתא אנא ענן בר חייא נהרדעאה פטר ותריך פלוניתא אינתתיה ומאחר שנכתב לשם נהרדעאה והיו מוחזקים שהיה באותו מחוז אחר בשם זה היו בודקין כדי לברר את הדבר אי זה מהם הוא ואותו שמצאו העידו עליו שביום הכתוב בגט בנהרדעא היה ואמר אביי אפילו לדידי דחיישנא בשיירות מצויות ולא הוחזקו והיה לנו לחוש גם כן להוחזקו אע"פ שאין שיירות מצויות הכא לא חיישנא דהוה ליה כלא הוחזקו הואיל וזה שהוחזק מעידין עליו שבמקום פלוני היה ורבא אמר אפילו לדידי דלא חיישנא ובדרכים שהזכרנו למעלה או באין שיירות מצויות ולא הוחזקו והיה לי לדון את זה בלא הוחזקו מכל מקום חיישנא ודייננא ליה בהוחזקו ועל הדרך שפירשנו והלכה כרבא ומה שיש לפקפק בענין גמלא פרחא משמועה זו לשמועת באו שנים ואמרו בצפרא בחד בשבא וכו' האמורה בראשון של מכות ה' א' כבר ביארנוה שם וכן מה שראוי לבאר בדין שמועת חיני ושילי כבר ביארנוהו באחרון של בתרא:

2 האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת ויראה מסוגיא זו שאף להתירה לינשא כן שהרי אמרו כאן וליהמנה מדרב המנונא כלומר ולא תצטרך לומר מת בעלי אחר שכבר אמרה לו גרשתני אלמא שטענת גרשתני מתירתה כטענת מת בעלי וכל שאומרת לו גרשתני אינה צריכה להביא ראיה הא אלו אמרה בפני פלוני ופלוני שואלין להם ואם אמרו לא היו דברים מעולם אינה נאמנת ולא עוד אלא שכל שנמצאת שקרנית בכך אף כשאמרה אחר כן מת בעלה אינה נאמנת וזהו ענין קטטה בינו לבינה כמו שביארנו במשנתנו אבל שאר קטטות אפילו היתה מחזרת אחר בעלה שיגרשנה או שאמרה לו להדיא גרשני שאיני רוצה לדור עמך וכן שאר דברים של כעס אינן מפקיעין אותה שלא להתירה במת בעלי ומכל מקום טעם זה של קטטה המפקיעתה מלהאמינה במת בעלי והוא כשאמרה לו גרשתני ונמצאת מוכחשת נחלקו בה בגמרא מאי זה טעם חד אמר משום דמשקרא כלומר שמאחר שנמצאת משקרת בטענת גרשתני כדי להפקיע את עצמה מיד בעלה אף בזו חזקתה משקרת ולטעם זה כל דארגיל איהו קטטה כלומר שהקטטה באה בסיבתו נאמנת במיתה שזה שהיתה אומרת גירשתני מצד קטטתו היתה אומרת וכל שעבר כעסה אינה משקרת וחד אמר משום דאמרה בדדמי כלומר שמתוך שאינה מפויסת הימנו לא דייקא ואמרה בדדמי ולטעם זה אף בארגיל איהו קטטה אינה נאמנת ולא נתברר במחלקתם אי זה טעם הוא ודנין להחמיר ואינה נאמנת משום דדיינינן בה דאמרה בדדאמי ויש לך אחרת שהיא בהפך והיא מת וקברתיו דאי משום דאמרה בדדאמי מת וקברתיו נאמנת ואי משום דמשקרא אף מת וקברתיו אינה נאמנת ודנין בה להחמיר ואף בקברתיו אינה נאמנת:

3 קטטה בינו לבינה ובא עד אחד והעיד לה שמת בעלה שאלו כאן אם נאמן אם לאו וענין השאלה היא כענין מה ששאלוה למעלה בעד אחד במלחמה אם מה שהאמינו עד אחד מטעם מילתא דעבידא לאיגלויי או מטעם דייקא ומינסבא ולענין פסק לא נתבררה השאלה וגדולי הפוסקים העמידוה בספק ואע"פ שבעד אחד ביבמה בפרק האשה רבה פסקו שנאמן ומשום דטעמא דעד אחד נאמן משום דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא התם משום דלא ידעינן דסניא ליה אבל זו דודאי סניא ליה דנין אותה להחמיר ומכל מקום נראה להקל ולדון בה שנאמן דהא עד אחד במלחמה בההיא טעמא שייכא ואף הם פסקו בה שנאמן כמו שכתבנו למעלה ואיני יודע למה חלקו ביניהם וכל שכן שיש לתמוה על גדולי המחברים שהעמידוה גם כן בספק ופירשו הטעם מפני שמא שכרתו להעיד שקר וכי אם היא הוחזקה כל ישראל מי הוחזקו ואף גדולי המגיהים מחלו להם בה ואיני יודע למה:

4 כבר ביארנו במשנה שזה שהאשה נאמנת לומר מת בעלה אין צריך שיהו בה אותות של אבלות להיותה בוכה ובגדיה קרועים וכיוצא בזה מעתה דבר זה אין בו הפרש בין פקחת לשוטה ואף השוטה אע"פ שמדרכה לבכות ולהיות בגדיה קרועים מאליה ובלא סיבה נאמנת לומר מת בעלי ומכל מקום כתבו גאוני ספרד דוקא בשיודעת בטיב אלמנות וענין נשואין עד שתבחין בחסרון בן זוגה:

5 כל שיודע בבית דין מובהק שמתירין אי זה דבר ויודע שבית דין אחר חולק בו אלא אם כן באי זה תנאי אם בא אחד לפני זה שמצריכו לתנאי מותר ללחוש לו שיבא לפני אותו בית דין בדרך שיהא אותו בית דין רואה בו אותו תנאי שהוא מזקיקו ואין כאן מיחזי כשיקרא אחר שבית דין אחר המובהק מתירו בלא שום תנאי ואין כאן משום הרחקת כיעור או משום מיחזי כשיקרא כלל בסוגיא זו אמרו ההיא דאתיא לבי דינא דר' יהודה אמרו לה ספדי קרעי מאניך סתרי מזייך כלומר שהרי אין ר' יהודה מתיר אלא בכך ותמהו עליהם אלפוה שיקרא ותירצו אינהו כרבנן סבירא להו ואמרו לה הכי כי היכי דלישרייה ר' יהודה:

6 בית דין הגדול גזרו שלא להעביר מי חטאת והם המים שנתערב בהם אפר פרה להזות בה את הטמא ולא אפר חטאת והיא אפר הפרה קודם שנתערבה במים בנהר ובספינה וגזרו גזירה זו מתוך מעשה שהיה באחד שהיה מעביר מי חטאת בספינה בירדן ונמצא כזית מת תחוב בקרקעיתה של ספינה ונתאהל כלי של מי חטאת עליה ומתוך כך גזרו בה בכל נהר וכן גזרו שלא יעמוד בצד הנהר מכאן ויזרקם לצד השני ושלא יושיטם על פני המים לחברו שבצד האחר ולא יוליכם עמו בנהר בעוד שהוא רוכב על גבי בהמה או על גבי חברו אלא אם כן היו רגליו נוגעות בקרקע שבכל אויר גזרו מדמיון ספינה ואע"פ שמעשה שהיה בספינה היה ובירדן היה גזרו בכל נהר ובכל דבר שמהלך שבו הוא כעין מהלך ספינה אבל מעבירם על גבי הגשר הואיל ורגליו נוגעות בקרקע הגשר אע"פ שהמהלך באמצעיתו של גשר הולך על אויר המים שאין זה בדמיון ספינה כשאר הדברים וכבר ביארנוה במסכת חגיגה כ"ג א':

7 המשנה השניה והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר בית שמאי אומרים תנשא ותטול כתובה ב"ה אומרים תנשא ולא תטול כתובה אמרו להם ב"ש התרתם את הערוה החמורה לא תתירו את הממון הקל אמרו להם בית הלל מצינו שאין האחים נכנסין לנחלה על פיה אמרו להם בית שמאי והלא מספר כתובתה נלמד שהוא כותב לה שאם תנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליך חזרו בית הלל להודות כדברי בית שמאי אמר הר"ם פי' זה מבואר לפי שמאחר שהתרנו לה להנשא תטול כתובה לפי שמתנאי כתובה היא כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי:

8 אמר המאירי בית שמאי אומרים תנשא ותטול כתובה כלומר כשם שהאמננוה להתירה לינשא כך נתירה לגבות כתובתה ובית הלל אומרים תנשא אבל לא תטול כתובה אמרו להם בית שמאי התרתם את הערוה החמורה ולא תתירו ממון הקל אמרו להם בית הלל הרי מצינו אף לדבריכם שאין האחים נכנסים לנחלה על פיה ולא אף על פי עד אחד כמו שהתבאר באחרון של כתובות ומאחר שאין האחים נכנסין לנחלה אף היא לא תגבה כתובה על פי עצמה ולא על פי עד אחד אמרו להם בית שמאי מספר כתובתה נלמוד כלומר אשה שאני שעל מנת כן נשתעבד לה שכך הוא כותב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי ר"ל לכשתהא ראויה לינשא בלא עכוב שמחמת זיקת הבעל ואפילו לא כתב לה ככתב לה שעיקר כתובה על תנאי זה היתה מעולם וחזרו בית הלל להודות כבית שמאי וגובה כתובתה אבל יורשים שלו אינן נכנסים לנחלה על פיה:

9 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: