מאירי על יבמות ק׳

1 התבאר בסיפרי שמעשר עני כל שבדבר שמן הפסח ואילך מניחו בגורן ואין טובת הנאה לבעלים ליתנו לכל מי שירצה אלא עניים נוטלין אותו מעצמן אבל כל שבימות החורף נפסד הוא בגורן מצד הגשמים ומתוך כך מביאו לביתו ומתחלק לשם וטובת הנאה לבעלים ליתנו לכל מי שירצה ומתוך כך מתחלק אף לאשה שהרי חשש גרושה אין לה מקום למעשר עני וחשש יחוד אין כאן שהבית הרבה בני אדם מצויים שם וכל שכן במקום שמחלקין בו מעשר עני מעתה כל שבאו עבד ואשה בבית לחלק להם מעשר עני נותנין לאשה תחלה ופוטרין אותה מפני שעמידתה לשם זילות הוא אצלה וזה שאמרו בסוגיא זו ובמקום שחולקין נותנין לאשה תחלה פירושו בבית ובמעשר עני וכן הדין אם באו לפני הדיין איש ואשה זה להזמין בעל דינו וזו להזמין בעל דינה שנזקקין לאשה תחלה ואע"פ שהאיש חייב במצות והיה לנו להקדימו כדי שלא להשהותו לדבר מצוה אינו כן אלא נזקקין לאשה תחלה מחשש זילות שלה:

2 זה שביארנו במשנתנו שכל שממנו לאשים הרי הוא בבל תקטירו לא סוף דבר שאסור להקטירם ר"ל לשרפם במזבח בתורת הקרבה אלא אפילו לשרפם שם בתורת עצים כאדם שמוסיף במדורת המזבח שלא לכונת הקטרה אלא לתוספת האור הרי זה בלאו זה:

3 כהן טמא שנכנס למקדש מביא מנחה בדלי דלות כישראל והיא הנקראת מנחת כהן חוטא ודינה כשאר מנחת כהן להיות כלה קריבה כליל שכלה בת הקרבה היא שמנחת חובתו כמנחת נדבתו ואע"פ שר' אלעזר ב"ר שמעון חלק בה לומר ששיריה מתפזרין בבית הדשן ומשום דבישראל הנכנס למקדש בטומאה כתוב והיתה לכהן כמנחה ופירשו בה במקומה שאם מנחת כהן בכיוצא בה היא תהא כמנחתו של ישראל שנקמצת ואי איפשר לדמותה מכל וכל ולומר שיהו שיריה נאכלין דהא כתיב וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל ואפילו מנחת חובתו אלא לומר שיהו שיריה מתפזרין בבית הדשן אין הלכה כן אלא זה שאמר והיתה לכהן כמנחה פירושו כמנחתו של כהן דעלמא ר"ל מנחת נדבתו שכלה כליל:

4 המשנה הששית ויצטרפו בביאורה ענין שני החלקים האחרונים ר"ל החלק השלישי והחלק הרביעי והוא שאמר וכן מי שלא שהת אחר בעלה שלשה חדשים ונשאת וילדה ואין ידוע אם בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון היו לה בנים מן הראשון ובנים מן השני חולצין ולא מיבמין וכן הוא להם חולץ ולא מיבם היו לו אחים מן הראשון ואחים מן השני שלא מאותה האם הוא חולץ ומיבם והן אחד חולץ ואחד מיבם היה אחד כהן ואחד ישראל נושא אשה ראויה לכהן אינו מטמא למתים ואם נטמא אינו סופג את הארבעים ואינו אוכל בתרומה ואם אכל אינו משלם קרן וחומש ואינו חולק על הגורן ומוכר את התרומה והדמין שלו ואינו חולק בקדשי המקדש ואין נותנין לו קדשים ואין מוציאין את שלו מידו ופטור מן הזרוע והלחיים והקיבה ובכורו יהא רועה עד שיסתאב ונותנין עליו חומרי ישראל וחומרי כהנים היו שניהם כהנים הוא אונן עליהם והן אוננין עליו הוא אינו מטמא להן והם אינן מטמאין לו הוא לא יורש אותן אבל הן יורשין אותו ופטור על מכתו ועל קללתו של זה ועולה במשמרו של זה ושל זה ואינו חולק אם היו שניהם במשמר אחד נוטלין חלק אחד אמר הר"ם זה כלו מבואר על השרש המפורסם שאשת אחיו מאמו אסורה לעולם ולזה חולץ ולא מיבם וכן הוא להם חולצין ולא מיבמין ואמ' הוא או חולץ או מיבם ירצה בו כאשר מת אחי הספק ולא היה עם המת אז ידוע זולת זה הספק או חולץ או מיבם ממה נפשך אולם כאשר מת הוא הנה אחד מהאחין אשר מאחד האבות חולץ ואחד מהאחין אשר עם האב השני מיבם ובתנאי שתקדם החליצה כמו שביארנו כמה פעמים ופי' אמרו אחד כהן ואחד ישראל ירצה לומר בעל ראשון ובעל שני ואונן יקרא האיש אשר ימות לו מי שיחוייב עליו באבילות כמו שביארנו בפסחים ובאור זה שאונן אסור באכילת קדשים ואין מותר שיעבד בקרבנות לפי מה שהתבאר בפרק האחרון מהוריות ואמ' אינו יורש אותה לשרשים אשר זכרנו המוציא מחבירו עליו הראיה ולכל אחד מהן יורשין ודאין ואמרו והן יורשין אותו כאשר לא הניח זרע לפי שירושתו לאביו והם יחד ספק אביו ולזה חולקין להיותו ממון המוטל בספק והוא פטור על מכתו של זה ושל זה כאשר הכה זה בזמן אחד וזה בזמן אחד ואולם אם הכה אותם מחוברים יחד או קלל אותם בדבור אחד חייב ואמ' נוטל חלק אחד בתנאי שיהיו גם כן שני האנשים אשר נפל להם הספק שהאחד הוא אביו שיהיו שניהם ממשמר אחד ומבית אב אחד:

5 אמר המאירי וכן מי שלא שהת אחר בעלה שלשה חדשים וכו' כלומר כשם שחששנו לתערובות שהוזכרו במשנה שלפניה אותם חששות שהוזכרו כך מי שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשים ונשאת וילדה ואין ידוע אם בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון והיו לה בנים אחרים מן הראשון ומן השני אם הגדיל ספק זה ונשא אשה ומת כלם חולצין כלומר אחד מכל כת ולא מיבמין שמא לא מאביהם הוא והויא לה גביהו אשת אח מן האם וכן הוא להם חולץ ולא מיבם ואם היו לספק זה אחים מצד הראשון ואחים מצד השני ושלא מאותה האם הוא להם חולץ או מיבם שהרי על כרחך או אח מן האב הוא או נכרי הוא ואי אשת אח שפיר קא נסיב ואי לאו אשת אח היא הויא לה נכרית ובלבד שלא יהא למת אח אחר שאם כן הויא לה ספק יבמה לשוק עד שיחלוץ והן לאשתו אחד מכת זה חולץ ואחד מכת זה מיבם ממה נפשך ודוקא מיחלץ והדר יבומי שאם לא כן הויא לה יבמה לשוק:

6 היה אחד כהן ואחד ישראל ר"ל שהיה בעלה האחד כהן והאחד ישראל ונמצא ולד זה ספק כהן ספק ישראל נושא אשה הראויה לכהן כו' וכן כל הדרכים השנויים בו על הדרך שפירשנום במשנה שלפניה בכהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה ושחררו זה את זה שנמצא גם כן ספק ישראל ספק כהן על הדרך שביארנו:

7 היו שני הבעלים כהנים ונמצא ספק זה שודאי כהן הוא ממה נפשך אלא שאין ידוע אם הוא בנו של זה או בנו של זה הוא אונן עליהם ר"ל שיש עליו דין אונן ליאסר בקדשים ביום מיתה של כל אחד מהם שהרי כל אחד ספק אביו וכן כל אחד מהם אונן עליו מספק בנו אבל הוא אינו מיטמא לאחד מהם ולא אחד מהם עליו שספק איסור לחומרא ושאלו בגמרא במה שאמרו הן לא אוננין עליו שמשמעו ששניהם קיימים והיכי משכחת לה והרי מת לו הראשון שאם תאמר בגירשה היאך אומר הוא אינו מיטמא להם בשלמא לשני לא שמא בנו של ראשון הוא וכשר אלא לראשון ליטמא ממה נפשך שאם בנו הוא מוטב ואם בנו של שני הוא חלל הוא וכן היאך אתה מפרש הוא אונן עליהם שמשמעו ששניהם קיימין והוא אונן עליהם דקאמר איפשר לפרושה בנשואין דבתרא ולקוט עצמות דקמא אבל הם אוננין עליו היכי משכחת לה ואם תפרשה בזנות היאך הוא אומר עולה במשמרו כו' והרי כל שבעבודה לכהן מיוחס אתה צריך ומדברי סופרים כמו שיתבאר ר"ל שיתייחס אחר אב ידוע ופירשוה בקדושי טעות כגון שנשאה ראשון ונמצאו קדושיו טעות כגון על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו בה נדרים והלכה לה ונשאה שני בתוך שלשה חדשים ולדעת ר' ישמעאל שאמר כל שקדושיה בטעות אפילו בנה מורכב על כתפה ממאנת והולכת ואע"פ שאין הלכה כמותו כמו שביארנו בפרק המדיר מכל מקום אף אנו מפרשין דמתניתין לצדדין קתני וזו של אנינות בגרושה וזו של טומאה באלמנה וכיוצא בה אמרו בפרק כל הנשבעין אותה בגרושה ויורשים באלמנה:

8 הוא לא יורש אותם אפילו לא היו להם בנים אחרים שמכל מקום יש להם קרובים שהם ודאי יורשים והוו להו ספק וודאי ואפילו תפס מוציאין ממנו שלא ירד לדין ירושה כלל אבל הם יורשים אותו שהרי על כל פנים אחד מהם יורש וחולקין:

9 ופטור על הכאתו ועל קללתו של זה פי' אפילו הכה או קלל את שניהם הואיל ובזה אחר זה הוא וזו אינה אלא לדעת ר' יהודה שסובר התראת ספק לא שמה התראה אבל לענין פסק חייב כל שהכה או קלל את שניהם אפילו בזה אחר זה והתרוהו על כל אחת מהן וכל שכן אם הכם או קללם בבת אחת הא בהכאת אחד מהם אינו חייב:

10 ועולה לעבוד עבודה במשמרו של זה ושל זה ר"ל באי זה שירצה דמצוה היא ולא דחו ליה ולא עוד אלא שפירשו בגמרא שכופין אותו בכך משום פגם משפחה שלא יאמרו להם יש בכם כהן שאינו ראוי לעבוד ואע"פ שאינו מתיחס אחר אב ידוע כל שיש בה שם נשואין לא גזרו אבל אינו נוטל חלק עמהם שבני המשמר אומרין לו אינך מבני ביתו של זה שבמשמר זה ומכל מקום אם היו שניהם במשמר אחד ופירשו בגמרא בבית אב אחד של יום אחד נוטל חלק אחד ממה נפשך אבל אם היו משני בתי אבות אע"פ שהם במשמר אחד לא שכל אחד יכול לדחותו על הדרך שביארנו בשתי משמרות:

11 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

12 עשרה כהנים עומדים ופירש אחד מהם ובעל אע"פ שהולד ודאי כהן הוא הואיל ואין ידוע מי הולידו הולד שתוקי ואין צריך לומר שאינו יורש שכל אחד מהם ושאפילו תפש מוציאין ממנו אלא שמשתקין אותו מדין כהונה שלא לעבוד ודבר זה מדברי סופרים ואע"פ שהביאוה מן המקרא דכתיב והיתה לו ולזרעו אחריו שזרעו מתיחס אחריו אסמכתא בעלמא הוא ואינה אלא מדברי סופרים ולא גזרו אלא בזנות גמור אבל כל שבא עליה בחזקת נשואין אלא שלא נודע מי הולידו כגון ספק בן תשעה לראשון או בן שבעה לשני כשר כמו שביארנו במשנתנו והוא שאמרו בפרק החולץ ל"ז א' שהכונס את יבמתו בתוך שלשה חדשים וילדה לשבעה שאותו ולד ראשון כשר וראוי להיות כהן גדול כמו שביארנו שם:

13 לפי דרכך למדת מסוגיא זו שלקוט עצמות עושתהו אונן ליאסר בקדשים ואם כן אבילות של לקוט עצמות דאוריתא הוא והדברים זרים שהרי אין כהן מיטמא בלקוט עצמות של אביו אלא שאיפשר לפרשה שלא נאמרה אלא לרוחא דמילתא כלומר אף כשתבא לומר כן תינח הוא אונן כו' הם אוננין מאי איכא למימר:

14 זה שהוצרכנו לפרש משנתנו בקדושי טעות ולא פירשנוה בממאנת ומפני שאין מיאון אלא בקטנה וקטנה אינה מתעברת יש לתמוה שהרי בפרק ראשון עלה לנו בשמועת שלש נשים משמשות במוך שהקטנה מתעברת ולאו שמא תתעבר ותמות קאמר כלומר דנימא דאי מיעברא ודאי מתה אלא הכי קאמר שמא תתעבר ושמא תמות כלומר שאיפשר שלא תמות בכך דאף כשתמצא לומר שבנים הרי הם כסימנין שלאחר הפרק על הדרך שכתבנו שם הרי מכל מקום אתה יכול לפרשה בשהיתה בת שתים עשרה שנה ויום אחד ומיאנה ונשאת ונתעברה תוך שלשה והדבר ספק אם הוא מראשון ואין מיאוניה כלום ואם הוא מאחרון ומיאונה מיאון עד שעה שנתעברה ולמה נדחית בכאן עד שהוצרכו להעמידה בקדושי טעות ודלא כהלכתא עד שהוצרכנו לדחוק דלצדדין קתני ואיפשר דלרוחא דמילתא קאמר לה כלומר יכילנא לשנויי בממאנת ולפרש בקטנה שמא תתעבר ושמא תמות וכמו שפסקנו שם אלא שאף לדעת האומר שמא תתעבר ותמות מפרשינן לה בקדושי טעות ובשלש נשים מיהא לענין פסק כבר ביארנו ששלשתן משמשות כדרכן והולכות ומן השמים ירחמו ובלבד במעוברת שלו ובמיניקת שלו כמו שהתבאר:

15 ועתה נשלם הפרק תהלה לאל: