מאירי על יבמות קי״ד

1 קטן שראינוהו אוכל נבלות או עושה שאר איסורין שבתורה טרחו בענינו בסוגיא זו אם בית דין מצווין להפרישו אם לאו ולא נתברר ולא עוד אלא שאמר בה ר' יוחנן ספוקי מספקא ליה ואף גדולי הפוסקים לא הביאוה אלא שבהלכות טומאה כתבו אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים וסתמא דמילתא להזהירם שלא יטמאו ואם כן נראה מדעתם שבית דין מצווין להפרישו ומכל מקום רוב פוסקים מסכימין שאין בית דין מצווין להפרישו אלא שאין מאכילין אותם בידים ואע"פ שנסתפק בה ר' יוחנן הא קיימא לן דכל דלמר מספקא ליה ולמר פשיטא ליה הילכתא כמאן דפשיטא ליה וראיה לדבר מה שנאמר בסוגיא זו רב יצחק בר ביסנא אירכס ליה מפתחייאתא דבי מדרשא ברשות הרבים אתא לקמיה דר' פדת ואמר ליה זיל דבר טלי וטליא וליטללו התם דאי משכחי להו מייתו להו ומעשה רב וכן שאמרו לא יאמר אדם לתינוק הבא לי מפתח הבא לי חותם אלא מניחו וזורק וכן מניחו ותולש אם רצה להביא עשבים המחוברים ואע"פ שתירצוה בכרמלית דרבנן ובעציץ שאינו נקוב שאין תלישתו תלישה אלא מדברי סופרים סוגיא בעלמא הוא ועוד שהרי למעלה ובפרק הניזקין הקשו וליכול קטן אוכל נבלות הוא ובפרק יוצא דופן אמרו בשמועת יתומה שנדרה בעלה מיפר לה שהוא מיפר לה ממה נפשך אי דרבנן הוא הוה ליה דרבנן ודרבנן אי דאורייתא הוה ליה קטן אוכל נבלות ואין בית דין מצווין להפרישו כלומר אי אמרת דמופלא סמוך לאיש נדרו נדר מדרבנן אע"פ שאינו גדול לגמרי הוה ליה דרבנן ודרבנן כלומר אתו נשואין דרבנן ומבטלי נדרא דרבנן ואי מופלא סמוך לאיש דאוריתא ואין נשואין דרבנן יכולין להפר מותר מדין קטן אוכל נבלות שאין מצווין להפרישו אלמא הלכה רווחת כן ולא עוד אלא שתירצוה שם כן לדעת ר' יוחנן אע"ג דאיתמר הכא דמספקא ליה אלמא לא איתמר הכא אלא דרך דחייה ושיקלא וטיריא:

2 ומכל מקום כל קטן שראינוהו עושה על דעת אביו או על דעת אי זה גדול כגון שהיה אביו עומד על גביו וראינוהו לתינוק צופה לאביו ומביטו ותנועותיו מורות שהוא מכיר שנוח לאביו בכך אסור שהרי הוא כמי שמצוהו לעשות והוא שאמרו קטן שבא לכבות אין שומעין לו ופירשוה בעושה על דעת אביו ובמעשה של מפתחות שהזכרנו שלא הודיעו לתינוק שנאבדו שם שלא יתבוננו שנוח לו בכך וכל שכן שאין מאכילין אותם בידים או שאין משתדלין עמהם שיעשו אלא שאם עושין מעצמן שותקין להן ויש שואלים אם כן היאך התירו ליתומה שהפר לה בעלה שתאכל במה שנדרה שהרי כל שהוא מיפר הרי הוא כמשתדל שתאכל ומכל מקום באותה סוגיא הקשו על מה שאמרו אי דאוריתא קטן אוכל נבלות הוא והא כי גדלה אכלא באותה הפרה ותירץ מיפר לה כל שעה ושעה והוא שבעל והקשה והא אין הבעל מיפר בקודמין ותירץ כדרב פנחס דאמר כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ויש גורסין בה אלא כדרב פנחס כלומר שאין הטעם מדין קטן אוכל נבלות אלא שמיפר לה ומאכילה בידים דכל הנודרת כו' הא מדין קטן לא דהוה ליה כמאכיל ומכל מקום לגירסא ראשונה יש מפרשין שאין זה כמאכיל שאע"פ שאסור להאכיל או לומר לו שיאכל מכל מקום מותר להעמידו סמוך לנבלה וכן כל כיוצא בזה מדברים שיניעוהו לעשות כן אלא שלא נאמר לו אנו לעשות זהו הנראה ברור בדין זה באיסורי תורה אבל באיסורי סופרים אין צריך לומר שאין מצווים להפרישו שאף על דעת האומר באיסורי תורה שמצווין להפרישו באיסורי סופרים מודה שאין מצווין אלא שיש לנו לברר אם מותר להאכילו איסורי סופרים אם לאו ונראין הדברים שמאחר שלדעת האומר בשל תורה שמצווין להפרישן אומר בשל סופרים שאין מצווין אף לדעת האומר בשל תורה אין מצווין מורידין איסורי סופרים מדרגה אחת להתיר אף להשתדל ולהאכיל ואף גדולי הדור מביאין בה ראיה ממה שאמרו בשבת פרק תולין קל"ט א' רב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק גוי וזרע ליה כשותא בכרמא והקשה וליתיב לתינוק ישראל ותירץ אתי למיסרך ואלמלא שמותר להשתדל היאך הקשה וליתיב לתינוק ישראל והלא כל שגדול אסור בו אף מדברי סופרים אף הקטן אין אומרין לו שיעשה אלא שבודאי מותר ואם תאמר לאסור משום אתי למיסרך אין טעם זה נאמר בתלמוד אלא בדבר שאינו לצורך התינוק אלא לצורך הגדול כזו שהזכרנו וכטעימת כוס של ברכה בערב יום הכפורים האמור בפרק בכל מערבין מ' ב' אבל מה שהוא לצורך התינוק לא שהרי מאכילין אותם ביום הכפורים ולא חיישינן לאתי למיסרך ואם תאמר אחר שכן היאך אמרו שם ל"א ב' שאין מערבין בטבל ופירשוה בטבל דרבנן והרי ראוי הוא להאכילו לקטנים וכבר אמרי מערבין לגדול ביום הכפורים הואיל וראוי לקטנים התם מידי דחזי אף לגדולים הוא אלא שאיסור קדושת היום מונעתו ומעתה מערבין בו לגדול הואיל ואף עכשו ראוי לקטנים אבל טבל אינו ראוי לגדולים מצד עצמו ומכל מקום גדולי המחברים כתבו שאף באיסורי סופרים אין מאכילין אותם וסוגיא זו מוכחת כן שהרי תירץ אביי במה שאמרו מניחו תולש מניחו זורק בעציץ שאינו נקוב ובזריקת כרמלית ואם איתה הוה ליה לאקשויי אי הכי אף הבא לי מותר אלא ודאי אסור וכן כתבוה גדולי הדורות דרך הנחה פשוטה וזו של פרק תולין אנו פירשנוה במקומה מפני שאף בגדול אין עיקר האיסור אלא מגזירת מין אחר ועדין אנו צריכין לברר בה הן באיסור תורה הן באיסור סופרים אע"פ שאין בית דין מצווין להפרישו אם אביו מיהא מצווה להפרישו מתורת חנוך וגדולי המחברים כתבו בה כן ר"ל שאביו מצווה להפרישו אלא שקשה לפרש זו שאמרו למטה בתינוק שהיה הולך אצל אבי אמו עם הארץ וכן גדולי הדור מקשים עליהם ממה שאמרו בפרק יוצא דופן בשמועת מופלא הסמוך לאיש שהקדיש ואכל שהוא בבל יחל והקשה מה נפשך אי מופלא סמוך לאיש דאוריתא מילקא נמי לילקי אי דרבנן בל יחל מאי עבידתיה ותירץ לאותם המוזהרים עליו והקשה שמעת מינה קטן אוכל נבלות בית דין מצווים להפרישו ואם כדבריהם היה לו לתרץ לא נצרכה לאביו ואם תפרשה בקטן שלא הגיע לחנוך והרי במופלא סמוך לאיש היא אמורה ומכאן נוטים לומר שאף אביו אינו מוזהר בכך ואף בהגיע לחנוך ותורת חנוך אינה אלא במצות עשה ועל הדרך שאמרו אביו קונה לו טלית ומניח לו תפלין כו' והדברים נראין:

3 אע"פ שהקטן הבא לכבות כל שעושה על דעת אביו אין שומעין לו נכרי שבא לכבות אין אומרין לו כבה ואל תכבה שאף הוא כשהוא עושה על דעת עצמו הוא עושה או לתקנת גמול או ליראת ביתו הסמוך לו ונמצא שלא על פיו של ישראל הוא עושה והרי אין שביתתו מוטלת עלינו:

4 כל שביארנו בקטן שאין בית דין מצווין להפרישו הוא הדין לחרש וחרשת ואין צריך לומר שוטה שהרי הקשו בה בסוף סוגיא זו ממשניות האמורות בפרק זה והוצרכו לתרצם וכן שלמעלה אמרו בחרש וחרשת וליכול קטן אוכל נבלות הוא וכן כל שהתרנו בכך בין בקטן בין בחרש דוקא כשאין גדול או בן דעת צריכים להשתתף עמהם בדבר עבירה הא כל שהוא כן אסור והוא שלמטה כשהקשו על משנתנו בחרש אמאי מוציא בגט תיתיב גביה דהא קטן אוכל נבלות הוא תירצו בה משום איסורא דידה:

5 מאחר שביארנו בקטן אוכל נבלות שאין בית דין מצווין להפרישו בן חבר שרגיל אצל אבי אמו עם הארץ אין חוששין שמא יאכילנו דברים שאינן מתוקנים מצא בידו פירות אין זקוק לו לעכב אכילתו ולא סוף דבר בזו שהוא דמאי ואינו אלא מדברי סופרים אלא אף אם היה רגיל אצל אבי אמו כהן והוא עם הארץ אין חוששין שמא יאכילנו תרומה טמאה ואם מצא בידו הימנה אין זקוק לו ומכל מקום לדעת האומרים שבאיסורי תורה מצווין להפרישו מעמידין שמועה זו בתרומה דרבנן ואף לשון הסוגיא מוכיח כן שנאמר בה מצא בידו פירות אלא שהרבה מפרשים כתבו שאף תרומת פירות מן התורה:

6 כבר ביארנו בפרק אע"פ שחלב האשה מותר אף לגדול כל שהוא נחלב לתוך הכלי אבל דרך יניקה מותר לקטן לכל זמן יניקתו ואסור לגדול מדברי סופרים ויראה שדבר זה אין בו הפרש בין חלב נכרית המגודלת בעבודת האלילים לחלב ישראלית אלא מה שהותר בזו הותר בזו ומה שנאסר בזו נאסר בזו שכל שבאיסור חלב מהלכי שתים ודמו ובשרו הכל שוה וראיה לדבר שהרי במסכת עבודה זרה כ"ו א' אמרו נכרית לא תניק בנה של ישראל מפני שחשודין על שפיכות דמים וחכמים מתירין בזמן שאחרות עומדות על גבה אלמא אין בה סרך איסור יותר מבישראלית וכמו שאמרו שם בתלמוד המערב נכרית מיניקה בני ישראל דכתיב והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך אלא שמכל מקום הואיל וידוע מדרך הטבע שכל מזון המגדל עושה רושם במדות המגודל ממנו מדת חסידות להניק כמה שאיפשר בחלב ישראלית שטבעה נח ורחמן וביישן וצנוע ומגדלת כפי טבעה וזהו שדרשו בספר שמות רבה וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות וכי אסור היה לו למשה לינק מחלב הנכריות ולא כן תני אבל נכרית מניקה בנה של ישראל ברשותה אלא מלמד שהחזירתו למשה על כל המצריות ולא רצה משה לינק מהן אמר הב"ה פה שעתיד לדבר עמי יינק דבר טמא אלמא שאינה אלא משום חסידות וקוראה דבר טמא דרך העברה שהרי מאחר שאמר וכי אסור היה לו כו' פשוט הוא שמותר אם כן זה ששתפוה כאן עם חלב בהמה טמאה במה שאמר יונק תינוק והולך מן הנכרית לא להשוותן אלא כל אחת כדינה נכרית לכתחלה אף בשאיפשר בישראלית ובהמה טמאה דוקא בשאין שם טהורה ומשום סכנה וכן מה שאמרו בתוספתא שבמסכת שבת פ"י אין יונקין מן הנכרית ומבהמה טמאה אלא במקום סכנה בנכרית מיהא אינה אלא למדת חסידות ומכל מקום גאוני הראשונים למדו מכאן שחלב נכרית אסורה ואין לה היתר אלא במקום סכנה ופירשו זו של עבודה זרה בשאין שם ישראלית ומשום סכנה ולא אסרה ר' מאיר אלא מפני שסכנת הנקתה חמורה ממנה ומוטב להמתין עד שיביאו ממקום אחר ואפילו בעומדות על גבה וכדקתני טעמא דשייפא לה לדד סם מאבראי ואין דבריהם נראין כלל ולא שתפוה אלא דרך חסידות ומעתה מניקין את התינוק חלב נכרית אף במקום ישראלית אלא שכל שאיפשר בישראלית אינה מדת חסידות אבל של בהמה טמאה אין מניקין אותו אלא במקום שאי אפשר בחלב טהור שכיוצא בזו כל שבתינוק מקום סכנה הוא ומניקין אותו משום סכנה ואינו צריך אומד שסתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב אבל גדול אע"פ שבמקום סכנה מותר מכל מקום צריך אומד וכן אין מאכילין לקטן נבלות וטרפות שקצים ורמשים אלא במקום סכנה ובאומד שאין סתם תינוק מסוכן אלא אצל חלב:

7 יניקת בהמה טהורה אף לגדול מותרת ואין בה משום סרך מיאוס כלל ומכל מקום בשבת ויום טוב אסור שהיניקה בפה כעין חליבה היא וחולב אסור משום מפרק ואע"פ שהמפרק תולדת דש הוא ואין דישה אלא בגדולי קרקע פירשו בתוספות ששני מינין יש במפרק אחת תולדת דישה ואחת תולדת ממחק וזו של יניקה תולדת ממחק שמשוה את הדד ומחליקו ויש מפרשים שהמפרק ביניקה הוא תולדת גוזז ומכל מקום במקום צער חולי אף על פי שאין בו סכנה מותר שהיונק בפיו אינו חולב גמור אלא מפרק כלאחר יד והוא שאמרו במסכת כתובות גונח יונק חלב בשבת מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזור ופירושו צער חולי אע"פ שאין בו סכנה ומותר בשבת וכל שכן ביום טוב ואם כן זה שאמר אבא שאול כאן שבשבת כל שאין שם סכנה אסור וביום טוב הוא שמותר אע"פ שאין סכנה כל שיש צער חולי הואיל ואין בו אלא איסור לאו אין הלכה כן זו היא שיטתנו וכן כתבוה גדולי הפוסקים ומכל מקום אחרוני הרבנים פירשו שלשון צער האמור כאן לא נאמר על צער חולי אלא צער של תיאבון על הדרך שאמרו בשבועות כ"ז ב' נשבע על הככר ומצטער עליה ואם כן בשבת ודאי כל שבמקום צער חולי אע"פ שאין שם סכנה מותר הא כל שאין שם צער חולי אע"פ שמצטער בה מחמת תיאבון אסור בשבת וביום טוב מותר ובזו עמדו שתיהן:

8 אחר שביארנו בקטן אוכל נבלות שאין בית דין מצווין להפרישו זה שאמרו בשרצים לא תאכלום קרי ביה לא תאכילום פירושו שלא יאכילום בידים וכן מה שאמרו בדם כל נפש מכם לא תאכל דם להזהיר גדולים על הקטנים פירושו שלא יאכילום בידים וכן מה שנאמר בטומאת כהנים אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים פירושו שלא יטמאום בידים וכן הדין בכלם שלא יאמר להם לעשות כן ולא עוד אלא שלא יגלה לו פנים שנוח לו בכך שאם כן הרי הוא קטן העושה על דעת גדול:

9 הדם אכילתו בכרת ושיעור אכילתו בכזית אבל השרץ אכילתו בלאו ושיעורו בכעדשה ומה שנאמר כאן איסורו במשהו פירושו בכעדשה אלא מתוך שיצא לו משיעור זית הוא קוראו משהו:

10 המשנה השניה והכונה בה בביאור החלק השני והוא שאמר שני אחין חרשין נשואין לשתי אחיות פקחות או לשתי אחיות חרשות או לשתי אחיות אחת חרשת ואחת פקחת או שתי אחיות חרשות נשואות לשני אחין פקחין או לשני אחין חרשין או לשני אחין אחד חרש ואחד פקח הרי אלו פטורין מן החליצה ומן היבום אם היו נכריות יכנוסו אם רצו להוציא יוציאו. מבואר לר"ם:

11 אמר המאירי שני אחין חרשין נשואין שתי אחיות ששתיהן חרשות או ששתיהן פקחות או שאחת פקחת ואחת חרשת וכן שתי אחיות חרשות נשואות לשני אחים ששניהם חרשים או שניהם פקחים או אחד פקח ואחד חרש הרי אלו פטורות מן החליצה ומן היבום שהרי כל שיש צד חרשות בכל אחד מן הנשואין הרי דין שני הנשואין שוה להיותם נשואין של סופרים ולא של תורה ומה נפשך אם של אחיו נשואין אף שלו נשואין ותצא משום אחות אשה ומותרת לכל ואם שלו אינן נשואין אף של אחיו אינן נשואין ואין כאן יבמה לשוק ונכרית בעלמא היא להיות מותרת לכל אבל אם היו נכריות יכנוסו וממה נפשך אם נשואי אחיו נשואין שפיר קא מיבם ואם אינן נשואין נכרית בעלמא היא ושפיר קא נסיב ומכל מקום חליצה אין כאן שאין חליצה בחרש וחרשת ואם רצו להוציא ר"ל אחר שכנסו יוציא בגט אחר שהחרשות היה חרשות מעיקרו ולא היה שם אלא נשואין דרבנן שאלו היו הנשואין בפקחות ר"ל פקח בפקחת ואחר כך נתחרש היא כונס ואינו מוציא שהרי זיקתו של תורה וקנאה חרש מן התורה שהרי אף ביאת שוגג קונה בה וגט שלו אינו אלא מדרבנן הא אם נתחרשה כונס ואם רצה להוציא יוציא שהרי אין צורך לדעתה כמו שביארנו:

12 זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

13 המשנה השלישית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר שני אחים אחד חרש ואחד פקח נשואין לשתי אחיות פקחות מת חרש בעל פקחת מה יעשה פקח בעל פקחת תצא משם אחות אשה מת פקח בעל פקחת מה יעשה חרש בעל פקחת מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו אסורה לעולם:

14 אמר המאירי שני אחים אחד חרש ואחד פקח נשואים לשתי אחיות פקחות מת חרש שלא היו נשואיו גמורים ונזדקקה אשתו לפקח בפקחת שהיו נשואיו גמורים הרי זו יוצאה משום אחות אשה שהרי היא ערוה עליו בודאי מת פקח שהיו נשואיו גמורין ונזדקקה אשתו לחרש זה שהיו נשואיו גמורין הרי אין נשואין שלו מוציאים אותה משום אחות אשה שאין נשואין דרבנן פוטרין זיקה דאוריתא לגמרי ולכנסה אי אפשר שנשואין דרבנן פוסלין אותה מיהא משום אחות אשה דרבנן ולחלוץ אי אפשר שאין חליצה לחרש דלשהות עם אשתו אי אפשר שהרי אין נשואיו אלא דרבנן והויא לה אחות זקוקה של תורה מעתה הוא מוציא את אשתו בגט דברמיזה כנס ברמיזה יוציא ואין אומרין להשהותה אצלו מדין קטן אוכל נבלות שאין בית דין מצווין להפרישו שהרי אף היא משתתפת לעבירה ואשת אחיו אסורה לעולם לכל אדם ומכל מקום אם היה פקח ונתחרש הואיל ונשואיו תורה תצא משום אחות אשה:

15 זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

16 המשנה הרביעית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר שני אחים פקחין נשואין לשתי אחיות אחת חרשת ואחת פקחת מת פקח בעל חרשת מה יעשה פקח בעל פקחת תצא משם אחות אשה מת פקח בעל פקחת מה יעשה פקח בעל חרשת מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה:

17 אמר המאירי שני אחים פקחים נשואים לשתי אחיות אחת פקחת ואחת חרשת מת בעל החרשת שלא היו נשואיו גמורים ונזדקקה לבעל אחותה שנשואיו גמורים תצא משום אחות אשה מת בעל הפקחת שנשואיו גמורים ונזדקקה הפקחת לבעל אחותה שהוא פקח בחרשת והרי אי אתה מוציאה משום אחות אשה שאין נשואי סופרים מפקיעים זיקה של תורה ולשהות עם אשתו אי אפשר שהרי אחר שאין נשואיו תורה הויא לה אחות זקוקה של תורה ולכנוס אי אפשר שהרי אחות אשה של סופרים היא אלא מוציא את אשתו בגט ואפילו היתה פקחת ונתחרשה שמאחר שאין צורך לדעתה אף גיטו תורה כנשואיו ואשת אחיו בחליצה להתירה לשאר בני אדם ואף זו אין אומרין להשהותה מדין קטן אוכל נבלות שהרי אף היא משתתפת בעבירה:

18 זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

19 המשנה החמישית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר שני אחים אחד חרש ואחד פקח נשואין לשתי אחיות אחת חרשת ואחת פקחת מת חרש בעל חרשת מה יעשה פקח בעל הפקחת תצא משם אחות אשה מת פקח בעל הפקחת מה יעשה חרש בעל חרשת מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו אסורה לעולם. מבואר לר"ם:

20 אמר המאירי אחד חרש ואחד פקח נשואים שתי אחיות אחת חרשת ואחת פקחת ר"ל פקח בפקחת וחרש בחרשת מת חרש שאין נשואיו גמורים ונזדקקה אשתו לבעל אחותה שנשואיו גמורים תצא משום אחות אשה שהרי אשתו של פקח נשואה גמורה וזו אחות אשתו של תורה מת פקח שנשואיו גמורים ונזדקקה אשתו הפקחת לחרש הרי זו אינה יוצאה משום אחות אשה שנשואי סופרים אינן מפקיעים זיקת התורה ולהשהות את אשתו אי איפשר שהרי אחר שאין נשואיו תורה וזיקתו תורה הויא לה אחות זקוקה ולכנסה אי אפשר שהרי היא אחות אשה של סופרים ולחלוץ לה אי אפשר שאין חליצה לחרש וחרשת הילכך מוציא את אשתו בגט דברמיזה כנסה ברמיזה יוציא ואשת אחיו אסורה לעולם לכל אדם ואם היה פקח ונתחרש אינו מוציא והלזו תצא משום אחות אשה הא בחרש מעקרו מוציא ושתיהן אסורות עליו אלא אם כן מתה יבמתו שאיפשר לו להחזיר את אשתו הא אם מתה אשתו אסור ביבמתו שאיני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה כו' ושמא תאמר בזו מיהא נשהא את אשתו מדין קטן אוכל נבלות שהרי אף היא חרשת פירשוה בגמרא גזירה משום התרת יבמה לשוק שהרואים אותה שוהה עמו יאמרו אין זו אחות זקוקה אלא שאחותה נפטרה משום אחות אשה ואינה זקוקה לו כלל ויבאו להתירה לשוק:

21 זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

22 המשנה הששית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר שני אחין אחד חרש ואחד פקח נשואין לשתי נכריות פקחות מת חרש בעל פקחת מה יעשה פקח בעל פקחת או חולץ או מיבם מת פקח בעל פקחת מה יעשה חרש בעל פקחת כונס ואינו מוציא לעולם:

23 אמר המאירי שני אחים אחד חרש ואחד פקח נשואים שתי נכריות פקחות מת חרש שאין נשואיו גמורים ונזדקקה אשתו לפקח הרי זה חולץ או מיבם אחר שאין בה סרך ערוה שהרי נכריות הן וזו פשוטה היא אבל אם מת פקח שנשואיו גמורין ונזדקקה אשתו לחרש וחליצה אין כאן שאין חליצה לחרש כונס ואינו מוציא לעולם שהרי קנינו מצד זיקתו תורה שהרי ביאת שוגג ביבמתו קונה וגיטו אינה תורה:

24 זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

25 המשנה השביעית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר שני אחין פקחין נשואין לשתי נכריות אחת חרשת ואחת פקחת מת פקח בעל חרשת מה יעשה פקח בעל פקחת כונס אם רצה להוציא יוציא מת פקח בעל פקחת מה יעשה פקח בעל חרשת או חולץ או מיבם:

26 אמר המאירי שני אחים פקחים נשואים שתי נכריות אחת פקחת ואחת חרשת מת בעל החרשת ונזדקקה חרשת לפקח והרי אינו יכול להוציאה בחליצה שאין חליצה לחרשת אלא כונס אחר שאין כאן סרך ערוה שהרי נכריות הן ואם רצה להוציא יוציא שהרי פקח הוא ואע"פ שהיא חרשת אין אנו צריכים לדעתה מת בעל הפקחת ונזדקקה פקחת לפקח חולץ או מיבם:

27 זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

28 המשנה השמינית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר שני אחים אחד חרש ואחד פקח נשואים שתי נכריות אחת חרשת ואחת פקחת מת חרש בעל חרשת מה יעשה פקח בעל פקחת כונס אם רצה להוציא יוציא מת פקח בעל פקחת מה יעשה חרש בעל חרשת כונס ואינו מוציא לעולם אמר הר"ם העקרים אשר יתבארו שם טעמי אלו ההלכות הקודמות כלם ג' ויקדים אחד מהם שהחרש והחרשת מיבמין ולא חולצין והשני שהחרש כאשר כנס אינו מוציא לעולם לפי שהנשואין הן שלמים לפי שהוא ראוי ליבום כמו שאמרנו והגרושין הן חסרים להיותו חרש וכבר ידעת שהחרש והחרשת נשואיהן חסרי הסדר וגרושי החרש גם כן חסרים והעקר השלישי שהאדם כאשר היה לו אשה והיה בנשואיהן חסרון כמו שהיתה חרשת עד תפול אחותה לפניו לייבום הנה המשפט בזה כשתאסר עליו אשתו ויבמתו להיותם שתי אחיות כבר השתתפו בקנינו ואין נשואי אשתו שלמים לפי שאם היו נשואין שלמים היתה אחותה יוצאת משום נשואי אשה ולזה מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה ואם נמנעה בו החליצה כמו שיהיה חרש ותהיה אשת אחיו אסורה לעולם:

29 אמר המאירי שני אחים אחד חרש ואחד פקח נשואים שתי נכריות אחת חרשת ואחת פקחת חרש בחרשת ופקח בפקחת מת חרש ונזדקקה חרשת לפקח והרי אין יכול להוציאה בחליצה שאין חליצה לחרשת אלא כונס ואם רצה אחר כן להוציא בגט יוציא מת פקח ונזדקקה פקחת לחרש וחליצה אין כאן שאין חליצה לחרש כונס שהרי ביאת שוגג קונה ביבמה ואינו מוציא לעולם שהרי קנינו מצד זיקתו תורה וגיטו אינה תורה ולא אמרו מוציא ברמיזה אלא כשכנס ברמיזה כמו שהתבאר:

30 זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

31 ונשלם הפרק תהלה לאל:

32 בעזרת הצור ובישועתו:

33 האשה שהלכה היא וכו' שלום בינו לבינה כו' כבר ביארנו בראש המסכתא על חלק שלישי שבה שענינו לבאר באשה ששמעה שמת בעלה ולא נתברר לה על אי זה צד מתירין אותה לינשא וכן כשהיא אומרת כך על אי זה צד נאמנת וזה הפרק אמנם יסוד ענינו בביאור זה החלק ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לחמשה חלקים הראשון כשהיא אומרת מת בעלי על אי זה צד נאמנת ועל אי זה צד אינה נאמנת והשני כשהיא נאמנת אם נאמנת דוקא לינשא אבל לא ליטול כתובה או שמא אף ליטול כתובה השלישי אלו עדים נאמנין בכך ואם יש הכחשה ביניהם היאך נדון בה הן שנזדמנה ההכחשה קודם שנשאת הן שנזדמנה לאחר שנשאת וכן אם נמצאת הכחשה בתכונת המיתה אע"פ שמתכונים בגוף המיתה היאך נדון בה הרביעי אם עדות שלה המועיל לעצמה להתירה מועיל אצל צרתה אם לאו הן לנשואין הן לתרומה ועל ידי זו נתגלגל בה לענין דין שכיוצא בו לענין גזילה ומקח וממכר החמישי אם מעידה במיתת יבם כדי שתנשא או במיתת הבן כדי שתתיבם או שמעידה על בעל ובן ומקדמת מיתת הבן שנמצאת מזקקת עצמה ליבם או מאחרת במיתתו כדי ליפטר ממנו אם נאמנת אם לאו זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו קצת דינין שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

34 והמשנה הראשונה ממנו אמנם תכוין לבאר החלק הראשון והוא שאמר האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים שלום בינו לבינה ושלום בעולם באת ואמרה מת בעלי תנשא מת בעלי תתיבם שלום בינו לבינה ומלחמה בעולם קטטה בינו לבינה ושלום בעולם באת ואמרה מת בעלי אינה נאמנת ר' יהודה אומר לעולם אינה נאמנת אלא אם כן באת בוכה ובגדיה קרועין אמרו לו אחת זו ואחת זו תנשא אמר הר"ם כאשר היה מלחמה בעולם אפשר שיהיה כבר הוכה וכאשר ראו אותו נופל פסקו עליו במותו וכבר אפשר שיתרפא מהכאתו וכן כאשר היתה בינו ובינה קטטה והקנטה יפסוק במיתתו ואף אם יש פקפוק ולזה אינה נאמנת ואין הלכה כר' יהודה:

35 אמר המאירי האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים שלום בינו לבינה פירשו בגמרא תנא שלום בינו לבינה דקא בעי למיתנא קטטה בינו לבינה תנא שלום בעולם משום דקא בעי למיתנא קטטה בעולם כלומר שכל מן הסתם אנו דנין שלום בינו לבינה ושלום בעולם ואין צריך שיתברר שיש שלום בינו לבינה ושלום בעולם אלא משום דבעי למיתנא סיפא קטטה תנא רישא שלום ומכל מקום אף בסתם כן ומעתה כל שלא נודעה לנו קטטה בינו לבינה ובעולם ובאה ואמרה מת בעלי נאמנת ותנשא או תתיבם שמתוך חומר שהחמרת עליה בסופה לדונה בכל הדרכים השנויים בפרק האשה דייקא ומינסבא שמתיראה היא שמא יבא ותתבדה וכל הדרכים האלו בה וזהו שאמרו בתלמוד המערב תמן תני אם יש עדים שהיא אשת איש ואמרה גרושה אני אינה נאמנת ואת אמר הכן שניא מיתה מאחר שאלו בא הוא מכחיש ומכל מקום כל שיש לחוש שמא תשקר בכונה כגון שיש קטטה בינו לבינה או שהדברים נראין שסומכת לומר על דבר המצוי ואיפשר שאינו כגון מלחמה בעולם אינה נאמנת והוא שאמר שלום בינו לבינה ומלחמה בעולם אינה נאמנת שאינה אומרת כן אלא מתוך האומד וזהו שאמרו אמרה בדדאמי כלומר מה שדומה לה שכן אע"פ שלא נתברר לה ופירוש מלחמה בעולם באותו מקום שהיא אומרת שמת שם ובאותו הפרק אע"פ שאינה אומרת שבמלחמה מת כמו שנבאר למטה שאע"פ ששלום בינו לבינה מכל מקום סבורה היא אטו כל הני איקטול והוא פליט כגון שראתה ראשונים ואחרונים שבמחנה מתים ובעלה היה באמצען ואפילו אומרת שראתהו מת דהואיל ושלום בינו לבינה נטרא ליה עד דחזיא ליה שמא זימנין דמחו ליה בגירא או ברומחא וסברא השתא ודאי מית ליה ואיהי לא ידעא דבמסתרי מיהא חיי ודילמא סמתרי עבדי ליה וחיא ומכל מקום אם אמרה מת על מטתו נאמנת כדאיתה בסוגיא והוא הדין שאם אמרה מת וקברתיו ודאי נאמנת שהרי אין לחוש בה לכלום ואם נפשך לפקפק בה צא ולמד בסוגיא זו שאמרו רעבון ר"ל שאמרה מת בעלי ברעב גריעא ממלחמה דאלו מלחמה כיון דאמרה מת על מטתו מהימנא ואלו רעבון עד דאמרה מת וקברתיו אלמא דכל שכן במלחמה שאלמלא כן היה לו לומר גריעא ממלחמה לענין מת על מטתו ועדיף מינה לענין מת וקברתיו ומן התמה על גדולי המחברים שכתבו שאף במת וקברתיו אינה נאמנת ואף גדולי המגיהים מחלו להם בה ולא ידעתי למה ואף זה שאמרנו שבמת על מטתו נאמנת כתבו בה גדולי הדור שלא סוף דבר בשאמרה לא מת במלחמה אלא על מטתו ומתוך חולי אלא אפילו אמרה במלחמה ירד והוכה ושב ומת על מטתו שאין אנו חושדין אותה אלא שתהא היא מניחתו וטועה בדומה כגון זימנין דמחו ליה ושבקא ליה דמשום דמיסתפיא אנפשה שבקא ליה ואמרה בדדמי וכן ברעבון אף היא מניחתו מחמת רעב ואמרה בדדמי אבל זו שאומרת ששב מן המלחמה ומת על מטתו ודאי לא שבקא ליה עד שהיא רואתו שמת והרי זו כמה שאמרו נפלו עלינו ליסטים הוא מת ואני נצלתי נאמנת דהואיל ואשה כלי זיניה עליה אינה יראה מהם ואינה מניחתו עד שתדע סוף ענינו והדברים נראין הא כל שיש לחוש לאמרה בדדמי אינה נאמנת אע"פ ששלום בינו לבינה וכן כל שיש קטטה בינו לבינה אע"פ ששלום בעולם אינה נאמנת ופירשו בגמרא בקטטה שכבר אמרה גרשתני ונתכונה להפקיע את עצמה ממנו אלא שפיה הכשילה ואמרה בפני פלוני ופלוני ושאלנו להם והכחישוה וכל שנמצאת כך אף באומרת מת בעלה אינה נאמנת אף במת על מטתו ואף בקברתיו:

36 ר' יהודה אומר לעולם אינה נאמנת אף בשלום בעולם ובינו לבינה עד שתבא בוכה ובגדיה קרועים שהם דברים המוכיחים ואין אשה מצויה לעשותם אלא על דבר המפורסם ואין הלכה כר' יהודה אלא כתנא קמא וכמו שהשיבו לו אחד זו ואחד זו תנשא:

37 משנה בית הלל אומרים לא שמענו אלא בבאה מן הקציר בלבד אמרו להם ב"ש אחת הבאה מן הקציר אחת הבאה מן הזתים אחת הבאה ממדינת הים לא דברו בקציר אלא בהווה חזרו ב"ה להודות בדברי ב"ש מבואר לר"ם:

38 אמר המאירי בית הלל אומרין לא שמענו אלא בבאה מן הקציר כלומר לא שמענו שתהא אשה נאמנת במיתת בעלה אלא במעשה שאירע ושעת קציר היה ואין ללמוד הימנה למדינת הים שאם האמינוה בסמוך לעיר וזמן קציר ששיירות מצויות ואין האשה מצויה לשקר נאמינה במדינת הים ובית שמאי השיבום אחד הבאה מן הקציר ואחד הבאה מן הזיתים ולא שחלקו בית הלל בבאה מן הזיתים אלא שכך השיבום לדבריכם אין לי אלא באה מן הקציר באה מן הזיתים מנין וכשם שאתם מודים בבאה מן הזיתים אע"פ שמעשה שהיה בקציר היה יש לכם להודות אף בבאה ממדינת הים שהשיירות מצויות הם בכל מקום ומילתא דעבידא לאיגלויי ולא דברו בקציר אלא בהוה ר"ל במה שאירע וחזרו בית הלל להודות כבית שמאי ונאמנת על הדרך שביארנו:

39 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

40 רעבון אף הוא כמלחמה להיות היא חשודה לומר בדומה ר"ל מת בעלי ברעב חושדין אותה שמא הניחתו כמת ושמא אחר שהלכה השיבו את רוחו באי זה מזון מעשה היה באחת שבאה לפני רבא ואמרה מת בעלי ברעב וחקר אותה ואמרה שברחה לה מחמת הרעב והניחתו מת ואמר לה רבא שפיר עבדת דשבקת ליה ושיזבת נפשך דבההוא פורתא דנפואתא דשבקת ליה לא חיי כלומר שודאי הוא שלא היית יכולה להשיבו במעט סולת שבידך ואמרה ליה מר נמי ידע דכי האי גונא לא חיי והרי שהודת לפי תומה שעדין היה חי ומכל מקום רעבון גרוע ממלחמה שאפילו אמרה מת על מטתו אינה נאמנת שעיקר דבריה כך הם שעל מטתו מת ברעב ובזו היא טועה ובמלחמה הוא שאינה טועה בכך שאין אדם קורא למת במלחמה מת על מטתו ואם כן ברעבון אינה נאמנת אלא אם כן אמרה מת וקברתיו:

41 נפל עליו מפולת ואמרה מת בעלי תחת המפולת או שהיה שלוח נחשים ועקרבים ואמרה מת בעלי בנשיכתם אינה נאמנת שסבורה היא שמת וטוענת בדומה אבל אם היה דבר בעולם ואמרה שמת מתוך אותו הדבר הרי הוא ספק שמא סומכת היא על הדבר ואומרת מצד הדמיון שמת או שמא אלמלא שידעה לא הוה אמרה דהא אמרי אינשי שב שני הוה מותנא ואיניש בלא זימניה לא אזל ודנין בה להחמיר ויש אומרין שלא תנשא ואם נשאת לא תצא וגדולי המחברים פסקו בה שאינה נאמנת ולא ידעתי למה:

42 החזיקה היא מלחמה בעולם כגון שלא היתה מלחמה נודעת לנו ובאה היא ואמרה מת בעלי במלחמה שהיתה במקום פלוני ואלו אמרה שמת סתם היינו מאמינים לה הדבר ספק שמא מיגו דאי בעיא אמרה שלום בעולם כלומר מתוך שהיתה יכולה לומר מת סתם והיתה נאמנת אף בזו נאמנת או שמא חזקה דכל במלחמה אמרה בדדמי ומה לי לשקר במקום חזקה לא אמרינן ומתוך שהדבר ספק מחמירין בה וגדולי המחברים כתבו שלא תנשא ואם נשאת לא תצא ומכל מקום אתה למד במה שאמרו במשנתנו שבמלחמה בעולם אינה נאמנת לא סוף דבר שתאמר מת במלחמה שאם כן אף בשלום בעולם נשאלה כאן אלא אף באמרה מת במקום פלוני כל שנודע לנו שמלחמה לשם דמסתמא במלחמה קא אמרה ובשעת שלום סתמא על מטתו קא אמרה: