1זה שביארנו בחרשת בת ישראל שנשאת לכהן שאינה אוכלת בתרומה אפילו השיאה אביה כשהיא קטנה אינו אלא משום גזירה שמא יאכיל חרש בחרשת ולא שיהא איסור בחרש בחרשת יותר מבחרש בפקחת שכל שהוא חרש הן שהיא פקחת הן שהיא חרשת איסורן שוה וכלם שוים הם אלא פקחת הנשואה לחרש אינם באים להאכיל שסבורים הם הואיל ואינה טפלה אצל בעלה אינה אוכלת בשבילו אבל אם יתירו חרשת בפקח ומשום דלא גרע משפחתו חרשת שאוכלת יבאו להתיר אף חרש בחרשת שמאחר שהחרשת אוכלת בשביל בעלה פקח אף בשביל בעלה חרש כן ואע"פ שאין מצווין להפרישו מכל מקום יבאו גם כן להתיר פקחת בחרש שמאחר שיראו החרש מאכיל את החרשת הוא הדין לפקחת ונמצא עיקר הגזירה משום חרש בפקחת אלא שתחלת החשד לבא מחרשת בפקח לחרשת בחרש וממנה לבא ממנה לפקחת בחרש אבל קטנה לגדול אוכלת ואין גוזרין משום גדולה לקטן שהרי אין לקטן נשואין כלל אבל בחרש גזרו אף בתרומה דרבנן מגזירת תרומה דאוריתא ולפי דרכך למדת שלדעת האומר קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו הוא הדין לחרש ואין צריך לומר שוטה שהרי היו למדים ממנה מקטן לחרש לאכילת תרומה והוא הדין לשאר איסורין:2קטנה שהשיאוה אמה ואחיה ומיאנה אין לה כתובה אבל אם הוציאה הוא בגט יש לה כתובה ולפי דרכך למדת שהקטנה יש לה כתובה והשניה אין לה כתובה ואע"פ שאלמנה לכהן יש לה כתובה דברי תורה אין צריכין חזוק אבל שניה היא מדברי סופרים וצריכים חזוק ואין לה כתובה אפילו הכיר בה והאילונית אין לה כתובה אם לא הכיר בה הא אם הכיר בה יש לה וכמו שביארנו דינין אלו בפרק אלמנה ניזונת ומכל מקום חרשת לא תקנו בה כתובה כלל דאם כן מימנעי ולא נסבי שהרי אף הוא אומר הואיל ובכתובה אני מתחייב נוח לי בפקחת ואין צריך לומר שכן בשוטה מעתה חרש ושוטה שנשאו נשים פקחות אפילו נתפקח החרש ונשתפה השוטה אין לאשתו עליו כלום אפילו כתב לה שהרי אין הקנאתם כלום אלא שאם רצו לקיימן אחר שנתפקח או נשתפה יש לה כתובה וכן פקח שנשא חרשת או שוטה אין להן כתובה אלא שאם כתבו לה כתובתן קיימת רוצה הוא להזיק בנכסיו בנכסיו ואף בפקחת לחרש לא תקנו לה כתובה ולא חששו שמא תמנע מלינשא לו דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא ואע"פ שאמרו אסור לשהות עם אשתו בלא כתובה דוקא בבן דעת שמאחר שכל בעלי דעת כותבין לנשותיהן וזה לא כתב או שאבדה מתיראה היא להתגרש ולבה נוקפה אבל חרש אין לבה נוקפה עליו שאע"פ שאלו רצה להוציא מוציא אינו מצוי לעשות כך ושמא תאמר והלא בכתובות אמרו מתחלה היו מזקינין ונושאין נשים ר"ל כשלא היו כותבין אחריות בכתובה עד שתקן להם רבן גמליאל כתובה באחריות ולא אמרו יותר משהאיש וכו' אף זו הואיל ושניהם פקחים היה לבה נוקפה ואם כן אף פקחת לחרש אין לה כתובה אפילו כתב לה ומכל מקום דוקא כשהיא נשאת לו מאליה או שהשיאוה בית דין ובסתם שאינה כשאר נשים שנאמר בהן אע"פ שלא כתב ככתב דמי אבל אם בית דין משיאין אותה רשאים הם לכתוב לה כתובה וכתובתם קיימת שכל בית דין ובית דין רשאים לירד בעסקיהם של אלו ולמנות עליהם אפוטרופסים או לעשות הם עצמם בעניניהם כפי מה שיראו לפי זמנם ושעתם ולהתנות כפי מה שיראו וכשיעור שיראו והוא שאמרו ההוא חרש דהוה בשבבותיה דרב מלכיו אסביה איתתא וכתב לה ארבע מאה זוזי מניכסיה ואמר רבא מאן חכים למעבד כרב מלכיו דגברא רבא הוא אלו רצה שפחה לשמשו מי לא זבנינן ליה כל שכן הכא דאיכא תרתי:3כבר ידעת שכל שחייבין על שגגתו חטאת חייבין על לא הודע שלו אשם תלוי כגון חלב שכל שנודע לו שאכל חלב בשגגה חייב להביא חטאת קבועה וכל שנסתפק לו אם שגג באכילת חלב אם לאו חייב אשם תלוי ובלבד בשיש שם איסור קבוע בודאי כגון שאכל חלב בודאי אלא שהיא מסופק אם כזית אם פחות מכזית או שהיו שם שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואינו יודע אי זו אכל או שהיו אשתו וחמותו בבית ואין יודע אי זו בעל אבל אם לא היתה שם אלא חתיכה אחת אלא שהיא ספק חלב ספק שומן אין כאן אשם תלוי וכן הדין בעריות מעתה האוכל חלבו של כוי אין מביאין עליו אשם תלוי וכן הבא על ספק ערוה כגון שהיתה שם אשה אחת לבד ונסתפק לו אם היא אחותו אם אחרת אין כאן אשם תלוי ואשת חרש הבא עליה אינו מביא אשם תלוי וזו מיהא אינך צריך בה אלא לדעת האומר שנשואיה ספק שמא בן דעת הוא ונשואיו נשואין שמא אינו בן דעת ואין נשואיו נשואין ואעפ"כ הואיל ואין שם איסור קבוע בודאי אינו מביא אשם תלוי ומכל מקום לענין פסק אינך צריך לכך שנשואי חרש אינן ספק אלא ודאי הוא שאין לו דעת ואין בו נשואין מן התורה כלל ומאחר שכן אין בו מקום לשום קרבן והוא שאמרו חמשה לא יתרומו ואפילו תרמו אין תרומתן תרומה ומותרת לזרים חרש שוטה וקטן וישראל התורם את שאינו שלו אלא אם כן ברשות הבעלים ובבינונית ונכרי שתרם את של ישראל אפילו ברשות ואלו היה החרש ספק בן דעת היינו אומרין שתרומתו ספק ולא תצא לחולין להתירה לזרים אלא תרומה ויחזור ויתרום אלא שאינו ספק כלל וודאי הוא שאינו בן דעת כלל וכן אין מספקין בו להיות דעתו משתנה להיות עתים בדעת צלול ועתים שלא בדעת צלול שאילו כן לא היינו אומרין עליו כשם שכונס ברמיזה כך הוא מוציא ברמיזה אדרבה חוששין שמא בדעת צלול קדש ובשעת גירושין אין לו דעת צלול ואינו יכול לגרש אלא ודאי קים להו לרבנן דחדא דעתא הוא וכשם שהוא כונס כך הוא מוציא כמו שביארנו במשנתנו ולפי דרכך למדת מדברינו שכל שדעתו משובשת הרי הוא בחזקת שוטה ואין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר ואין קדושיו קדושין ולא גירושיו גירושין ומכל מקום אם הוא עתים חלום עתים שוטה כל שעושה כשהוא חלום קיים לגמרי וכל שעושה כשאינו חלום אינו כלום:4זה שביארנו באשת חרש ובחלבו של כוי שאין בו אשם תלוי יש אומרים שלא סוף דבר כשידע שהיא אשת חרש ושהוא חלב הכוי שהרי זה מזיד על הספק הוא ואין בו קרבן כמו שיתבאר במסכת כריתות י"ח א' אלא אף כשבא עליה וכסבור שהיא פנויה ושאכל חלב הכוי בחזקת שומן:5זה שביארנו במשנתנו שהשוטה אינה מתגרשת אף מן התורה הואיל ואינה יכולה לשמור גיטה פירושה אף על ידי האב הא בקטנה אע"פ שאינה יכולה לשמור גיטה כל שהיא מן האירוסין מתגרשת על ידי אביה ואין טעם משלחה וחוזרת מפקיעה שהרי אביה מונעה ואע"פ שגדולי הרבנים חולקים בה כמו שביארנו בפרק התקבל במשנה השלישית הדברים נראין כמו שכתבנו אבל כל שנשאת או שהיא גדולה וצד שטות שבה מעכבה שלא לשמור גיטה אינה מתגרשת אף על ידי אביה ויש מפרשים שאף גדולי הרבנים לא נחלקו בקטנה שמתגרשת על ידי אביה ובשוטה הוא שאמרוה ואחרוני הרבנים כתבו עליהם שאף השוטה מתגרשת על ידי אביה דהא תנא דבי ר' ישמעאל ותנא דבי ר' ינאי לא פליגי אלא דמר מייתי לה מידה ומר מייתי לה מושלחה אבל לענין הדין שוים הם וודאי ר' ינאי דדריש לה מידה מודה הוא דיד אביה כידה הואיל ואינה יכולה לשמור גיטה והילכך לדברי הכל מתגרשת על ידי אביה שאף לר' ישמעאל הוא מעכבה מלחזור והביאוה ממה שאמרו בתלמוד המערב דבי ר' ינאי אמרי משום גרירא ר"ל שנגררת אחר בני אדם לזנות ר' זעירא ור' אילא אמרין משום שאינה יכולה לשמור גיטה ואיכא ביניהו תלת מילין עבר וגירש מאן דמר מפני גרירא גירש מאן דמר שאינה יכולה לשמור גיטה לא גירש יש לה אב מאן דמר מפני גרירא אסור ר"ל לכתחלה מאן דמר שאינה יכולה לשמור גיטה יש לה אב יכולה לשמור את גיטה פעמים שוטה פעמים חלומה מאן דמר מפני גרירא אסור ר"ל לכתחלה מאן דמר שאינה יכולה לשמור גיטה יש לה עתים ויכולה לשמור גיטה אלמא כל שיש לה אב מתגרשת בין למאן דמייתי לה מונתן בידה בין למאן דמייתי לה מושלחה והילכך קטנה שאין בה אלא משום שמירת גיטה מתגרשת על ידי האב לדברי הכל ושוטה לדברי ר' ינאי ור' ישמעאל דסוגיין אף היא מתגרשת על ידי האב דהא לא משום גרירא אתו עלה אלא משום יד הא לר' ינאי דירושלמי דאתי עלה משום גרירא אסור אלא דבדיעבד גירש ומכל מקום אם אין לה אב וגירש על ידי האח מעשה בא לידינו ופסלנוהו ואע"פ שבקצת גמרות ירושלמיות נמצא יש לה בן ואח ואב משום גרירא אסור משום שאינה יכולה הרי יכולה כו' כבר טרחנו ועמדנו על סוגיות מדוייקות שבו ולא מצאנו שם אח אלא יש לה אב ובן ואף הבן תמהנו עליו מה ענין בן לשמירת גט אמו או להיות ידו יד לאמו אלא שחזרנו ובדקנו שכשחזר ואמר מאן דמר שאינה יכולה לשמור את גיטה הוא אומר יש לה אב יכולה לשמור את גיטה ולא הזכיר בה בן ואח ומתוך כך הסכמנו עם גדולי הדור שלא הוזכר שם בן אלא למאן דמר משום גרירא שאע"פ שהבן קפיד הרבה בפגם אמו וטורח לשמרה אסור אבל לענין יד דוקא באב ואף בזו אני חוכך וסבור שאינה מתגרשת אף על ידי האב כסתם תלמוד שלנו שלא דרש ר' ינאי אלא מי שיש לה יד לגרש את עצמה וזו אין לה יד ואביה אין לו עליה כלום אחר שהיא גדולה וכן מאחר שהיא שוטה אי אפשר לו למנעה בדברים שלא לחזור ואלו כן לא נשמטו בתלמוד שלנו שלא להזכירה ודברי כן תלמוד המערב אי אפשר להעמידם לענין פסק או שמא בשוטה שהיא קטנה נאמרה דאלו למאן דאמר משום גרירא אף בקטנה ואף במקום אב אסור וזהו שהזכירו אב ובן ואח לגרירא ולא הזכירו אלא אב בשמירת גט וכן נראה לי עיקר וברור:6מי שאמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לאשתי וחזר ואמר כנסי שטר חוב זה מגורשת ואין אומרין מדאמר לה שטר חוב בטוליה בטליה אלא משום כיסופא הוא דקאמר הכי הא אם לא אמר לעדים כן אינו גט וכדאיתה פרק הזורק אלא שמגאוני ספרד עושין את שניהם גט פסול ואין הדברים נראין וכבר כתבנו מה שיש לפקפק בשמועה זו בפרק הניזקין:
