מאירי על יבמות י״ג

1 ורב זביד אף הוא מודה שאיפשר לקטנה שתתעבר ותלד אלא שאי איפשר בלא סימנין וודאי הביאה שערות שאלמלא כן אין הלידה מעכבת מיאון אלא הבאת סימנין היא המעכבת ועל כל פנים סימנין הביאה ואפילו בדקנו ולא מצאנו שמא נשרו מפני צער לידה והוא סובר שסימנין שבתוך הפרק כלאחר הפרק ואם כן אין הלכה כדבריו:

2 ומכל מקום הלכה כרב ספרא ובנים כסימנין הראויים ואי איפשר לה עוד למאן שגדולה היא ומכל מקום כתבו גאוני ספרד דוקא גדולה להחמיר ולענין מיאון אבל לענין חליצה אם מת בעלה בלא בנים אינה חולצת וראיה להם דהא רב זביד חיישינן קאמר כלומר ולהחמיר והוא הדין שאף לרב ספרא כן ויש חולקין בדעת רב ספרא שאף לקולא כן על כל פנים כל היולדת גדולה גמורה היא ולא עוד אלא שאף לרב זביד מצינו לשון חששא לקולא כמו שכתבנו בקצת מקומות:

3 שמא תאמר אחר שפסקנו שאפשר לקטנה שתתעבר ותלד היאך הקשו בשלישי של כתובות ל"ט א' בשמועת יש בגר בקבר וקטנה מי מעברא וכו' איפשר שמתוך שאין הדבר מצוי הוא שואלה כלומר היאך אתה מחדש שאלה בדבר שאינו מצוי וכבר פירשנוה שם בפנים אחרים:

4 ממה שכתבנו למדת שהלכה כרב ספרא ולא כרב זביד דהא טעמיה בתוך הפרק כלאחר הפרק שייכא ואע"פ שגדולי הפוסקים הביאו דבריו של רב זביד אפשר שדרך סוגיא כתבוה ומכל מקום דעתם לפסוק כרב ספרא ומכל מקום יש מפרשים שאף דברי רב זביד כהלכה הם ומפני שהם מפרשים בדבריו אין בנים בלא סימנין ר"ל סימנין הראויים ושיצאה מכלל נשים אחרות לסימני גדלות ושמא תאמר ואחר שאיפשר לקטנה שתביא סימני גדלות קודם זמנם ולא יהו נידונים כשומא כשאר הנשים אם כן ודאי אף בלא בנים אפשר כן ואם כן קטנה שהביאה סימנין תוך הזמן היאך ממאנת והיאך נדריה נבדקין שמא סימני גדלות הם ואלו נבעלה שמא נתעברה וילדה איפשר שמתוך שהוא מיעוטא דמיעוטא אין סומכין לומר כן אלא ביולדת ויש פוסקין שאי איפשר לקטנה שתתעבר ותלד ותתעבר ותמות קאמר וכלה סוגיין דלא כהלכתא וכדעת האומר תוך הפרק כלאחר הפרק ואין הלכה כן והדברים זרים:

5 לגדולי המחברים ראיתי שכתבו בנים הרי הן כסימנין על מי שהגיעה לכלל שנותיה ולא הביאה שתי שערות וגדולי הדור מפרשים בדבריהם שאין הקטנה בת עבור ולידה כלל ולא בא רב ספרא אלא לתרץ לשון שכבר ילדו כלומר אי אתה יכול לומר בחמותו ענין מיאון אע"פ שלא הביאה שתי שערות ושהבת ממאנת עד שתביא שתי שערות שכבר ילדו ובנים למי שהגיעה לפרקה הרי הן כסימנין אלא שקשה לפרש היאך אמר אלא לעולם שמא תתעבר ושמא תמות אלא שאיפשר שהם גורסין לעולם שמא תתעבר ותמות:

6 זה שביארנו במשנתנו שאם נתגרשה הערוה ואחר כך מת הבעל צרתה מותרת לא סוף דבר בגירש את הערוה ואחר כך כנס את הצרה שהרי מעולם לא נעשו צרות זו לזו אלא אפילו כנס את הצרה קודם שיגרש את הערוה שנעשו צרות משעת לקוחי הצרה עד שנתגרשה הערוה הואיל ומכל מקום בשעת הזיקה לא נעשו צרות צרתה מותרת שמיתת הבעל מפלת נשותיו ליבום ומאחר שבשעת מיתה אינן צרות צרתה מותרת ואין אומרין נשואין הראשונים שנשאת האשה מפילין אותה ליבום עד שנאמר שמשנעשית צרה שעה אחת תאסר עולמית אלא מיתה מפלת ואם כן זה שאמרו שלשה אחים שנים מהם נשואים שתי אחיות ואחד נשוי נכרית ועמד אחד מבעלי האחיות וגירש את אשתו ומת זה שנשא נכרית וכנסה המגרש ומת ונפלה לפני הראשון שהוא בעל אחת מן האחיות הרי זה כונס את זו הנכרית הואיל וכבר נתגרשה אשתו של זה המת שהיא אחות אשתו של זה קודם שיכנוס זה המת את זו שמשמען של דברים דוקא מפני שגירש ולבסוף כנס הא כנס ולבסוף גירש לא אינו כן אלא זו ואין צריך לומר זו קתני:

7 יבמה קטנה יכולה למאן ביבם ועוקרת במיאוניה נשואין הראשונים עד שאין כאן זיקה ואינה צריכה חליצה וזו היא ממאנת בזיקה ואם עשה בה היבם מאמר ממאנת בין למאמרו ליפטר מן הגט בין לזיקתו ליפטר מן החליצה ואין הלכה כדברי האומר שממאנת היא למאמר אבל לא לזיקה ושמא תאמר אם כן זה שאמרו במשנתנו כל היכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת כלומר כל ערוה שהיתה נשואה לאחיו בקטנותה והיתה יכולה למאן בקטנותה בחיי בעלה ולא מיאנה ומת אחיו אע"פ שאינה ממאנת עכשו צרתה חולצת שאין כח בנשואין אלו לפטור את הצרה הא מכל מקום אינה מתיבמת תמאן הערוה מעכשו ותתיבם הצרה דהא מצות יבום קודמת למצות חליצה דאע"ג דבסוגיא דריש פרקין ג' א' אוקימנא למתניתין כאבא שאול דאמר מצות חליצה קודמת סוגיא בעלמא היא אי נמי דמתניתין חולצת ולא מתיבמת קאמר אלמא שאין בצרתה צד ליבום ואם ממאנת לזיקה תמאן זו ותתיבם צרתה אין זה כלום שצרת ערוה אפילו מיאנה ביבם מכל מקום צרתה חולצת הואיל ובשעת נפילה נראית כצרת ערוה והענין דומה למה שאמרו מיאנה בבעל מותרת לאביו ליבם אסורה לאביו הואיל ומשעת נפילה נראית ככלתו הא יבמה קטנה דעלמא שלא במקום צרת ערוה ממאנת לגמרי ואינה צריכה כלום וכבר ביארנו לעיל י"ב א' שאם מיאנה בזה מותרת לזה:

8 ולענין ביאור כשהקשה לו תמאן השתא יכול היה לתרץ כגון שמתה שאינה יכולה עוד למאן וכן פירשוה בתלמוד המערב פ"א ה"ב ולא שרצו להעמידה אף בעודה חיה וכן לענין ביאור אתה למד שזה מאמר ר' אושעיא שאינה ממאנת לזיקתו פירושו אפילו מיאנה בנשואיו של ראשון שאם לא כן עדין היה יכול להקשות תמאן בנשואי ראשון בתלמוד המערב אמרו בהפך והוא שאמרו שם אם באומרת אי אפשי לא בנשואיך ולא בנשואי אחיך כל עמה מודו שהיא עוקרת ולענין פסק מיהא אין לנו צורך בה:

9 בתוספתא פ"א ה"א אמרו אימתי אמרו שאם מתו או נתגרשו צרותיהן מותרות בחיי הבעל אבל לאחר מיתת הבעל צרותיהן אסורות מיאנו בחיי הבעל צרותיהן מותרות לאחר מיתת הבעל צרותיהן חולצות לא מתיבמות נמצאו אילוניות או שהיו נשואות לאחרים צרותיהן מותרות בין בחיי הבעל בין לאחר מיתת הבעל וכל שיכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתיבמת ויש חולקין בה בקצת דברים אלא שכלה מסכמת לשיטתנו על הדרך שהתבאר:

10 כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה ה"א בסופה כדכתיב מצרימה ירושלימה מדברה ובתלמוד המערב פ"א ה"ו הקשו והא כתיב ישובו רשעים לשאולה ותירצו דההיא לדיוטי התחתונה שבשאול ר"ל מדרגה התחתונה כלומר לחוזק הענין הטיל לה הכתוב למ"ד וה"א:

11 קדושין תופסין ביבמה כבשאר חייבי לאוין ומצות יבום וחליצה אע"ג דכתיב בה ובן אין לו שמשמען של דברים דוקא בראויה לבנים הינו כנוסה הא ארוסה לא אינו כן אלא אף הארוסה שמת ארוס שלה חייבת בחליצה ויבום:

12 כבר ביארנו בכמה מקומות שאין איסור חל על איסור אלא באחד משלשה דרכים או באיסור מוסיף או באיסור כולל או כששניהם באים בבת אחת ולענין ביאור סוגיא פירש רבא בכאן טעם בית שמאי במה שהיו מתירין צרת ערוה ליבם דלאו משום דלית להו דרשא דלצרור הוא דודאי אית להו ולמיסר צרה במקום מצוה ומיהו דוקא היכא דאיסור ערוה ואיסור אשת אח חלין כאחד ועריות של משנתנו הם מתירים את צרה מפני שאין שם אשת אח חל על הערוה דלא אתי איסור אשת אח וחייל על איסור ערוה דקדים ליה ואחר שאין לערוה שם אשת אח לענין שיחול עליה איסור אשת אח שהרי איסור ערוה קודם אף אין האחרת נקראת צרתה ואין לך לדון איסור צרה אלא באחות אשה שאיפשר להיות איסור אשת אח ואיסור אחות אשה באין כאחד כגון שקדש ראובן שתי נשים ושמעון אחיו אחת שהיא אחותה של אחת מאותן שנשא ראובן ונתקדשו שלשתן בבת אחת שנמצא איסור אשת אח ואיסור אחות אשה חלין בבת אחת והויא לה צרתה צרת ערוה ומתוך שאין הדבר מצוי להתקדש שלשתן בבת אחת אלא בזה אחר זה היות בית שמאי אומרים במוחלט להתיר את הצרה דמסתמא בזה אחר זה הן ומתוך שאיסור צרה יצאה לנו מצרת אחות אשה דכתיב בה לצרור ואיהו קאמר דלצרור נמי דריש אלא דמפקע ליה לאיסורא מפני שאין איסור חל על איסור היה מקשה סבור שיהא טעמן של בית שמאי מפני שאין איסור הערוה ר"ל אחות אשה חל על איסור אשת אח וכגון דקדים איסור אשת אח ואין איסור אחות אשה חל עליו עד שאין זו קרויה אחות אשה לענין איסור צרה ולפי סברתו הקשה לו תינח היכא דנשא המת את האחיות תחלה ואחר כך נשא החי את אחותה של אחת מהן דלא חייל איסור אחות אשה אאיסור אשת אח ואין כאן איסור אחות אשה לענין איסור הצרה ומכל מקום ליבומה אסיר אע"ג דלא חייל עלה איסור אחות אשה דכיון דמביאה ראשונה פקע איסור אשת אח מינה על ידי היבום ממילא חייל עלה איסור אחות אשה וכמו שאמרו בפרק שלישי ל"ב א' איסור אחות אשה מיתלא תלי וקאי אי פקע איסור אשת אח אתי וחייל אלא נשא חי את האחת תחלה ואחר כך קדש מת את אחותה ואת צרתה דקדים לגבי האי יבם איסור אחות אשה קודם שיחול עליה איסור אשת אח על כרחך היא אחות אשה וצרתה צרת אחות אשה ותירץ לו שאף זו יש לך לומר בה אחר שאין איסור אשת אח חל על איסור אחות אשה כשם שאין אחות אשה נקראת אשת אח לענין שיחול עליה איסור אשת אח לא חייל עליה נמי שם אשת אח לענין זיקת יבום לאסור צרתה והויא לה כצרת ערוה שלא במקום מצוה כמו שביארנו תחלה ומכל מקום לפי סברתו היה יכול להקשות גם כן תינח אחות אשה אלא בתו ובת בתו ובת בנו דעריות דקורבא נינהו ולא מחמת קדושין ועל כרחך איסור ערוה קדים מאי איכא למימר אלא דאלמא לקושיא דאפילו באחות אשה נמי קשיא:

13 וגדולי הרבנים פירשו שהמקשה היה סובר בתירוצו של רבא שלא יהו בית שמאי מתירין אלא בצרות ערוה שמחמת אישות ואין צורך בכך ושמא תאמר והא קיימא לן אין איסור חל על איסור ובצרות קיימא לן כבית הלל וקשיא הלכתא אהלכתא תדע דלא פליגי בית הלל אאיסור אשת אח דלא חייל אאיסור ערוה כגון עריות של משנתנו או אאיסור ערוה דלא חייל אאיסור אשת אח כגון נשא מת ואחר כך נשא חי לענין הוספת מלקויות או ללקות על הנוסף כלל הא להפקיע שם צרת ערוה מן האחרת בכך לא:

14 וגדולי קדמונינו מפרשים דלרבא בית שמאי לית להו דרשא דלצרור והכי קאמר טעמייהו דבית שמאי משום דאין איסור חל על איסור ועל כרחין אי איפשר לדרוש לצרור לאיסור צרת אחות אשה והואיל ובטיל איסור צרה באחות אשה בטיל לה מכולהו עריות דמתניתין דהא כולהו מאחות אשה ילפינן והקשה לו תינח נשא מת ואחר כך נשא חי כו' דליכא לצרור אלא נשא חי כו' דהואיל ואחות אשה קדים איכא לקיומי לצרור ואתיין מינה אידך עריות כולהו ותירץ דאפילו הכי לא הויא צרת ערוה במקום מצוה הואיל ולא נפלה ערוה קמיה ואע"ג דנפלה קמי שאר אחים מכל מקום לגבי דהאי הויא לה כצרת ערוה שלא במקום מצוה דערוה ושריא ובהא פליגי עלייהו בית הלל דכיון דהיא גופה שריא לשאר אחים צרת ערוה במקום מצוה דערוה היא ואסירא ונראה שאין גורסין כיון דלא אתי איסור אשת אח כו' אלא הויא לה כצרת ערוה כו' ובטיל ליה טעמא דאין איסור כו'. ועיקר הדברים כמו שפירשנו תחלה:

15 כבר ביארנו במשנתנו שצרת ערוה אינה צריכה כלום ופטורה לגמרי ואם חלצה הרי היא כחולצת לזר שאין חליצתה אוסרתה כלל ולמדת לפי דרכך שאין הלכה כדברי האומר באו ונתקין להן לצרות שיהו חולצות ולא מתיבמות אלא אף מדרך תקנה אין בהן חליצה כלל: