מאירי על יבמות פ׳

1 כבר ביארנו שכל שתחלתו וסופו לקוי אין חוששין שמא הבריא בנתים שמא תאמר והלא לענין מומי העין שבבכור אמרו במום אחד שבו שקרוי חורור ומי העין קבועין בו שכל ששהא המים בעין שלשים יום עם אותן מי העין שקבועין בו הרי זה מום קבוע ואמרו על זה שבודקין אותו שלשה פעמים בתוך שמונים יום בראשון ובתחלתן ובסופן ואם בכל בדיקה מאלו אנו רואין שלשה פעמים שהמים קבועין בו מום קבוע וודאי לא הבריא בנתים הא בבדיקה תחלה וסוף יש לחוש שמא הבריא בנתים ואף כאן ניחוש שמא הבריא בנתים אינו דומה לקות של אבר אחד ללקות של כל הגוף ואע"פ שבאבר אחד חששו בלקות של כל הגוף אין לחוש:

2 בתלמוד המערב אמרו הושיט ידו וסירסו מבפנים דברי הכל אסור לבא בקהל ואינו לא חולץ ולא מיבם נותנין לו חומרי סריס אדם וחומרי סריס חמה:

3 סריס חמה ואילונית הדבר ידוע שאינם מביאים שתי שערות ואחר שכן אתה צריך לידע להם זמן מאימתי נקראים גדולים וכלל הדברים בענינם שאע"פ שלא הביאו שתי שערות בפרק זו לשתים עשרה ויום אחד וזה לשלש עשרה ויום אחד אין מחזיקין אותם מיד בסריס ואילונית לומר גדולים הם וזה סריס וזו אילונית אלא דנין שמא עדיין לא נגמר קטנותם ולא באו לכלל גדלות ודנין אותם כקטנים לעונשין ולכל הדברים ומשמרין להם זמן אם יביאו שתי שערות לדונם כגדולים משעת הבאת השערות אם לאו ואפילו הביאו סימני סריס וסימני אילונית אין עושין מעשה באותם סימנין להחזיקם בגדולים על פיהם ולדונם בסריס ואילונית עד שיהיו בני עשרים ומעתה כל שראינוהו זכר בן שלש עשרה ויום אחד ונקבה בת שתים עשרה ויום אחד והביאו שתי שערות דנין אותם כגדולים מיד לא הביאו שתי שערות מחזיקים אותם בקטנים אפילו נולדו להם סימני סירוס ואילונית עד שיהו בני עשרים וכל שהביא שתי שערות קודם עשרים אין דנין אותו בגדול אלא משעת הבאת שתי שערות הגיעו לעשרים ולא הביאו שתי שערות והביאו סימני סריס ואילונית הרי הם מוחזקים אצלנו בגדולים ונדונים בסריס ואילונית ונעשין גדולים למפרע לחייבם חטאת על כל מה שעשו בחיוב חטאת משלש עשרה ויום אחד לזכר או משתים עשרה ויום אחד לנקבה ואילך או אף לענין מיתה ומלקות שהרי התראת ספק שמה התראה ואפילו הביאו שערות לאחר מכן אין דנין אותם בקטנים למפרע אלא משעת עשרים ואילך דנין אותם כגדולים למפרע אחר שהביאו סימני סירוס ואילונית ואם לא הביאו סימני סריס ואילונית עדיין קטנים הם עד שיביאו שתי שערות לדונם בגדולים משעת הבאת שערות או סימני סריס ואילונית לדונם בגדולים למפרע עד שיגיעו לרוב שנותיהם וכן התבאר במסכת נדה פרק דופן מ"ז ב' וכן התבאר שם ששנת עשרים זו שיעורה כל שנכנס בה שלשים:

4 וסימנין אלו הן בסריס הן באילונית רבים הם וכל שנראה אחד מהם בסריס אנו דנין בהם כאלו הביא את כלם אחר שלא הביא שערות בזקנו ודנין אותו בגדול אחר שהוא בן עשרים הא אם יש לו שערות בזקנו הואיל וזקן הסריס אינו מעלה שער אלא דרך זרות אין דנין על פי סימני סריס אלא אם כן בכל הסימנין ובאשה לא הוזכר כאן אם דנין בה קצת סימניה ככלן אם לאו ויראה שאין דנין בה אלא עד שיהו כלן שאף בסריס לא אמרו לידון אחד ככלן אלא בשאין לו שערות בזקן מפני שאף זה אות לסריסות ויש דנין אותה בספק ולדון בה להחמיר ואף אנו כתבנוה כן בראשון של קדושין והדברים רופפים:

5 ואלו הן סימני סריס כל שאין לו זקן ושערו לקוי ר"ל דק ורך ביותר ובשרו מחליק ר"ל חלק כבשר אשה ואין מימי רגליו מעלין רתיחה והוא הקרוי במים קצף וביין אופיא וכשהוא מטיל מים אינו עושה כיפה ושכבת זרעו דוהה ר"ל ניגר כמים ואינו עבה כלובן ביצה ואין מימי רגליו מחמיצין בשהייתם וכשרוחץ בימות הגשמים אין בשרו מעלה הבל כעין עשן וקולו לקוי ר"ל דק וכעין צפצוף עד שאינו ניכר בין קולו לשל אשה ואלו הן סימני אילונית כל שאין לה דדים ר"ל כעין הנשים ושהיא מתקשה בשעת תשמיש ר"ל שהתשמיש קשה לה ואין לה שיפולי מעים כנשים והוא כמין כף בולט למעלה ממקום בית הערוה ודברים אלו כלם בסריס חמה הא בסריס אדם נעשה הוא גדול בזמנו לשלש עשרה ואין משמרין לו כלום:

6 לפי דרכך למדת שזו שאמרו באכל חלב מבן שתים עשרה שנה עד בן שמנה עשרה שנה לא נפל בה לשון שתים עשרה אלא משום נקבה ולא שמנה עשרה אלא לדעת בית שמאי אבל לדעת בית הלל ולזכר אתה צריך לפרשה באכל חלב משלש עשרה עד עשרים שאם נולדו בו סימני סירוס דנין אותו בגדול למפרע לחייבו מאכילתו שמשלש עשרה ואילך אע"פ שהביא שתי שערות לאחר מכן כרב ועל הדרך שכתבנו ומכל מקום יש פוסקים כשמואל שלא לדונו גדול למפרע לעולם אלא משעת הבאת סימני סירוס ומשנת עשרים ואילך:

7 כבר ביארנו במסכת כתובות שהקטנה יש לה קנס אבל לא בוגרת ואע"פ שחלק בה ר' מאיר לומר שאף הקטנה אין לה קנס ונמצא שהאילונית לדעתו אין לה קנס שהרי היא או קטנה או בוגרת אין הלכה כמותו אלא שלענין ביאור שאלו בה לדעת רב אילונית לר' מאיר יהא לה קנס כלומר דכיון דסבר רב דלמפרע נעשית גדולה משעת זמנה הראוי נימא נמי דנעשית היא נערה בזמנה הראוי ותירץ לו דהואיל ומכל מקום אין לה שתי שערות אין כאן נערות ומקטנותה יצאה לבגר אלא שמכל מקום הלכה כחכמים ואילונית יש לה קנס לכל הזמן שאתה דן אותה בקטנה ואע"פ שגדולי המחברים כתבו באילונית שאין לה קנס דברים מתמיהים הם אלא שכבר הרגישו בהם גדולי המגיהים:

8 הסריס אינו נידון בבן סורר ומורה שאין בן סורר ומורה נידון אלא בחתימת זקן התחתון כמו שביארנו במקומו סנהדרין ס"ח ב' וכן אין אילונית נידונת בנערה המאורסה לסקילה אלא בחנק כבוגרת שמקטנותה יצאה לבגר:

9 בן שמנה ר"ל ולד שנתברר שנולד לשמנה חדשים שאין בטבעו לחיות נאמר עליו בסוגיא זו בשם ר' אבהו שאין עושין בו מעשה עד שיהא בן עשרים ופירשו בה גדולי הרבנים שאין עושין בו מעשה להחזיקו בבן קיימא להתאבל עליו ולפטור את אמו מן החליצה אלא כל שמת בתוך עשרים אינו מתאבל עליו ואמו צריכה חליצה אחר שהוא ודאי בן שמנה כגון שבעל ופירש ונולד בשמיני וגאוני הראשונים ואף גדולי המפרשים נסכמים בה עמהם פירשוה בדומיא דסריס ואילונית לענין החזקתו בגדול כלומר אין עושין בו מעשה להחזיקו בגדול לענין עונשין אע"פ שהביא שתי שערות בזמנו עד שיהא בן עשרים ששנת עשרים אצלו כשנת שלש עשרה לשאר תינוקות וכל שהביא קודם עשרים שומא בעלמא כלפני שלש עשרה לשאר תינוקות אבל לענין היותו בר קיימא אין ספק שבן קיימא הוא לדעתם ומכל מקום שאר קטנים שאינם בני שמנה בודאי בודאי דנין אותם אחר רוב נשים שיולדות ולד של קיימא להחזיק סימניהם בגדלות לשנת שלש עשרה ויש מפרשים לשיטה זו שאם הביאו שתי שערות ודאי מחזיקים אותם בגדולים אלא כך פירושו שאם לא הביא שתי שערות אין אומרים ודאי גדול הוא אלא שמחמת חלישותו לא יביא שתי שערות לעולם אלא אין דנין בו כן עד שיהא בן עשרים הא לכשיגיע לעשרים ולא הביא שתי שערות דנין אותו כגדול מיד בלא שום סימן של סירוס שלידתו לשמנה עם הגעתו לעשרים בלא שערות מבררו אצלנו כלקוי מבטן:

10 ומכל מקום שאלו בה אחר שדברים אלו בבן שמנה ודאי הם היאך איפשר לבן שמנה לחיות כלל והרי שנינו בן שמנה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו בשבת אלא שאמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה ור"ל סכנת האם ואם איפשר לו לחיות איסור טלטול למה ופירש שכל שהוא בן שמנה ודאי ולא גמרו סימניו אלא שיצא שערו לקוי וצפרניו בלא שום גמר אינו כלום ועל זו אמרו שאי אפשר לו לחיות אבל זו של ר' אבהו בבן שמנה ודאי שגמרו סימניו כבן תשעה ומאחר שגמרו סימניו אע"פ שהוא בן שמונה בודאי יש לדון בצד רחוק שהוא בן שבעה ואישתהויי אישתהי ואיפשר לחיות ולהגיע לזקנה כשאר בני אדם ואפילו הוא בן שמנה איפשר לו לחיות עד עשרים אחר שיצא בגמר סימנין מפני שבודאי כל שנגמרו סימניו בשמיני מקצת גמר שלו הותחל בשביעי אלא שאי אפשר לו לעבור שנת עשרים אלא בר עשרים בה ימות והילכך משמרין לו עד עשרים ואם מת לו נתגלה שבן שמנה היה ולא היה בר קיימא לדעת גדולי הרבנים או לא היה גדול לדעת גאוני הראשונים:

11 ולמדת שדבריו של ר' אבהו בבן שמנה ודאי וגמרו סימניו ואין עושין בהן מעשה עד שיהו בני עשרים והעמידוה לדעת רבי והזכירו מה שנחלקו בה רבי ורבנן דתניא אי זהו בן שמנה כל שלא כלו חדשיו כלומר שנתברר שבשמיני נולד וכל שהוא בן שמנה הרי זה נפל גמור מעכשו אע"פ שגמרו סימניו ואין ממתינין לו אע"פ שאיפשר לו לחיות זמן קצר מצד גמר סימניו שמכל מקום לדעתם אי איפשר לו לעבור עשרים ואין מספקין בו להיותו בן שבעה ושנשתהא שכל שנגמר לגמרי אינו משתהא רבי אומר סימניו מוכיחין עליו ואע"פ שלא כלו חדשיו איפשר שהוא בן שבעה ונשתהא אע"פ שנגמר לגמרי ואיפשר שיגיע לזקנה והילכך משמרין לו ונמצא ר' אבהו כרבי שאף רבי אינו אומר שהסימנין מבררים לגמרי שנשתהא לדונו בגדול מעכשו אלא שאיפשר שכן ומשמרין לו:

12 וגלגלו בה מעשה באשה שהלך בעלה למדינת הים ולסוף שנים עשר חדש ילדה והכשירוהו ולא דנוהו בממזר מפני שכשם שבן שבעה משתהא אע"פ שנגמר לגמרי בשביעי כך בן תשעה שנגמר לגמרי לדברי הכל איפשר שמשתהא ואחר שאיפשר כן שדינן ליה בתר רוב נשים שאינם מזנות וזו ודאי כרבי דאי לרבנן הואיל ואינו משתהא כלל אחר שנגמר לגמרי וכל שהשלימה תשיעי ודאי לגמרי נגמר הרי זה ודאי ממזר והלכה כרבי ור' אבהו ומכשירין אותו ואחר שכן אף ביתר משנים עשר חדש ואף בימינו אירע מעשה באשה ששהתה חמש עשרה חדשים וילדה והיה עיבורה ניכר כל ימי העבור שלא היה בה שום חשד והיו כל בני המחוז תמהים עליה וסבורים שהיה חולי הקרוי ריחים וילדה בן והיו שערו וצפרניו גדולים כאלו נולד ונתגדל וגדולי המחברים כתבו שאין העובר משתהא במעי אמו יותר משנים עשר חדש ואף רבותי העידו לי כן באותו זמן בשם ספר הרפואה לגדולי החכמים שבה אלא שמעשה שהיה כך היה ונראה לי לדון בה למעשה:

13 ואחר שפירשנו שרבי ור' אבהו בחדא שיטתא קיימי צריך לברר מה שאמרו דרשב"ג קאי כרבי דאמר מישתהי ובמה שאמר כל ששהא שלשים יום באדם אינו נפל ומאחר שביארנו שמחלוקתן של רבנן ורבי בבן שמנה ודאי ועליו אמרו דרשב"ג קאי כרבי משמע דאפילו בבן שמנה ודאי קאמר רשב"ג שאם שהא שלשים יום אינו נפל ששיהויו שלשים מוכיח שהוא בן שבעה ונשתהא וכן הלשון מוכיח דקאמר כל ששהא אלמא דרך כלל הוא אומרה אפילו בבן שמנה ומכל מקום איפשר לפרש דרשב"ג פליג בהדי רבי במילתא אחריתי דאלו רבי אף בגמרו סימניו לא יצא מכלל ספק נפל עד עשרים ולרשב"ג בשלשים יום יצא לגמרי הואיל וגמרו סימניו דסתמא דמילתא רשב"ג בגמרו סימניו מיירי ואם כן אנן היכי נעביד ונראה לי להשוות דבריהם ולומר דרשב"ג דרגי דרגי קתני והכי קאמר כל ששהא שלשים יום יצא לו מכלל מה שהוא לגדול ממנו שאם היה ספק בן תשעה ספק בן שמנה והיה לו ספק נפל שיהויו שלשים הוציאו לודאי בן קיימא ואם היה בן שמונה ברור שחזקתו נפל ודאי שיהויו שלשים מוציאו מודאי לספק ומשמרין אותו עשרים ונמצא רבי ורשב"ג ור' אבהו כלם לדעת אחת אלא שניתוסף לנו בדברי רשב"ג ספק בן תשעה ספק בן שמנה שהוא תלוי בשלשים וכן נתחדש לנו בה מדקאמר כל ששהא שאפילו בן שמנה ברור ולא גמרו סימניו אע"פ שאי אפשר לו לחיות אם נזדמן כן על דרך הזרות שיהויו שלשים מוציאו מודאי לספק לשמרו עד עשרים ועל שיטה זו אתה יכול לתרץ מה שהקשו רבים דהכא משמע דרבנן לחומרא ורשב"ג לקולא דהא לרבנן כל בן שמנה ברור אפילו גמרו סימניו נפל גמור מעכשו ובפרק החולץ ל"ו א' משמע דרבנן מקילי טפי וכמו שאמרו שם כיון דאיכא רבנן דפליגי עליה דרשב"ג דאע"ג דלא שהא ולד מעליא הוא גבי אשת כהן דלא איפשר עבדינן כרבנן אלמא דרבנן לקולא וכן במקומה במסכת שבת פרק מילה בנולד ומומו עמו שלרבנן אפילו בן יום אחד אינו בחזקת נפל ולשיטתנו אין כאן קושיא ובאמת כך הם הדברים דבבן שמנה ברור וגמרו סימניו רבנן לחומרא ודנין אותו בנפל ודאי מיד ורשב"ג לקולא להעמידו בספק נפל עד עשרים ובבן קיימא מעשרים ואילך ובסתם תינוקות שהם ספק בן תשעה ספק בן שמנה רבנן לקולא ודנין אותן אחר הרוב לדונם בבן קיימא אפילו ליומו ורשב"ג לחומרא להצריכו שיהוי שלשים והלכה כרשב"ג ונמצא לשיטתנו הלכה כרבי וכרשב"ג וכר' אבהו וכלל הדברים כל שכלו חדשיו בודאי כגון שנולד לשבעה אפילו מקוטעין או לתשעה שלמים אפילו מת ביום שנולד אפילו יצא ראשו חי ואפילו לא גמרו סימניו ולד מעליא הוא לכל מילי הן להתאבל עליו הן להיות זוקק ליבום או פוטר הן לנחול הן להנחיל הן לכל דבר אלא שכשלא גמרו סימניו הוא סימן ומופת של סירוס יהיה מה שיהיה וכל שנתברר שלא כלו חדשיו ולא גמרו סימניו הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו וכל שנתברר שלא כלו לו חדשיו אבל גמרו סימניו מטלטלין אותו ואם שהא שלשים יצא מכלל ודאי נפל לספק נפל עד עשרים ואף בלא גמרו סימניו אם אירע על דרך הזרות שעבר שלשים דנין אותו כן אבל כל שהוא ספק בן תשעה או שבעה ספק בן שמנה כגון שאינה יודעת זמן עיבורה או שנכנסה לתשיעי וילדה למקוטעין כל שמת לו בתוך שלשים הרי הוא בחזקת נפל לכל דבר ואם עבר שלשים יצא לחזקת בן קיימא לגמרי ויום שלשים כשלפניו וזהו מה שנראה לי בפסק שמועה זו והרבה חולקים עמנו בקצת דברים ומה שכתבתי נראה לי ברור והסוגיות מתישבות עליו יפה על אופניהן: