מאירי על יבמות ע״ז

« מאירי על יבמות ע״ו ע״ב מאירי על יבמות ע״ח ע״א »

1 אַקְשִׁי לְהוּ דּוֹאֵג כֹּל הָנֵי קוּשְׁיָיתָא, אִישְׁתִּיקוּ. בָּעֵי לְאַכְרוֹזֵי עֲלֵיהּ. מִיַּד ״וַעֲמָשָׂא בֶן אִישׁ וּשְׁמוֹ יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי אֲשֶׁר בָּא אֶל אֲבִיגַל בַּת נָחָשׁ״, וּכְתִיב, ״יֶתֶר הַיִּשְׁמְעֵאלִי״, אָמַר רָבָא: מְלַמֵּד שֶׁחָגַר חַרְבּוֹ כְּיִשְׁמָעֵאל, וְאָמַר: כׇּל מִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ הֲלָכָה זוֹ — יִדָּקֵר בַּחֶרֶב. כָּךְ מְקוּבְּלַנִי מִבֵּית דִּינוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי: ״עַמּוֹנִי״, וְלֹא עַמּוֹנִית. ״מוֹאָבִי״, וְלֹא מוֹאָבִית.

2 וּמִי מְהֵימַן? וְהָאָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב: כׇּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁמּוֹרֶה הֲלָכָה וּבָא, אִם קוֹדֶם מַעֲשֶׂה אֲמָרָהּ — שׁוֹמְעִין לוֹ, וְאִם לָאו — אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ! שָׁאנֵי הָכָא, דְּהָא שְׁמוּאֵל וּבֵית דִּינוֹ קַיָּים.

3 מִכׇּל מָקוֹם קַשְׁיָא! הָכָא תַּרְגִּימוּ: ״כׇּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה״. בְּמַעְרְבָא אָמְרִי, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יִצְחָק, אָמַר קְרָא: ״וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְגוֹ׳״.

4 כְּתַנָּאֵי: ״עַמּוֹנִי״, וְלֹא עַמּוֹנִית, ״מוֹאָבִי״, וְלֹא מוֹאָבִית, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם״ — דַּרְכּוֹ שֶׁל אִישׁ לְקַדֵּם וְכוּ׳.

5 דָּרֵשׁ רָבָא, מַאי דִּכְתִיב: ״פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי״ — אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שְׁנֵי מוֹסֵרוֹת שֶׁהָיוּ עָלַי, פִּתַּחְתָּם: רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה וְנַעֲמָה הָעַמּוֹנִית.

6 דָּרֵשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב ״רַבּוֹת עָשִׂיתָ אַתָּה ה׳ אֱלֹהַי נִפְלְאוֹתֶיךָ וּמַחְשְׁבוֹתֶיךָ אֵלֵינוּ״. ״אֵלַי״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״אֵלֵינוּ״ — מְלַמֵּד שֶׁהָיָה רְחַבְעָם יוֹשֵׁב בְּחֵיקוֹ שֶׁל דָּוִד, אָמַר לוֹ: עָלַי וְעָלֶיךָ נֶאֶמְרוּ שְׁתֵּי מִקְרָאוֹת הַלָּלוּ.

7 דָּרֵשׁ רָבָא, מַאי דִּכְתִיב: ״אָז אָמַרְתִּי הִנֵּה בָאתִי בִּמְגִילַּת סֵפֶר כָּתוּב עָלָי״, אָמַר דָּוִד: אֲנִי אָמַרְתִּי ״עַתָּה בָאתִי״, וְלֹא יָדַעְתִּי שֶׁ״בִּמְגִילַּת סֵפֶר כָּתוּב עָלָי״. הָתָם כְּתִיב: ״הַנִּמְצָאוֹת״, הָכָא כְּתִיב: ״מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי בְּשֶׁמֶן קׇדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו״.

8 אָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בַּת גֵּר עַמּוֹנִי כְּשֵׁרָה לַכְּהוּנָּה. אֲמַר לֵיהּ רָבָא בַּר עוּלָּא לְעוּלָּא: כְּמַאן? אִי כְּרַבִּי יְהוּדָה, הָא אָמַר: בַּת גֵּר זָכָר — כְּבַת חָלָל זָכָר! וְאִי כְּרַבִּי יוֹסֵי, פְּשִׁיטָא, הָא אָמַר: אַף גֵּר שֶׁנָּשָׂא גִּיּוֹרֶת — בִּתּוֹ כְּשֵׁרָה לִכְהוּנָּה.

9 וְכִי תֵּימָא, בְּהָנָךְ דִּרְאוּיִן לָבֹא בַּקָּהָל, אֲבָל הַאי דְּאֵין רָאוּי לָבֹא בַּקָּהָל — לָא, מְנָא לֵיהּ?

10 דְּיָלֵיף מִכֹּהֵן גָּדוֹל בְּאַלְמָנָה. מָה לְכֹהֵן גָּדוֹל בְּאַלְמָנָה — שֶׁכֵּן בִּיאָתוֹ בַּעֲבֵירָה.

11 חָלָל יוֹכִיחַ! מָה לְחָלָל שֶׁכֵּן יְצִירָתוֹ בַּעֲבֵירָה —

12 כֹּהֵן גָּדוֹל יוֹכִיחַ. וְחָזַר הַדִּין:

13 לֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה, וְלֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה. הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן: שֶׁאֵינוֹ בְּרוֹב קָהָל, וּבִתּוֹ פְּסוּלָה. אַף כָּאן, שֶׁאֵינוֹ בְּרוֹב קָהָל — וּבִתּוֹ פְּסוּלָה.

14 מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁכֵּן יֵשׁ בָּהֶן צַד עֲבֵירָה!

15 דִּלְמָא וַדַּאי בְּעַמּוֹנִי שֶׁנָּשָׂא בַּת יִשְׂרָאֵל קָאָמְרַתְּ, אַף עַל גַּב דְּבִיאָתוֹ בַּעֲבֵירָה — בִּתּוֹ כְּשֵׁרָה! אֲמַר לֵיהּ: אִין.

16 דְּכִי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בַּת גֵּר עַמּוֹנִי, וּבַת מִצְרִי שֵׁנִי, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כְּשֵׁרָה, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: פְּסוּלָה. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר פְּסוּלָה — דְּיָלֵיף לַהּ מִכֹּהֵן גָּדוֹל בְּאַלְמָנָה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר כְּשֵׁרָה —

17 דְּתָנֵי רַבִּי זַכַּאי קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: ״כִּי אִם בְּתוּלָה מֵעַמָּיו יִקַּח אִשָּׁה״, לְהָבִיא גִּיּוֹרֶת מִכַּנָּהּ — שֶׁהִיא כְּשֵׁרָה לַכְּהוּנָּה. וַאֲמַר לֵיהּ: אֲנִי שׁוֹנֶה ״עַמָּיו״, ״מֵעַמָּיו״ — לְהָבִיא בְּתוּלָה הַבָּאָה מִשְּׁנֵי עַמְמִין, וְאַתְּ אָמְרַתְּ גִּיּוֹרֶת מִכַּנָּהּ וְתוּ לָא?

18 מַאי ״שְׁנֵי עַמְמִין״? אִילֵּימָא עַמּוֹנִי שֶׁנָּשָׂא עַמּוֹנִית, וּמַאי מִשְּׁנֵי עַמְמִין, דִּזְכָרִים אֲסוּרִין וּנְקֵבוֹת מוּתָּרוֹת, הַיְינוּ גִּיּוֹרֶת מִכַּנָּהּ. אֶלָּא בְּעַמּוֹנִי שֶׁנָּשָׂא בַּת יִשְׂרָאֵל.

19 וְאִיכָּא דְאָמְרִי, אֲמַר לֵיהּ: אֲנִי שׁוֹנֶה ״עַמָּיו״ ״מֵעַמָּיו״ — לְהָבִיא בְּתוּלָה הַבָּאָה מִשְּׁנֵי עַמְמִין, וּמֵעַם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁנֵי עַמְמִין, וְאַתְּ אָמְרַתְּ גִּיּוֹרֶת מִכַּנָּהּ וְתוּ לָא?

20 וּלְהָךְ לִישָּׁנָא, בַּת מִצְרִי שֵׁנִי, דִּכְשֵׁרָה לִכְהוּנָּה מְנָא לֵיהּ? וְכִי תֵּימָא דְּיָלֵיף מֵעַמּוֹנִי שֶׁנָּשָׂא בַּת יִשְׂרָאֵל: מָה לְעַמּוֹנִי שֶׁנָּשָׂא בַּת יִשְׂרָאֵל, שֶׁכֵּן נְקֵבוֹת מוּתָּרוֹת.

21 מִצְרִי שֵׁנִי שֶׁנָּשָׂא מִצְרִית שְׁנִיָּה יוֹכִיחַ!

22 מָה לְמִצְרִי שֵׁנִי שֶׁנָּשָׂא מִצְרִית שְׁנִיָּה, שֶׁכֵּן אֵין בִּיאָתוֹ בַּעֲבֵירָה.

23 עַמּוֹנִי שֶׁנָּשָׂא בַּת יִשְׂרָאֵל יוֹכִיחַ. וְחָזַר הַדִּין וְכוּ׳.

24 אָמַר רַב יוֹסֵף: הַיְינוּ דִּשְׁמַעְנָא לֵיהּ לְרַב יְהוּדָה דְּאָמַר ״עַמָּיו״ ״מֵעַמָּיו״, וְלָא יָדַעְנָא מַאי קָאָמַר.

25 כִּי אֲתָא רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה, אָמַר: הָכִי תַּנָּא קַמֵּיהּ: אִשָּׁה עַמּוֹנִית — כְּשֵׁרָה, בְּנָהּ מֵעַמּוֹנִי — פָּסוּל, וּבִתָּהּ מֵעַמּוֹנִי — כְּשֵׁרָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים: בְּעַמּוֹנִי וְעַמּוֹנִית שֶׁנִּתְגַּיְּירוּ, אֲבָל בִּתָּהּ מֵעַמּוֹנִי — פְּסוּלָה.

26 אֲמַר לֵיהּ: פּוֹק תְּנִי לְבָרָא. מַאי דַּאֲמַרְתְּ אִשָּׁה עַמּוֹנִית כְּשֵׁרָה — ״עַמּוֹנִי״ וְלֹא עַמּוֹנִית. בְּנָהּ מֵעַמּוֹנִי פָּסוּל — דְּהָא עַמּוֹנִי הוּא.

27 וּבִתָּהּ מֵעַמּוֹנִי כְּשֵׁרָה, לְמַאי? אִילֵימָא לָבֹא בַּקָּהָל — הַשְׁתָּא אִמָּהּ כְּשֵׁרָה, הִיא מִיבַּעְיָא? אֶלָּא לִכְהוּנָּה.

28 בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים: בְּעַמּוֹנִי וְעַמּוֹנִית שֶׁנִּתְגַּיְּירוּ, אֲבָל בִּתָּהּ מֵעַמּוֹנִי פְּסוּלָה. מַאי בִּתָּהּ מֵעַמּוֹנִי? אִילֵּימָא עַמּוֹנִי שֶׁנָּשָׂא עַמּוֹנִית — הַיְינוּ גִּיּוֹרֶת מִכַּנָּהּ! אֶלָּא עַמּוֹנִי שֶׁנָּשָׂא בַּת יִשְׂרָאֵל, אֲמַר לֵיהּ: פּוֹק תְּנִי לְבָרָא.

29 מִצְרִי וַאֲדוֹמִי אֵינָן אֲסוּרִין וְכוּ׳. מַאי תְּשׁוּבָה?

30 אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמֵימַר: עֲרָיוֹת יוֹכִיחוּ, שֶׁלֹּא אָסַר בָּהֶן אֶלָּא עַד שְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת, אֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת!

31 מָה לַעֲרָיוֹת, שֶׁכֵּן כָּרֵת! מַמְזֵר יוֹכִיחַ.

32 מָה לְמַמְזֵר, שֶׁכֵּן אֵינוֹ רָאוּי לָבֹא בַּקָּהָל לְעוֹלָם. עֲרָיוֹת יוֹכִיחוּ, וְחָזַר הַדִּין.

33 לֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה, וְלֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה. הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁאֲסוּרִין, וְאֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת. אַף אֲנִי אָבִיא מִצְרִי וּמִצְרִית שֶׁיִּהְיוּ אֲסוּרִין, אֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת.

34 מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן, שֶׁכֵּן יֵשׁ בָּהֶן צַד כָּרֵת.

35 וְרַבָּנַן, מֵחָלָל דְּחַיָּיבֵי עֲשֵׂה, וּכְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב.

36 וּמַאי ״לָא כִּי״? הָכִי קָאָמַר לְהוּ: לְדִידִי, לָא סְבִירָא לִי דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב. לְדִידְכוּ, דִּסְבִירָא לְכוּ כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב — הֲלָכָה אֲנִי אוֹמֵר.

37 תַּנְיָא, אָמַר לָהֶן רַבִּי שִׁמְעוֹן: הֲלָכָה אֲנִי אוֹמֵר, וְעוֹד: מִקְרָא מְסַיְּיעֵנִי, ״בָּנִים״ — וְלֹא בָּנוֹת.

38 תָּנוּ רַבָּנַן: ״בָּנִים״ וְלֹא בָּנוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם דּוֹר שְׁלִישִׁי״, הַכָּתוּב תְּלָאָן בְּלֵידָה.

39 אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִי לָאו דְּאָמַר רַבִּי יְהוּדָה הַכָּתוּב תְּלָאָן בְּלֵידָה — לֹא מָצָא יָדָיו וְרַגְלָיו בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ. כֵּיוָן דְּאָמַר מָר: קְהַל גֵּרִים אִיקְּרִי קָהָל,

פירוש מאירי על יבמות ע״ז

1 כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא ר"ל שאומר דבר חדוש בשם רבותיו אם קודם מעשה אמרה שומעין לו ואם אומרה בשעת מעשה אין שומעין לו ואע"פ שאינו נוגע בדבר מצד עצמו וכן יראה מסוגיא זו בהדיא שהרי עמשא לאו נוגע בדבר היה ומכל מקום יש מפרשים דוקא בשאומרה לאי זה זכות של עצמו אם להוראה שהורה אם לאי זה מעשה של עצמו וזו שבכאן עמשא נוגע בדבר היה שאף הוא היה בא מצד אחד מזרעה של רות המואביה שהרי בן אחותו של דוד היה דכתיב ואחיותיהם צרויה ואביגיל וכתיב ועמשא בן איש יתרא הישראלי אשר בא אל אביגיל בת נחש אחות צרויה אם יואב:

2 זה שביארנו בהיתר נקבות של עמון ומואב בטעמא דאיש דרכו לקדם כו' ראוי לשאול שהרי טעם קדום אינו אלא בעמון דהכי כתיב קרא על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור גו' וודאי נראה דקרא דעל דבר אשר לא קדמו קאי אבני עמון וקרא דואשר שכר אבני מואב ודוד ממואב קאתי ואם תאמר אף בזו איש דרכו לשכור אם כן היאך הקשו בזו של דוד שהקשו היה להם לקדם נשים לקראת נשים והלא טעם זה לא היה במואב כלל יש מפרשים דמכל מקום הואיל ונכתבו בפסוק אחד הוקשו זה לזה לכל ענין ומכל מקום לי נראה דקרא דעל דבר אשר לא קדמו אתרוייהו קא מהדר אלא שהוסיף במואב טעם שכירותו של בלעם אלא שקשה לי דהא כתיב אוכל בכסף תשבירני גו' כאשר עשו לי גו' היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער אלמא דמואבים מיהא קדמו ונראה לי שלא קדמו אלא אותם שבער וכדקאמר היושבים בער והם מיעוט שבהם ונידונו כלם אחר הרוב ושמא תאמר ובשכירות בלעם מיהא מה חטאו והלא בלק הוא ששכר כבר ידעת שכך הוא מתכסיסי הדת להיות המלך נענש על עון העם והעם על עון המלך מפני שהמלך יש לו למחות בעם וכלל העם למחות במלך וכמו שנענשו על ידי דוד במנין העם:

3 מאחר שביארנו בעמון ומואב שנקבותיהם מותרות לבא בקהל וכן שביארנו שהגר שנשא גיורת בתו כשרה לכהונה למדת שגר עמוני בתו כשרה לכהונה הן שהולידה מעמונית שנתגיירה עמו הן שהולידה מבת ישראל וגר עמוני שנשא מצרית הולד עמוני ואסור לעולם שכל באומות נתגיירו הלך אחר הפגום ומצרי שנשא עמונית הולד מצרי ואם כן מצרי שני שנשא בת גר עמוני או מצרית שניה או בת ישראל בתו כשרה לכהונה:

4 וזהו היוצא לנו מסוגיא זו דרך פסק אלא שאני רואה לסדר ביאור השמועה דרך קצרה והוא שאמר אמר ר' יוחנן בת גר עמוני כשרה לכהונה וקס"ד עמוני ועמונית שנתגיירו והולידו בת והיתה הורתה ולידתה בקדושה והוא אומר שבתו כשרה לכהונה הואיל ונקבותיהן מותרות ואמר ליה רבא כמאן אי כר' יהודה הא אמר בת גר זכר כבת חלל אם כר' יוסי דאמר גר שנשא גיורת בתו כשרה לכהונה פשיטא ומאי קמ"ל וכי תימא דילמא לא קאמר ר' יוסי אלא בהנך דראויים לבא בקהל לכשנתגיירו אבל בעמוני לא ומקל וחמר דכהן גדול באלמנה דמה כהן גדול באלמנה שראוי לבא בקהל בתו פסולה גר עמוני כו' קל וחמר פריכא הוא דמה לכהן גדול באלמנה שביאתו בעבירה וכי תימא חלל יוכיח שאין ביאתו בבת ישראל בעבירה ובתו פסולה מה לחלל שכן יצירתו בעבירה ואם משום צד שוה כלומר שנחזיר את הדין והצד השוה שבהן שאינן ברוב קהל ר"ל שאינן במנין רוב קהל להיות כל ענינם שלא בעבירה שהרי כל אחד יש לו צד אחד בעבירה זה בביאתו וזה ביצירתו ובתו פסולה אף אני אביא גר עמוני שמאחר שאינו כשאר קהל שהרי הוא מיהא פסול לבא בקהל מה לצד שוה שכן יש בהם צד עבירה מה שאין כן בעמוני ועמונית שאע"פ שאינו ברוב קהל לענין לבא בקהל מכל מקום אין עבירה בביאתו ומה הוצרכנו להכשיר את בתו הא לא הוצרכה אלא לעמוני גר שנשא בת ישראל שביאתו בעבירה ובתו כשרה לכהונה וכן הלכה כמו שכתבנו והדר קאמר בת גר עמוני ר"ל שנשא בת ישראל שביאתו בעבירה או בת מצרי שני שנשא בת ישראל שנמצאת ביאתו בעבירה ר' יוחנן אמר כשרה ריש לקיש אמר פסולה וקאמר ריש לקיש אמר פסולה מקל וחמר דכהן גדול באלמנה כדכתיבנא ר' יוחנן אמר כשרה דהכי שמענא ליה דאהדר ליה לר' זכאי דהוה תני קמיה בתולה מעמיו יקח אשה להביא גיורת מכנה שהיא כשרה לכהונה כלומר דוקא מכנה פירוש מכן שלה ר"ל ממכונה שהיא מכל צד בת גרים כגון שאביה ואמה מעם אחר ונתגיירו שאין צד עבירה בביאתם ולאפוקי גר עמוני שנשא בת ישראל שהיא משני עממין ושיש עבירה בביאתם ואמר ליה ר' יוחנן אני שונה עמיו מעמיו להביא בתולה הבאה משני עממין כלומר אע"פ שיש צד עבירה בביאתם ואת אמרת מכנה ותו לא וקא בעי מאי שני עממין אילימא עמוני שנשא עמונית ומאי שני עממין דאית להו דין שני עממין שהרי זכרים אסורים ונקבות מותרות מכל מקום היינו גיורת מכנה אלא גר עמוני שנשא בת ישראל ומהכא שמעינן ליה לר' יוחנן דמכשר ואיכא דאמרי דבהדיא קאמר ליה הכי אני שונה עמיו מעמיו להביא בתולה הבאה משני עממין ר"ל מגר עמוני בישראלית ומעם שיש בו שני עממין דהיינו עמוני בעמונית ואת אמרת מכנה ותו לא והרי למדנו לר' יוחנן שהכשיר בבת גר עמוני לכהונה הן שנשא גר עמוני בת ישראל הן שנשא עמונית הא בת מצרי שני שנשא ישראלית לא למדנו להכשיר בתו לכהונה ואין גורסין ולהאי לישנא דלתרוייהו נמי לא למדנו אלא שיש גורסין כן ופשוט הוא גם כן וקאמר מצרי שני בבת ישראל להכשיר בתם לכהונה מנין לך ואי משום דמדמינן לה לעמוני בבת ישראל מה לעמוני שכן נקבותיהן מותרות ואי משום מצרי שני במצרית שניה שבתם כשרה לכהונה מה לזו שכן ביאתה שלא בעבירה ומסיק ליה דאתיא מתרוייהו בצד שוה כלומר הצד השוה שבהן שאסורים ובתם כשרה אף אני אביא מצרי שני בבת ישראל וכו' ולמדנו שתיהן:

5 העריות לא אסר הכתוב ביאתם אלא עד שלשה דורות ולא עד בכלל וכדכתיב את בת בנה ואת בת בתה והרי הבת דור אחד ובת הבת דור שני דומיא דמצרי ואדומי ואחד הזכרים ואחד הנקבות שוים שכמו שאסר בת הבן כך אסר בת הבת וביאתן בכרת אבל ממזר איסורו לעולם לזכרים ולנקבות אלא שאיסור ביאתו אינו אלא בלאו אלא שמכל מקום יש ביצירתו צד כרת שאין ממזר אלא ממי שאיסורו איסור ערוה והחלל איסורו איסור עולם ר"ל שלעולם נפסל מן הכהונה הוא וזרעו ונוהג בנקבות שבת חלל פסולה לכהונה לעולם ויש חלל אף מחייבי עשה כגון בעולה לכהן גדול:

6 לענין ביאור זה שאמרו רבנן מייתו לה מחלל דחייבי עשה כך פירושו מה מצינו חלל שאינו אלא מחייבי עשה כמצרי ואדומי ועשה בו נקבות כזכרים אף אני אביא מצרי מה לחלל שכן יצירתו בעבירה עריות יוכיחו שאין יצירתן בעבירה ואין איסורן אלא עד שלשה דורות ואעפ"כ עשה בו נקבות כזכרים מה לעריות שכן כרת חלל יוכיח וחזר הדין כו' הצד השוה שבהן שהן אסורין אחד זכרים ואחד נקבות אף כאן כו' ומה שהוצרכנו לחלל מחייבי עשה שאם בחלל סתם הייתי אומר מה להצד השוה שכן איסור לאו תאמר במצרי ואדומי שאינו אלא עשה מתוך כך העמידה בחלל מחייבי עשה וזו ראיה לפסוק כן כמו שכתבנו בפרק הבא על יבמתו ס' א' ואני תמה שהרי מכל מקום לאו הוא דהכי קא אמרינן יש חלל מחייבי עשה דלא יחלל נמי אבעולה קאי והולד חלל והוא בלאו אע"פ שבא מחייבי עשה אלא שיש לדחוק שמאחר שעיקרו בא מאיסור עשה אין לאו שבו חמור אלא כחומרו של עשה:

7 ולמדנו מכל מקום שאיסור מצרי ואדומי תוך שלשה דורות נוהג אף בנקבות ואע"ג דכתיב בנים דאיכא למידק בנים ולא בנות הרי סמך להם אשר יולדו הכתוב תלאן בלידה כלומר כל הנולדים ועוד ראיה שאלמלא כן לר' יהודה מיהא דקאמר קהל גרים איקרי קהל ומצרי תוך שלשה דורות אסור לישא גיורת אע"פ שאין הלכה כן לדידיה מיהא אם נקבות מצריות מותרות לאלתר הוו להו כגיורות גמורות דעלמא ומצרי שני אסור בהן ואם כן מצרי שני במה יבא לידי טהרה ר"ל לידי דור שלישי שיטהר בו שהרי אסור בבת ישראל ובגיורת ובמצרית שנתגיירה לדעתו ואם תאמר באי עבר כלומר שעבר ונשא גיורת או בת ישראל באי עבר לא מיירי קרא להיתירא ואע"ג דממזר דאי עבר הוא כגון שעבר ובא על חייבי כרת התם לאיסורא ולאחמורי ביה אבל להיתירא דלימא אי עבר ונסיב הכשיר את זרעו בהא לא מיירי קרא ואע"ג דמחזיר גרושתו איירי ביה קרא לאכשורי לברה דכתיב תועבה היא היא תועבה כו' קרא מכל מקום כי נקטה לאשמועינן עיקר איסורא נקטה הא ודאי על כרחיך נקבות אסורות ומצרי נושא מצרית ועל ידן בא לידי טהרה ואם תאמר שישא שפחה ויוליד ממנה וישחררנו אין זה מצרי שלישי אלא עבד משוחרר:

8 ולענין ביאור מיהא שמא תאמר ולר' יהודה הא ודאי קא מודה בעמוני ולא עמונית כלומר דעמונית כשרה והויא לה גיורת גמורה ואם כן גר עמוני אסור בה ואם כן גר עמוני את מי הוא נושא יבטל נראה לי שזו אין אנו צריכים לה ואיפשר בדעבר ונסיב דהא אי אפשר לו לבא לידי טהרה ועוד שהרי יכול לישא מצרית וממזרת כדאיתה בפרק עשרה יוחסין ע"ד ב':

« מאירי על יבמות ע״ו ע״ב מאירי על יבמות ע״ח ע״א »