מאירי על יבמות כ״ה

1 זה שאמרו ברביעי של גיטין מ"ה ב' המוציא את אשתו משום נדר ומשום שם רע לא יחזיר אם חזר וכנס מכל מקום אינו מוציא ואינו דומה לנטען שהנטען כשכנס אלמיה לקליה אבל מחזיר את אשתו מימר אמרי קים ליה בקליה וליתיה:

2 המשנה התשיעית והכונה בה במה שנתגלגל על ידי משנה שלפניה והוא שאמר המביא גט ממדינת הים ואמר בפני נכתב ובפני נחתם לא ישא את אשתו מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו ר' יודה אומר הרגתיו לא תנשא אשתו הרגנוהו תנשא אשתו אמר הר"ם פי' העקר אצלנו אין אדם משים עצמו רשע ולזה אם אמר הרגתיו תנשא אשתו אבל הוא עצמו לא ישאנה וזה גזרה לפי שכל מי שיחשוק אשת איש יהרג בעלה כדי שישאנה ור' יהודה יאמר שאדם משים עצמו רשע ולזה אם אמר הרגתיו לא תנשא אשתו ואמרו הרגנוהו אין ר"ל שיהיה מכלל מי שהרגנוהו דהיינו הרגנוהו היינו הרגתיו ואמנם ירצה בו אני הייתי עם הורגיו ואין הלכה כר' יהודה:

3 אמר המאירי המביא גט ממדינת הים שהוא צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם וזהו קיומו כמו שביארנו במקומו גיטין ב' א' הואיל ועל פי דבורו היא נשאת יש כאן לעז לחוש שזייף וכתב מצד שנתן עיניו בה הא אם הביאו מן הארץ לארץ הואיל ולאו עליה סמכינן אלא על קיום השטר דהא אי אתי בעל ומערער מכי אינסבא צריכה לקיימו מותר לישא ואפילו אמר בפני נכתב כו' אע"פ שאף בזו כל שאמר בפני כו' הועיל ואין ערעורו של בעל ערעור כמו שאמרו שם ו' ב' לא צריכת ואי עבדת אהנית מכל מקום חושש הוא על עדים המצויים שמא יבא הענין לידי גלוי ואינו מכניס עצמו בספיקות הללו ושאלו בגמרא והרי באומר מת בעלה כשמתירין אותה לאו עליה סמכינן אלא משום דדייקא ומינסבא כלומר משתדלת לחקור יפה עד שתדע אמיתת הדברים ואפילו הכי אמרת עלה דלא ישאנה ותירץ התם ליכא כתבא אלא דבור בעלמא הכא איכא כתבא וכולי האי במילתא דעבידא לאיגלויי לא טרח ומזייף והענין דומה למה שאמרו במסכת גיטין כ"ג ב' שאף הנשים שאינם נאמנות לומר מת בעלה נאמנות להביא גיטה שהכתב מוכיח ואין סומכין עליהן מכל וכל ואע"ג דההיא אפילו ממדינת הים נאמרה כמו שביארנו שם מכל מקום משום איבה לחוד כל דאיכא כתבא לא חיישינן אבל בזו שיש לחוש לנתינת עין אף במקום כתב יש לחוש אלא אם כן במקום שהענין עשוי ליגלות:

4 מת בעלה ר"ל שמשיאין אותה על פיו לא ישאנה שמא עיניו נתן בה ושקר העיד:

5 הרגתיו או הרגנוהו ר"ל אני ואחרים עמי אף זה הואיל ועל דבורו היא נשאת לא ישאנה ושאלו בגמרא על אלו הא אחר ישאנה והא רשע הוא ואין עדותו עדות וכל שעבר על עבירה שחייב עליה מלקות פסול לעדות אע"פ שאינו רשע דחמס שהרי הלכה בזו כאביי כמו שביארנו בסנהדרין כ"ז א' ותירצוה דלאו רשע הוא דאין אדם משים עצמו רשע ולגבי דידיה ר"ל דאיהו קטל לא מהימן הא לגבי דידה ר"ל דאיקטיל ותשתרי מהימן וכמו שאמרו פלוני רבעני לרצוני הוא ואחר מצטרפין להרגו ושמא תאמר והרי בפלוני רבעני לרצוני הוא משום דפלגינן דיבורא ומהימנינן ליה בפלוני רבעני ולא מהימנינן ליה מלרצוני אבל בזו כשאתה מסלק מה שמשים עצמו בו רשע אין כאן כלום אף אני מפרש שכך הוא אותו מת פלוני שאני הרגתיו וכשאתה מסלק עדות שאני הרגתיו מצד שאי אדם משים עצמו רשע אתה מקיים עדות מת פלוני או שמא אף הרגתיו או הרגתי את פלוני יש בו שתי משמעויות אחד שמשים עצמו רשע והוא אם הרגו במזיד ואחד שאין משים עצמו בו רשע והוא אם היה באונס או במתכוין להרוג אחר המותר לו בהריגה ואנו מחלקים שתי המשמעויות על הדרך שאנו מחלקים שני דבורים ותופסין אותו שאין בו שימת עצמו רשע וכבר ביארנו מענין זה במסכת כתובות י"ח ב' ובמסכת סנהדרין ט' ב':

6 ור' יהודה אומר הרגתיו לא תנשא אפילו לאחר דרשע הוא ואינו סובר שאין אדם משים עצמו רשע אבל הרגנוהו תנשא לאחרים ופירשו בגמרא לדעתו שאינו אומר שהוא סייע בהריגתו אלא שהוא אומר אני הייתי עם הורגיו כלומר ולא שאני הרגתיו ומכל מקום הלכה כחכמים:

7 משנה החכם שאסר את האשה בנדר על בעלה הרי זה לא ישאנה מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא בית דין וכלם שהיו להם נשים ומתו מותרות להנשא להם וכלם שנישאו לאחרים ונתאלמנו או נתגרשו מותרות להנשא להם וכלן מותרות לבניהם ולאחיהם אמר הר"ם יש לאדם כאשר היה מומחה שיפר נדרים לבדו שיאסור לבדו ואמרו כלם רוצה בו כל אלו אשר נאמר בם לא ישאנה יכול לישא אותה אחיו או אחי אביו וכן שאר הקרובים לפי שהעקר אצלנו חזקה אין אדם חוטא ולא לו וכן כלם אם נסו לא יוציאו זולת אשת איש על הפנים שזכרנו:

8 אמר המאירי החכם שאסר את האשה על בעלה בנדר כגון שנדר הבעל בהנאת אשתו ונשאל לחכם ואסרה לא ישאנה שהדבר נראה שהיה איפשר לו למצוא פתח ועילה להתיר והרהורי לבו עכבוהו והלאוהו למצא הפתח ומכל מקום אם התירה לו ואחר כך גירשה בעלה מאיליו ישאנה:

9 מיאנה או חלצה בפניו ישאנה שהרי בכלל בית דין הוא ובי דינא לא חשידי ואע"פ שהמיאון בשנים אף שנים אין מצויים לחטוא בשביל אחד:

10 וכלן ר"ל כל אותן שאסרו לישא כגון המביא גט והמעיד והחכם שאסר שהיו להם נשים בשעת ההבאה או העדות או ההוראה ואחר כך מתו מותרות שהרי לא לזו נתכונו ומכל מקום אם גירשו יש לחוש ויתבאר בה הדין בגמרא וכן כל הנשים שהוזכרו ליאסר לאלו אם נישאו לאחרים בנתים ונתארמלו מהם או נתגרשו מותרות שהרי לא לזו נתכוונו ובתלמוד המערב פ"ב הי"ב אמרו אין אדם מצוי לחטוא לאחר זמן:

11 ובין כך ובין כך כלן מותרות לבניהן ולאחיהן ופירשו בתלמוד המערב שאין אדם מצוי לחטוא לא מפני בנו ולא מפני אחיו ומכל מקום נטען לאשת איש לעולם אסור לכנוס וכמו שאמרו בגמרא כ"ד ב' אפילו אתא אחר ואפסקיה לקלא לא יכנוס אלא דמהני שאם כנס אף בעידי כיעור לא יוציא כמו שביארנו:

12 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו עליה בגמרא אלו הן:

13 גאוני ספרד כתבו בענינים אלו שכל שנודע לבית דין או לצבור שבאותה העיר באחד שסיבב או השתדל או גרם להפריד אשה מבעלה לא ישאנה שסופו הוכיח שלשם כך נתכון ואפי' לא נטען עליה מכל מקום עבר על לא תחמד אלא שאם כנס לא יוציא ועוד כתבו שאם נתברר שלכך נתכון אפילו כנס יוציא כדין מקדש יבמה הזקוקה לכהן שהצריכו להוציאה אע"פ שאי אפשר לה עוד בכהן שלא יהא חוטא נשכר:

14 כבר ביארנו בפלוני רבעני לרצוני שהוא ואחר מצטרפין להרגו ומפני שאין אדם משים עצמו רשע ולענין ביאור מיהא זה שאמרו בסוגיא זו טעמא דרבנן כדרבא דאמר אין אדם משים עצמו כו' לרבא מיהא מה הוצרכו בכאן לטענה זו והא לדידיה לא הופקע עדות רשע אלא ברשע דחמס ואין צורך לטעם אין אדם כו' אלא ברשע דחמס ומשנתנו לאו רשע דחמס הוא איפשר שלא אמר רבא רשע דחמס בעינן אלא באיסורי לאוין אבל כל שבמיתת בית דין כגון רוצח ודאי פסול אף לדעת רבא וכן פירשוה גדולי הדורות ויש מתרצין שלא נאמר לרבא רשע דחמס בעינן אלא מכל שהוא עובר בעבירות שבין אדם למקום שמא אע"פ שהוא רע לשמים אינו רע לבריות להעיד להם שקר ומתוך כך הוא מצריך לרשע דחמס ואחר שכן כל שהוא רע לשמים ולבריות בכלל רשע דחמס הוא ואין לך רע לשמים ולבריות יותר מן הרוצח והדברים מתקבלים אלא שיש לפקפק בהן ברבעני לרצוני מיהא מה הוצרכנו לטעם אין אדם משים עצמו רשע הכא ודאי ליכא רע לבריות איפשר שאע"פ שמותר לו ומצוה לו להעיד מכל מקום הואיל וברצונו היה ובפשיעה שלו באה התקלה רע לבריות הוא ומכל מקום כבר ידעת שהלכה כאביי:

15 גזלן של דבריהם כשר לעדות אשה לומר מת בעלה משום עיגונא אקילו בה רבנן אבל גזלן של תורה ודאי פסול אף לעדות אשה ומכל מקום כתבו גדולי הפוסקים דדוקא בתורת עדות אבל מסיח לפי תומו כשר דלא גרע מגוי כמו שיתבאר במסכתא זו לקמן קכ"א ב' וחשוד לעריות כשר לעדות אע"פ שהוא בר מלקות מצד לא טובה השמועה אבל לעדות אשה פסול וכל שכן על אותה שנטען עליה כמו שביארנו במסכת סנהדרין כ"ו ב':

16 זה שביארנו במשנה בחכם שאסר את האשה לבעלה שלא ישאנה הא אם התיר ונתגרשה אחר כן שישאנה פירושו ביחיד מומחה שהרי הפרת נדרים כל שאינה במומחה צריך שלשה ואלו היו שלשה אף כשאסרוה מותרת דתלתא או אפילו תרי לא חשידי כמו שכתבנו במשנה אלא ביחיד מומחה:

17 יתבאר במסכתא זו שהמיאון בשנים ואינו צריך שלשה ומה שאמרו בסוגיא זו מיאון בשלשה אין הלכה כן ולמדת ששנים כשלשה לענין זה ר"ל להצילם מן החשד שאין שנים מצויים לחטוא בשביל אחד והוא שאמרו עדים החתומים על שדה מקח ועל גט אשה לא חשו חכמים לדבר זה שאם ירצה אחד מהם לקנות אותה שדה או לישא אותה אשה שנחשדהו בכך אלא הרשות בידו ואין חוששין אותו כלל ופירשו הטעם בתלמוד המערב פ"ב ה"ב שאין שנים מצויים לחטוא בשביל אחד ומכל מקום לאו דוקא שאף בלקחו את השדה בין שניהם אומרין כן ואין דנין אותם כנוגעים בדבר לומר שעל דעת כן העידו שאין חוששין לנגיעת עדות שלא בשעת העדות ואין חושדין על העתיד ושמא בשעת העדות לא היה עולה על לבם כן וכן כתבוה קצת גדולי הדור ר"ל שאפילו בשניהם כן וראיה להם בפרק התקבל ס"ז א' במה שאמרו שם כשר ולא תעשה שמא תשכור עדים וכשהקשו בה מזו של עדים החתומים כו' תירצו מעשה לא עבדי דבורא עבדי כמו שביארנו שם אלמא שכעין אותה שחששו שם בשנים אמרו בשדה מקח וגט שלא לחוש לשנים ומכל מקום אם בעלים הראשונים מערערים להוציאה מזה החתום שלקחה מלוקח ראשון כתבו גאוני ספרד שאם נתקימה חתימתם בבית דין קודם המקח מעמידין אותה בידו שהרי בשעת חתימה לא היתה קנויה לו ולא היה נוגע בעדות ואם לא הוחזק בבית דין מקודם אינו כלום שמא עכשו הקדים את הזמן וזייף ועכשו הוא שחתם ושמא כל שלא קנה אלא אחד יראה שמועיל מטעם אין שנים מצויים לחטוא בשביל אחד:

18 כל אלו שאמרו בהם שלא יכנוס והם המביא גט והעד שהעיד במיתת בעלה והחכם שאסר את האשה אם כנס מכל מקום אינו מוציא כלל הדברים ברננה לא מפקינן כלומר כל שאין שם אלא חשד ורנון הבריות וכדרך שאמרו בשפחה ונכרית משום דכתיב הסר ממך עקשות פה וכן באלו שאין כאן ידים מוכיחות לאיסור אין מוציאין ואין מדמין אותן לנטען לאשת איש בעידי דבר מכוער שרגלים לדבר ואיסור תורה ואע"פ שבמביא גט ועד מיתה איסור תורה הוא מכל מקום אין בענין הוכח ברור ויש מפרשים שלא אמרו אינו מוציא אלא על חכם שאסר שאי אפשר לבא לידי איסור תורה והיינו דומיא דשפחה ונכרית אבל מביא גט ועד מיתה יוציא הואיל ואיפשר שיש בה איסור תורה ואף התוספתא מעידה להם כן והוא ששנינו בה הפודה את השבויה מותר לישא אותה העיד עליה אסור לישא אותה ואם כנס לא יוציא הנטען מאשת איש ונתגרשה על ידי אחר ר"ל שנשאת לאחר ואחר כך נתאלמנה או נתגרשה הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא:

19 גוי ועבד הבא על בת ישראל כו' הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא ישראל הבא על השפחה כו' לא יכנוס ואם כנס לא יוציא החכם שאסר כו' לא ישאנה ואם נשא לא יוציא ושנו בה מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו ולא תני עלה ואם נשא לא יוציא וכן לא שנו בה זו של מביא גט ומכל מקום נראה לי כדעת ראשון וכמו שפירשנו ולא שבקיה בברייתא לומר לא יכנוס אלא מפני שסמך לה דבריו של ר' יהודה שאמר הרגתיו לא תנשא כו':

20 כניסה זו שכתבנו בסוגיא זו ר"ל שאם כנס לא יוציא יראה מתלמוד המערב פ"ב ה"י דוקא בשנשא אבל אם קדש אין זה נקרא כנס שנתיר לו את נשואין והוא שאמרו שם קדש אין אומרין לו שיכנוס אלא לא יכנוס ואם כנס אין מוציאין מידו וגדולי הדור מעידים שמצאו גירסא אחרת שם קדש כמי שכנס אמרו לו שלא לכנוס וכנס מוציאין מידו ואף אני עיינתי ומצאתי כן בספר מוגה אלא שלא על אלו אלא על משנת מצוה בגדול ליבם שאמרו בה ואם קדם הקטן זכה ואמרו עליה שאם קדש כמי שכנס הוא הא אם התרו בו שלא לכנסו וכנס מוציאין מידו דרך קנס ואיפשר שכך הדין באלו ועוד אמרו שם גירש מהו שיחזיר כלומר אם עבר וכנס וגירש מהו שיחזיר ואם אי את אומר כן לא נמצאת מוציא לעז על בניה אלמא כל שיש לה בנים יחזיר: