מאירי על יבמות ל״ח

1 מת הזקן אבי המיתנא ואבי היבם והרי הספק בא לחלוק בנכסיו עם היבם מצד שהוא טוען שבין תשעה היה ובר מיתנא הוא והיבם טוען שהוא בנו ואין לו בנכסי הזקן כלום הרי זה ספק במקום ודאי ואין לספק כלום:

2 מת הזקן ובנו היבם ובאים הספק ובני היבם לחלוק בנכסי הזקן ספק אומר בר מיתנא אנא ר"ל בן האח שמת ראשון ופלגא דנכסי דידי ובני יבם אומרין אחינו אתה ועמנו אתה חולק ונמצא שאם בני היבם שנים אין לו אלא שליש הרי זה ממון המוטל בספק ונוטלים בני היבם תחלה חצי הנכסים שאף הספק מודה להם כן וזה נוטל שליש הנכסים שאף הם מודים לו כן והרי נשאר שתות הממון לחלוק נוטל ספק חציו ובני יבם חציו הגע עצמך שהיו הנכסים תשע מאות נוטל ספק תחלה שלש מאות ובני היבם ד' מאות וחמשים ונשארו מאה וחמשים שחולקין בהן:

3 המשנה השנית והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר שומרת יבם שנפלו לה נכסים מודים ב"ש וב"ה שהיא מוכרת ונותנת וקיים מתה מה יעשה בכתובתה ובנכסים הנכנסין והיוצאין עמה בית שמאי אומרים יחלקו יורשי האב עם יורשי הבעל בית הלל אומרים נכסים בחזקתן כתובה בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב אמר הר"ם פי' אמרו נכסים בחזקתן רוצים כן נכסי צאן ברזל וכתובה היא מנה מאתים עם תוספת שהוסיף הבעל ונכסים הנכנסין והיוצאין עמה הן נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל הוא הדבר אשר הביאה לבעלה נדוניא שחייב באחריותו ויהיה עליו בחוב כמו שיתבאר אחר זה ונכסי מלוג אם הוסיפו הוסיפו לה ואם פחתו פחתו לה ומאמר בנכסי צאן ברזל בחזקתן לא באר בחזקת מי אם בחזקת הבעל או בחזקת האשה ופסק ההלכה בנכסי צאן ברזל שהם חולקים לפי דעת בית הלל:

4 אמר המאירי שומרת יבם שנפלו לה נכסים ר"ל בעודה זקוקה ליבם מודים בית שמאי ובית הלל שמוכרת ונותנת לכתחלה בעודה זקוקה ואינו דומה לנפלו לה בעודה ארוסה שאמרו בית הלל במסכת כתובות פרק האשה שנפלו לה נכסים ע"ח א' שלכתחלה לא תמכור שאין היבמה גמורה ליבם שלה כארוסה לארוס שלה ואפילו עשה בה מאמר והוא דין שאם לא מכרה אין ליבם בפירותיהן כלום עד שיכנוס ושאם מתה אין ליבם בהם כלום כמו שנבאר אבל נכסי מלוג שהיו לה ביד הבעל יש אומרים שהיבם חולק עמה בפירות דידו של בעל עדיפא מידה ויד היבם מיהא כידה וחולק עמה על הדרך שיתבאר ומכל מקום עיקר הדברים שאין לו בהם כלום וכן כתבוה גדולי הרבנים בסוגית הגמרא כמו שנבאר וכן כתבוה גם כן גדולי המפרשים וראיה לדבריהם שהרי פירות תחת פירקונה ויבם אינו חייב לפדות עד שיכנוס ויש אומרין אף אם כנס הואיל ואין לה כתובה עליו שכל שאין לה כתובה אין לה תנאי כתובה אלא אם כן הוא כותב לה מתחלה וכל שכן לדעתנו שפסקנו כאביי דידו כידה ויד היבם גריעא ואף לחייה ולפירות כן כמו שנבאר וכן כתבוה גדולי המחברים אלא שאף הם כתבו כן אף בנכסי צאן ברזל שאין ליבם כלום אף בפירותיהן והדברים מתמיהין ולדעתנו נכסי צאן ברזל ליבם הן מכל וכל עד שיחלוץ ונמצא לשיטתנו שבנכסים שנפלו לה בשהיא שומרת יבם אין ליבם בהם פירות וכן אף בשנפלו לה כשהיא תחתיו אין היבם חולק בפירות ובנכסי צאן ברזל הכל ליבם עד שיחלוץ ומכל מקום אע"פ שאין היבם חולק בנכסי מלוג אינה מוכרת לכתחלה ויש פוסקים שהיבם חולק בפירות כמו שכתבנו:

5 מתה ר"ל כשהיא שומרת יבם מה יעשה בכתובתה ובנכסים הנכנסין והיוצאין עמה ר"ל נכסי מלוג שנפלו לה בעודה תחת הבעל שאילו אותן שנפלו לה כשהיא שומרת יבם פשוט הוא לו לפי שיטתנו שאין היבם יורש בהם כלום אלא שהוא שואלה באותן שנפלו לה ברשות הבעל והרי אתה רואה שלא חילק הנכסים בשאלתו אלא לשני מינין והם כתובה ונכסי מלוג וכבר ידעת ששלשה מיני נכסים של אשה הם הראשון כתובה והוא מנה מאתים ותוספת והשני הנדוניא שהביאה והיא הנקראת נכסי צאן ברזל והשלישי נכסי מלוג ואחר שכן ודאי משנתנו בכל הנכסים הוא בא לחקור את הדין ואם כן נכסי צאן ברזל בכלל כתובה הן במשנה זו שאף הן נקראין כתובה כמו שאמרו ב"מ ק"ד ב' ארבע מאה זוזי לכתובתא דברת וכן בכמה מקומות וכששאל מה יעשה בכתובתה פירושו במנה מאתים ובתוספת ובנכסי צאן ברזל וזו ראיה לדעתי שאף בתשובה נכסי צאן ברזל בדין אחד עם מנה מאתים ותוספת:

6 ואמרו בית שמאי שיחלוקו יורשי הבעל והוא האב או האחים עם יורשי האב ר"ל עם אביה או עם אחיה ופירשו בגמרא שלא אמרו יחלקו אלא בנכסי מלוג וכמו שאמרו יחלקו יורשי הבעל עם יורשי האב שעשה יורשי האב עיקר אבל בכתובתה ודאי לא פליגי ויש מפרשים דההיא טעמא לא קימא ובכל הנכסים הם אומרים כן:

7 ובית הלל אומרים נכסים בחזקתן ואנו גורסין כתובה בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב וכן היא גירסת הגאונים ואין גורסין וכתובה באות הוא"ו עד שיהא נכסים בחזקתן מורה על מין אחד של נכסים וכתובה על מין שני ונכסים הנכנסין והיוצאין עמה על מין שלישי אלא נכסים בחזקתן הוא נאמר על כלל הנכסים כלומר כל אחד ממיני הנכסים אתה דנו לפי מה שהם מוחזקין בו יותר ואחר כך הוא מזכיר את פרטי הנכסים כלומר כיצד הוא הדין ר"ל על אי זה צד אנו דנין את הנכסים בחזקתן כתובה בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסים כו' בחזקת יורשי האב וכשם שכללנו בשאלה לדעתי נכסי צאן ברזל בכתובה כך בתשובה ואין במשנתנו אלא שני דינין ומעתה כתובה ר"ל מנה מאתים ותוספת ונכסי צאן ברזל בחזקת יורשי הבעל מפני שהבעל היה מוחזק בהם לגמרי ואף היבם מוחזק בהם שהרי אינם עומדים לגבות ממנו עד שיחלוץ והיבם יורשם עם שאר נכסיו אפילו גבאתם שאין זו קרויה גוביינא אבל נכסים הנכנסים כו' ר"ל נכסי מלוג אף אותם שנפלו לה בחיי הבעל בחזקת יורשי האב מפני שהיא מוחזקת בהם יותר שאם הותירו הותירו לה ואם פחתו פחתו לה וכל שכן לאחר מותו שהיא תופסתם אע"פ שהיבם חולק עמה בפירות לדעת קצת ולמדת במשנתנו דרישא דמתניתין ר"ל לענין מכירה דקאמר מוכרת ונותנת לכתחלה בנפלו לה כשהיא שומרת יבם וסיפא ר"ל לענין ירושה כשמתה אף כשנפלו לה נכסים בחיי הבעל וזהו דעת אביי דקאמר רישא דנפלו לה כשהיא שומרת יבם וסיפא דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל וקסבר אליבא דבית הלל ידו כידה ויד היבם גריעא ואין ליורשי הבעל כלום ואנו פוסקים כמותו מן הטעם שיתבאר בגמרא ומכל מקום יש פוסקים דסיפא דמתניתין נמי דוקא בנפלו לה כשהיא שומרת יבם ורישא לענין מכירה וסיפא לענין ירושה אבל נכסי מלוג שנפלו לה בעודה תחת בעלה אף הם בחזקת יורשי הבעל כדין כתובה ותוספת וכדעת רבא והם מפרשין דרבא דקאמר ידו עדיפא מידה פירושו והוא מוחזק באלו כבשאר נכסים וכן כתבוה גדולי הדור ואף הם מבינים כן מדברי גדולי הפוסקים בפרק הכותב ומכל מקום גדולי הדורות מפרשים גם כן שמשנתנו רישא וסיפא שנפלו לה כשהיא שומרת יבם אבל נכסי מלוג שבחיי הבעל יחלוקו דידו עדיפא מידה הא יד היבם גריעא וחולק מיהא עמהם ותדע שכל שומרת יבם מן האירוסין הן שנפלו לה בחיי הארוס הן שנפלו לה בשעת הזיקה לדברי הכל ליורשי האב ולמדת שבמשנתנו זה שאמרו נכסים בחזקתן לא הוצרך לשאול בחזקת מי שהרי ביאורם בצדם ומכל מקום בתשיעי של בתרא קנ"ח א' הוזכר דין אחר דומה לזה שדיני הנכסים מתחלקים לשלשה דינין נכסים בחזקתן לדין אחד וכתובה לדין אחר ונכסי מלוג לדין אחר וצריך לבאר בהם נכסים בחזקתן על נכסי צאן ברזל וכתובה במנה מאתים ותוספת והוא שגורסין שם וכתובה באות הוא"ו ומתוך כך הוצרכו לשאול שם על נכסים בחזקתן בחזקת מי והענין הוא שאמרו שם נפל הבית עליו ועל אשתו יורשי הבעל אומרים אשה מתה ראשונה ויורשי האשה אומרים הבעל מת ראשון בית שמאי אומרים יחלוקו ובית הלל אומרים נכסים בחזקתן וכתובה בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב ושאלו נכסים בחזקת מי ר' אלעזר אומר בחזקת יורשי אשה כלומר הואיל ומבית אביה באו דבתר מעיקרא אזלינן ור' יוחנן אמר בחזקת יורשי הבעל הואיל והוא המוחזק ואין הלכה כאחד מהם אלא הואיל והללו באים לירש והללו באים לירש יחלוקו כמו שהוזכר שם ונמצא באותו הדין מנה מאתים ותוספת ליורשי הבעל נכסי מלוג ליורשי האב נכסי צאן ברזל יחלוקו וזו מתקרבת למשנתנו לשיטתנו ואע"פ שנשתנה בה דין נכסי צאן ברזל ממשנתנו התם כדקתני טעמא שמאחר שמתו הבעל והאשה הללו והללו באין לירש ואין אחד מהם מוחזק והוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין אבל כאן שהיבם חי ואין נכסי צאן ברזל שלה ניתנין לגבות בעוד שהיא זקוקה הרי הן בחזקת משפחת הבעל:

8 ומכל מקום אני תמה לשיטה שניה ושלישית שכתבנו בנכסי מלוג מה נשתנה דין נכסי מלוג שבמשנתנו מדין נכסי מלוג של משנה זו שהרי במשנת בתרא בנפלו לה ברשות הבעל היא שנויה ואעפ"כ הם בחזקת יורשי האב וכשיטתנו והיא היא עיקר הדברים ומכל מקום גדולי הרבנים גורסין אף במשנתנו וכתובה והם מחלקים אותה לשלשה דינין ונכסים בחזקתן הם מפרשין אותה על הדרך שהתבאר בבתרא לחלוקת שניהם וכוללין עמהם נכסי מלוג שנפלו לה בחיי הבעל ולא שאלו כאן בחזקת מי מפני שסמכו על אותה האמורה שם ומנה מאתים ותוספת ליורשי הבעל ונכסים הנכנסין כו' ליורשי האב ומפרשין בהם באותן שנפלו לה כשהיא שומרת יבם וזו ודאי קשה ביותר למה הוציאו נכסי מלוג סתם מדין נפל הבית עליו ועל אשתו שהן ליורשי האב ומכל מקום גדולי המחברים גורסין כן ופסקו בשומרת יבם שחולקין בנכסי צאן ברזל ובנכסי מלוג מיהא פוסקים שהם ליורשי האב והדברים נראין כמוכרחים על הדרך שכתבנו לשיטתנו ובלא קושיא ובלא שום זרות ולגאוני ספרד ראיתי בה דעת שלישית שבנכסי צאן ברזל שהם בעין יש בהם שבח בית אביה הואיל ולבסוף לא מצי לסלוקי בזוזי אע"ג דאם פחתו פחתו לו כי הדדי נינהו ויחלקו אבל בשאר נכסי צאן ברזל הרי הן בחזקת יורשי הבעל:

9 משנה כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון אמר הר"ם פי' אמרו כאשתו לכל דבר שיוכל לגרשה ולהחזירה תמיד כאשתו ואמר כתובתה על נכסי בעלה ענינו שיהיה שטר נכסי בעלה עומדים תחת שעבוד כתובתה ואם אין לה כתובה יכתוב לה כתובה לפי שאי אפשר לה בלא כתובה:

10 אמר המאירי כנסה ר"ל בביאה הרי היא כאשתו לכל דבר ר"ל שאם בא לגרשה מגרשה בגט וכן שאם רצה להחזירה אחר שגירשה מותר ואין אומרים כבר נתקיימה המצוה ונעשית אשת אח שלא במקום מצוה:

11 ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון כלומר בדבר זה יצאה מדין שאר א"א דעלמא שאין כתובתה על נכסי בעל זה אלא על בעלה הראשון ואם אין נכסי הראשון מספיקים לכתובתה אין שעבודה על זה ומכל מקום אין שום נכסים מראשון פירשו בגמרא שתקנו לה לכתוב לה השני כתובה מנה מן היבם כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הא כל שיש בנכסי הראשון מקצת כתובה לא תקנו לה כלום משני שהרי אף באותו מקצת הופקע שאינה קלה בעיניו להוציאה ואם היו נכסים הרבה לאחיו אלא שלא היתה לה כתובה עליו כגון מוחלת מעכשו לכשימות או ארוסה ולא כתב לה הוא זוכה בכל הנכסים וכשכונסה כותב לה כתובה מנה על נכסיו כשאר הנשים ועכשו נהגו שאף כשיש שם נכסים מן האח ויש לה כתובה עליו קורעין כתובה ראשונה ויבם כותב לה כתובה אחרת כדי שתהא שעבודה על זה וכותבין בה מנה לעיקר כתובה וכבר כתבנו טופסה בכתובות פרק נכסים:

12 זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שביארנו לדעת בית הלל ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

13 האשה שנפלו לה נכסים עד שלא נתארסה ונתארסה מוכרת לכתחלה וקיים הואיל ולא נשאת עדיין נפלו לה משנתארסה ועודה ארוסה לא תמכור לכתחלה ואם מכרה ונתנה מעשיה קיימין נפלו לה משנשאת או שנפלו לה קודם נשואין ונשאת אם מכרה ונתנה הבעל מוציא את הפירות מיד המחזיקין ולכשתמות מיהא יפסיד מדין המשנה אלא שמתקנת אושא אם מתה בחייו מוציא אף הגוף מיד הלוקח וכבר ביארנו דינין אלו בשמיני של כתובות ע"ח א':

14 מי שנפל הבית עליו ועל אביו או עליו ועל אי זה מוריש שלו ומתו שניהם ר"ל היורש והמוריש והיתה עליו ר"ל על הבן או הראוי לירש כתובת אשה ובעל חוב ואין לו נכסים מצד אחר אלא מאותה ירושה בעל חוב או האשה אומרין האב מת ראשון ואחר כך מת הבן ונמצא הבן זוכה בירושה ואנו נפרעים הימנה ושאר היורשים אומרים הבן מת ראשון ולא זכה בירושה כלל הנכסים בחזקת היורשים ואין האשה והבעל חוב נפרעים בכלום וכבר ביארנוה בתשיעי של בתרא קנ"ז א':

15 האשה שקינא לה בעלה ונסתרה ומת בעלה אינה שותה שהרי והביא את אשתו בעינן וליכא ומתוך שאינה שותה אינה נוטלת כתובה כמו שיתבאר במקומו:

16 אע"פ שכתבנו כל מה שצריך לנו בסוגיא זו לענין פסק מתוך בלבולים שבה אני רואה להעירך בביאורה דרך קצרה והוא ששאלו מאי שנא רישא דלא פליגי ומאי שנא סיפא דפליגי כלומר מאי שנא רישא ר"ל לענין מכירה דלא פליגי אהדדי אלא דמודו דנכסי בחזקת דידה קיימי ובסיפא ר"ל לענין ירושה כשמתה פליגי בית שמאי וקאמרי דפלגי בהו יורשי הבעל דאלמא לאו כולהו בחזקת דידה קיימי ויש גורסין בתירוצה רישא דנפלו לה ר"ל הנכסים בעודה ארוסה ור"ל שמת הבעל בעודה ארוסה והיא מזדקקת ליבם מן האירוסין שלא היה לבעל בהם שום זכיה ומשום הכי מודו בה כולהו שמוכרת ונותנת לכתחלה וקיים סיפא דנפלו לה מן הנשואין ר"ל שנפלו לה הנכסים משנשאת וכן מת הבעל משנשאת והיא מזדקקת ליבם מן הנשואין שנמצא שכבר זכה הבעל בהם והוא הדין אם נפלו לה כשהיא ארוסה ונשאת שאין הכונה אלא שהיו הנכסים בידה בעודה ברשות הבעל לנשואין ומשום הכי פליגי עלה בית שמאי לומר שיחלקו הא אם נפלו לה כשהיא שומרת יבם אע"פ שנזדקקה לזה מן הנשואין כולם מודים לשטתנו שאין היבם יורש בהם כלום ויש להקשות בגירסא זו שהרי זהו דעתו של אביי לגמרי ומתוך כך הם גורסים רישא דנפלה ליה מן האירוסין ר"ל שהיא מזדקקת ליבם מן האירוסין וסיפא דנפלה ליה מן הנשואין ר"ל שכבר נשאת ומזדקקת ליבם מן הנשואין אבל הנכסים מכל מקום נפלו לה כשהיא שומרת יבם כרישא דמתניתין ואפילו הכי פליגי בית שמאי הואיל וכבר נשאת ולבית הלל מיהא אין היבם יורש בהם כלום הא אם נפלו לה בעודה תחת הבעל אף בית הלל מעמידין אותן בחזקת יורשי הבעל אם לכל הנכסים וכשיטה שניה אם למקצתן וכשיטה שלישית אלא שיש מפרשין דלעולא אף בנפלו לה בעודה תחת הבעל כן דעולא ורבה דקא אתי בתריה לא שני להו בנכסים גופיהו בין נפלו לה בחיי הבעל לנפלו לה כשהיא שומרת יבם דאי הכי היינו דאביי וקסבר עולא דלכולהו זיקת ארוסה עושה ספק ארוסה ומוריד זכות היבם בנכסיה לענין מכירה מדרגה אחת מזכות הארוס עצמו בנכסי הארוסה לענין מכירה גם כן שהרי הארוסה בחיי בעלה לדעת בית הלל לא תמכור לכתחלה ובזו מוכרת לכתחלה ואלו היתה זיקת ארוסה כודאי ארוסה אף בית הלל היו אומרים שלא תמכור לכתחלה וזיקת נשואה נמי לכולהו עושה ספק נשואה ומוריד זכות היבם בנכסיה לענין ירושה כשמתה מזכות הבעל שאלו הבעל יורש לגמרי אפילו מכרה הוא מוציא מיד הלקוחות ואלו יבם אף לבית שמאי אינו אלא חולק עם יורשיה ומשום דקא סברי בכל נכסי ספק דחלוקה עדיפא ובית הלל סברי בה דחזקה עדיפא והכל ליורש האב ואמר ליה רבה אי הכי אדמיפלגי בזיקת נשואה בגופה לאחר מיתה ליפלגו בחייה ולפירות דלבית שמאי יהא חולק עמה בפירות ולבית הלל חזקה עדיפא ולא יהא חולק בהן כלל ומאי האי דקא מהדר אמתה ואנן הא כתבינן דבפירות לא פליגי אלא שלדברי הכל אינו אוכל בהם כלום ומטעם שיתבאר בסמוך והוא שאמר אלא רישא וסיפא בשנזדקקה מן הנשואין ורישא דהיא קיימת ומוחזקת בנכסים הויא לה איהי ודאי והוא ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ומתוך כך מוכרת ונותנת וקיים וכן אין ליבם פירות סיפא דמתה והללו והללו באין לירש יחלוקו ולבית הלל אף הקרובים מוחזקים במקומה וחזקה עדיפא הא בחייה ולפירות הויא לה נמי איהי ודאי ולא שקלא כלום וזו ראיה שאף בנפלו לה ביד הבעל אין ליבם בהם כלום ומכל מקום יש דוחקים לפרש בה שאין מעמידין אותה בתורת מוחזקת אלא לגוף הקרקע שהוא בידה הא בפירות פליגי ואין הדברים נראין ומכל מקום הקשו לבית שמאי אין ספק מוציא מידי ודאי והא תנן נפל הבית כו' בית שמאי אומרים יחלוקו והא הכא דיורשי האב ודאי בירושתו שהרי אם היה בנכסים מותר על החוב הרי הוא שלהם ואף בכדי החוב כל זמן שעמדו הנכסים ברשותם הפירות שלהם ואפילו הכי יחלוקו ותירץ דקא סברי בית שמאי שטר העומד לגבות כגבוי דמי והרי הם בחזקת הנכסים במקום הבן ונמצאת חזקתם שוה ואביי הואיל ולא מסיק אדעתיה טעמא דשטר העומד לגבות לותביה מיהא דילמא שאני כתובה דמשום חינא עשאוה כמוחזקת לגמרי ולותביה כתובה דמתניתין דודאי בעל מוחזק ומשום חינא ליכא דהא מיתא לה ואפילו הכי קאמר יחלוקו ותירץ דבכתובה לא פליגי בית שמאי:

17 ואביי תריץ לה למתניתין באנפא אחרינא דרישא דמתניתין בשנפלו לה כשהיא שומרת יבם ומתוך כך מוכרת ונותנת והוא הדין שאם לא מכרה אין ליבם כלום לא בחייה ולפירות ולא בגופה ולאחר מיתה וסיפא שנפלו לה כשהיתה תחת הבעל וקסבר ידו כידה ואנו מפרשים וקסבר ידו כידה לדעת בית הלל כלומר דמאחר שנפלו לה כשהיא תחת הבעל טעמא דבית שמאי לא איצטריך ליה לפרושי דהא הכי מיסתבר טפי דאינו בדין דזכות הבעל לא ליהני ליה ליבם מידי אלא דמכל מקום טעמא דבית הלל משום דאף הבעל אין ידו בנכסי מלוג אלא כידה ויד היבם גריעא ומחתינן ליה חד דרגא דהיינו מפלגא ללא כלום והילכך אין היבם יורש בהם כלום והוא הדין לחייה ולפירות וכן הוא הדין שמוכרת ונותנת ויש חולקין בזו כמו שכתבנו למעלה וזהו פסק שלנו כמו שכתבנו: