מאירי על יבמות מ״א

1 המשנה הששית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר החולץ ליבמתו ונשא אחיו את אחותה ומת חולצת ולא מתיבמת וכן המגרש את אשתו ונשא אחיו את אחותה ומת הרי זו פטורה אמר הר"ם פי' אמרו כאן שנה רבי אחות גרושה מדברי תורה ולזה פטורה מן החליצה ומן היבום ואחות חלוצה מדברי סופרים ולזה חולצת ולא מתיבמת כמו שקדם שהעקר אצלנו שניות חולצות ולא מתיבמות:

2 אמר המאירי החולץ ליבמתו ונשא אחיו את אחותה ומת ונזדקקה לזה שכבר חלץ לאחותה ואחות חלוצה אסורה חולצת ולא מתיבמת שמאחר שאחות חלוצה אינה אסורה אלא מדברי סופרים לא מיפטרא בלא חליצה:

3 וכן המגרש כר' פירשו בגמרא אבל המגרש את אשתו ונשא אחיו את אחותה ומת ונזדקקה לזה שכבר גירש את אחותה ואחות גרושה אסורה הרי זו פטורה לגמרי שאחות גרושה איסורה מן התורה כדכתיב ואשה אל אחותה גו' בחייה כל שבחייה ומתוך כך פטורה לגמרי וכאן שנה רבי אחות גרושה מדברי תורה אחות חלוצה מדברי סופרים:

4 זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

5 המשנה השביעית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר שומרת יבם שקדש אחיו את אחותה משם ר' יודה בן בתירה אומרים לו המתן עד שיעשה מעשה חלצו אחין או כנסו יכנוס את אשתו מתה היבמה יכנוס מת היבם מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה אמר הר"ם פי' אמרו הגדול על העקר הנקדם מצוה בגדול ליבם ולהיות היבמה מוכנת לגדול קדש הוא את אחותה והלכה כר' יהודה בן בתירא:

6 אמר המאירי שומרת יבם שקדש אחיו את אחותה ר"ל משנזדקקה זו לשניהם אומרין לו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה ר"ל ליבם או לחלוץ להפקיע את הזיקה שלא תהא זו אחות זקוקתך וגדול לאו דוקא דהוא הדין אם קדש גדול את אחותה שאומרין לו המתן עד שיעשה אחד משאר אחין מעשה אלא משום דמסתמא גדול מיבם או חולץ נקט ליה ואומרין לו המתן מפני שאם יכנוס קודם מעשה הוה ליה פוגע באחות זקוקתו ואף לכתחלה לא היה לו לקדש אבל אחר שקדש אומרין לו הואיל ובשעה שקדשת אחות זקוקה קדשת הזהר מלכנוס שאע"פ שאף בקדושין נקראת היבמה אחות אשה והיה לנו לומר שהקדושין מפקיעין את הזיקה כאלו כנסה אין אומרין כן שאף הזיקה כקדושין ומאי אולמייהו דהני מהני הילכך אין הקדושין מפקיעין שלא לאסור את הביאה עד שתפקע הזיקה ומכל מקום אם עבר וכנס אשתו עמו והלזו תצא ממנו משום אחות אשה שהזיקה נפקעה מזה לגמרי וכן כתבוה בתוספות ויש חולקין לומר שאף בכנס ובעל לא נפקעה הזיקה וכל ביאותיו באיסור שאין הזיקה נפקעת אלא מצד היבמה עצמה ביבום או בחליצה כמו שביארנו בפרק שני:

7 חלצו לה אחים או כנסו יכנוס שהרי נפקעה ממנו זיקת היבמה וכל שכן שאם מתה היבמה יכנוס את אשתו שהרי אף אחות אשתו לאחר מיתת אשתו שריא ובגמרא שאלו על זו אם מתה אשתו ר"ל המקודשת אם אותו המקדש עצמו מותר ביבמתו ונחלקו בה רב ושמואל שלדעת רב מותר משום דהויא לה יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה ותחזור להיתרה הראשון וכמו שכתבנו בכיוצא בה בפרק ארבעה אחין כ"ז ב' ומה שאמרו בשלשה אחין שנים מהם נשואין שתי אחיות ואחד מופנה ומת אחד מבעלי אחיות ועשה בה מופנה מאמר ומת אחיו השני ונעשית זו אחות זקוקתו ואחר כך מתה אשתו אחריו שבעלת מאמר חולצת ולא מתיבמת לדעת ר' אליעזר נאמרה שסובר הואיל ועמדה עליו שעה אחת באיסור נאסרה עליו עולמית וכמו שאמרו ק"ט א' לדעתו המגרש את אשתו והחזירה ומת חולצת ולא מתיבמת הואיל ועמדה עליו שעה אחת אצל זה באיסור שהרי היתה גרושת אחיו ורבנן פליגי עליה והלכה כחכמים ואף בזו שבכאן לרבנן הואיל ומתה אחותה נפקעה הזיקה ומתיבמת שאע"פ שנאסרה עליו מתחלה הואיל ומתה אשתו מותרת לו:

8 מת היבם עד שלא ייבם או חלץ ואין שם אח אחד ליבם או לחלוץ הרי המקדש צריך להוציא את אשתו בגט מפני שאחות זקוקתו היתה ואין אח אחר שיפקיע את הזיקה ואת היבמה בחליצה שאע"פ שאחות אשה גמורה היא אינה פטורה בלא חליצה הואיל ובשעת נפילה בת חליצה ויבום היתה שהרי לא נתקדשה עדיין גזרו בה רבנן להצריכה חליצה גמורה ומכל מקום אם מתה יבמתו מותר באשתו ומכל מקום בזו אף אם מתה אשתו אסור ביבמתו שהרי הזיקה אינה אלא מדרבנן ומשנתקדשה אחותה בדין תורה נפטרה היבמה והלכה לה וכיון שנפטרה שוב אינה ניתרת לו אבל ברישא ר"ל במתה היבמה שיכנוס את אשתו אף מתה אשתו מותר ביבמתו שהרי לא נפטרה מבית זה:

9 זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנו:

10 המשנה השמינית והכונה לבאר בה ענין החלק החמשי והוא שאמר היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיהו לה שלשה חדשים וכן שאר כל הנשים לא ינשאו ולא יתארסו עד שיהו להן שלשה חדשים אחד בתולות אחד אלמנות אחד גרושות אחד ארוסות אחד נשואות ר' יודה אומר הנשואות יתארסו והארוסות ינשאו חוץ מן הארוסה שביהודה מפני שלבו גס בה ר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול אמר הר"ם זה הג' חדשים האלו הם צ' יום זולת היום אשר גרשה בו או מת בעלה וזולת היום אשר תקח בה הקדושין ואין הלכה כר' יהודה ולא כר' יוסי:

11 אמר המאירי היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיהו לה שלשה חדשים ר"ל שמא מעוברת היא ואם תתיבם שמא תלד ולד של קיימא ונמצא פוגע באיסור אשת אח וכן לא תחלוץ שמא מעוברת היא וחליצת מעוברת אפילו הפילה אינה פוטרת כמו שהתבאר לדעת ריש לקיש שהלכה כמותו בחליצת מעוברת ואף לדעת ר' יוחנן מכל מקום לכתחלה לא תחלוץ שכל שאינה עולה לפני הזקנים ליבום אינה עולה לחליצה ומכל מקום לדברי הכל דוקא לכתחלה אבל אם יבם או חלץ הואיל ולא נמצאת מעוברת אינה צריכה כלום ויש חולקין בזו לומר שצריכה חליצה אחרת:

12 וכן שאר הנשים שמתו בעליהן אע"פ שאין בהן משום איסור אשת אח לא ינשאו ולא יתארסו עד שיעברו שלשה חדשים כדי להבחין בין זרע ראשון לזרע שני שלא יהא הולד ספק בן תשעה לראשון ספק בן שבעה לאחרון ואיפשר שיבא הענין לידי מכשול ולהתיחס אחר האחד ולישא קרובות של אחר ואע"ג דבארוסות ליכא למיחש גזרו ארוסות אטו נשואות וכן אע"ג דליארס מיהא לא הוה לן למיחש אסרו אירוסין אטו נשואין וזהו שאמרו אחד בתולות ואחד בעולות אחד ארוסות ואחד נשואות שאלו בגמרא בתולות היינו ארוסות בעולות היינו נשואות ופירשוה דהכי קתני אחד בתולות ואחד בעולות שנתאלמנו או נתגרשו בין מן האירוסין בין מן הנשואין ר"ל אחד בתולות שנתאלמנו או נתגרשו מן האירוסין ואחד בעולות שנתאלמנו או נתגרשו מן הנשואין דגזרו זו מפני זו על הדרך שגזרו בזו בנשים אף בנשים שאינן ראויות לעיבור כגון קטנה או עקרה או זקנה ר"ל בקטנה היוצאה בגט דאלו יוצאה במיאון אינה צריכה להמתין דליכא למיגזר בה אטו גדולה שהרי אין מיאון בגדולה ור' יהודה לא גזר לא ארוסות מפני נשואות שלא לינשא ולא אירוסין אטו נשואין ומתיר בנשואה ליארס ובארוסה לינשא חוץ מארוסה שביהודה שהיו מיחדין אותם ויש שם חשש ביאה ור' יוסי נמי כר' יהודה סבירא ליה אלא שחולק עמו באלמנה מן הנשואין שלא ליארס ולא מחשש ביאה אלא מפני האיבול וכמה איבול שלה לענין זה שלשים יום ואם תתארס בתוך שלשים בטל אבילותה ואין הלכה לא כר' יהודה ולא כר' יוסי אלא כתנא קמא וכל שנתגרשה או נתאלמנה בין מן הנשואין בין מן האירוסין אסורה לינשא או ליארס עד שתמתין תשעים יום חוץ מיום המיתה או הגירושין וחוץ מיום האירוסין אלא שבגט מונין מיום כתיבת הגט אפילו היה על תנאי ואפילו לא הגיע לידה עד לאחר כמה כמו שביארנו במקומו ואפילו בעקרה וזקנה וקטנה ואילונית או שהלך בעלה למדינת הים ונשתהא שם יותר משלשה חדשים או שהיה זקן או חולה או חבוש בבית האסורין או שהיתה רדופה לילך לבית אביה ולא נתיחדה עמו וכן שהיה לה כעס בבית חמיה ולא נתיחדה עמו או אפילו הפילה אחר מיתת בעלה כמו שהתבאר:

13 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

14 החולץ למעוברת על דעת שאם תפיל לא יהא צריך להזקק לה או שחלץ לה בתוך שלשה חדשים ונמצאת מעוברת אם ילדה ולד של קיימא כבר ביארנו לעיל ל"ה ב' שאין החליצה כלום וכשרה לכהונה אלא שמכל מקום צריכה כרוז כדי שלא יאמרו חלוצה כשרה לכהונה ואעפ"כ לכתחלה אין מורידין אותה לכך דאיכא מאן דחזי בחליצה ולא שמע בכרוזא כמו שביארנו בראש הפרק:

15 ולענין ביאור סבורים היו בסוגיא זו לבאר טעם משנתנו לדעת ר' יוחנן במה שאמרו שלא תחלוץ תוך שלשה אע"פ שהוא סובר שחליצת מעוברת שמה חליצה מטעם זה ר"ל שמא יהא ולד של קיימא ואין חליצתה פוסלת לכהונה ואתה מצריכה כרוז ואף לכשתכריז איכא דחזי בחליצה ולא שמע באכרזתא ומכל מקום הקשו בה תינח אלמנה כלומר שהיא ראויה לכהונה גרושה מאי איכא למימר שהרי אינה ראויה לכהונה ופירשה משום דמפסיד לה מזוני ר"ל שהיבמה כל אותן שלשה חדשים שהיא צריכה להמתין ניזונת מנכסי הבעל דהא מאחר שהיא צריכה להמתין אנו קורין בה כל יומי מיגר אלמנותיך וכשחלץ לה בתוך שלשה הפסידה מזונותיה וחזר והקשה ארוסה שאינה בדין מזונות וגרושה שאינה בהכשר כהונה מאי איכא למימר עד שתירצה מטעם כל שאינה עולה ליבום כו' כמו שפירשנו במשנה ומכל מקום למדת מכאן שהיבמה שחלצה בתוך שלשה חדשים הואיל וכל שנמצא שאינה מעוברת חליצתה חליצה אע"פ שעדיין צריכה להמתין הפסידה מזונותיה וכן למדת שכל שנתאלמנה מן האירוסין אין לה מזונות לא מארוס ולא מיבם:

16 זה שאמרו שכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה הקשו עליה בסוגיא זו ממה ששנינו הספיקות חולצות ולא מתיבמות וחקר עליה מאי ספיקות אילימא ספק קדושין כגון זרק לה קדושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה תתיבם ממה נפשך אי קדושי נינהו שפיר קא מיבם אי לאו קדושי נינהו נכרית בעלמא קא נסיב אלא לאו שקדש אחת משתי אחיות ואינו יודע אי זו מהן קדש ומת ונזדקקה המקודשת לפני יבם וקאמר דחולצות ואין אומרים ימתין עד שיבאו עדים שיבררו אי זו קדש אלא חולצת מעכשו אע"ג דהשתא לאו בת יבום היא ואם כן אף יבמה בתוך שלשה תחלוץ מהשתא והא דלא מקשי ליה מכמה ספיקות שאמרו עליהן חולצות ולא מתיבמות התם משום דלא איפשר שאם לא תחלוץ לעולם תאסר ועל כל פנים סומכין לומר אם בת יבום היא בת חליצה היא אבל זו איפשר לברר על הדרך שביבמה תוך שלשה איפשר לברר ואפילו הכי אמרינן עלה תחלוץ מהשתא ותירץ לו דהתם בת יבום היא שאלו נתברר מעכשו אי זו קדש תתיבם אבל יבמה תוך שלשה אפילו נתברר שאינה מעוברת לא תתיבם דהא אף בעקרה וקטנה תקנו כמו שביארנו ולפי דרכך למדת שהמתנת שלשה חדשים לחליצה גזירה דרבנן היא דומיא דקטנה והא דמייתי לה מקרא דאם לא יחפוץ עיקר טעמא הוא דנסיב כלומר הואיל ומדאורייתא כשהוכר עוברה אינה בת יבום דכתיב ובן אין לו עיין עליו ודילמא הוה ליה ולד של קיימא ואחר שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה אף כשלא הוכר עוברה כל שיש לחוש לעבור אינה בת יבום מדרבנן ואחר שכן אינה בת חליצה ומכל מקום בדיעבד חלצה בתוך שלשה כל שלא נמצאת מעוברת כשרה כמו שכתבנו:

17 יבמה כל שלשה חדשים הראשונים שאי אפשר לה לחלוץ או ליבם ניזונת מנכסי הבעל שהרי מחמת איסור נשואין של בעל היא נאסרת ומיגר אלמנות קרינא בה מכאן ואילך אינה ניזונת לא משל בעל ולא משל יבם משל בעל לא שהרי עכובה עכשו לא משום בעל הוא אלא מחמת יבם ומיבם נמי לא דלא עדיפא מארוסה דעלמא שאינה אוכלת עד שתגיע לזמן שהתנו ביניהם ובכאן אין זמן קבוע אלא שעת תביעתה הוא הזמן ואינה ניזונת עד שתתבענו וגדולי הרבנים פירשו עד שיכנוס תבעתהו בדין הרי זה זמנה וניזונת ממנו לדעתנו ולדעת גדולי הרבנים אף בתבעתהו אינה ניזונת מנכסיו עד שיכנוס ואם ברח זנין אותה מנכסיו ולשיטתנו כך הוא הדין אבל לשיטת גדולי הרבנים אינו אלא משום קנס ונראין הדברים כשיטתנו ממה שאמרו על זו בתלמוד המערב בפרק אע"פ פ"ה ה"ד חלה כמי שברח דמי ואי משום קנס חלה היאך ראוי לקנוס אלא מפני שהדין כך הוא ומכל מקום דוקא בעמד בדין תחלה ואחר כך חלה שאם חלה תחלה אינה ניזונת מנכסיו שהרי אף ארוסה שהגיע זמנה לינשא וחלה הבעל תחלה אינו מעלה לה מזונות כמו שביארנו בראשון של כתובות ב' ב' וכן פירשו בתלמוד המערב הלך למדינת הים ר"ל לצורך עסקיו ולא מחמת בריחה כמי שברח דמי ושמא תאמר והרי אמרו בסנהדרין ל"א ב' היבמה הולכת אחר היבם ואם כן תלך למקום שהוא ותתבענו לא נאמר כן אלא במקום שעיקר דירתו לשם אבל זה שעיקר דירתו בכאן והלך לו משתבעתו חייב ולמדת שאף בזו דוקא בהלך משעמד בדין ומכל מקום יראה לי שאף בהלך תחלה כל שנראה לדיינין שהוא מתעכב כדי להפקיע מזונותיה שמחייבין אותו ולמדת מכל מקום שכל שהוא כאן כופין אותו לכנוס או לפטור וכל שאינו אומר לכנוס ניזונת משלו עד שיכנוס או יפטור ואע"פ שאמרו כתובות נ"ז א' נותנין לאלמנה שלשים יום משתבעה לינשא בין שהוא רוצה והיא מעכבת בין שהיא רוצה והוא מעכב דוקא בשדעתו לנשואין וכל שרצה לישא נותנין לה זמן אבל כל שאין בדעתו לישא זמן למה:

18 נפלה לפני יבם קטן שאין ראוי לכנוס או לחלוץ אין לה מזונות כלל מן שמיא הוא דקנסוה ומכל מקום דוקא משלשה חדשים ואילך אבל כל שלשה ניזונת משל בעל וכל שחלצה אע"פ שאינה תובעת כתובה הפסידה מזונותיה מיד כדין גרושה ואפילו בתוך שלשה חדשים כן כמו שכתבנו למעלה:

19 יבמה שחלצה תוך שלשה שחליצתה כשרה כל שנתברר אחר כן שאינה מעוברת צריכה להמתין עד שישלמו שלשה משעת מיתת הבעל חלצה לאחר שלשה אינה צריכה להמתין כלל ששלשה חדשים שאמרו לא משעת חליצה ויבום הם נמנין אלא משעת מיתה וכן בגט אינה צריכה למנות משעת נתינת הגט שיצאה מרשותו לגמרי אלא משעת כתיבה כמו שביארנו למעלה ובמסכת גיטין י"ח א' ומכל מקום לענין ביאור אף לדעת האומר משעת נתינה בזו מודה שמשעת מיתה שאם התרתה לאיסור כרת ר"ל שהתרתה ליבם שהיא עליו באיסור אשת אח לאחר שלשה חדשים ממיתת הבעל כל שכן לשוק שאינה אלא בלאו אף בלא חליצה שראוי להתירה בשלשה לאחר מיתת הבעל: