מאירי על יבמות צ״ג

1 כבר ביארנו במקומו שחכמים תקנו לבעל מעשה ידיה משום מזונות שהוא משועבד לה בהם וכבר התבאר שם עד היכן הבעל יכול לכוף את אשתו לעשות לו וכל שדחקה עצמה לעשות יתר מן השעור נקרא העדפה ומכל מקום אף היא של בעל ואם נדרה שלא יהנה בעלה ממעשה ידיה והוא שאמרה קנם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר אף לענין העדפה שהרי אף היא של בעל ואין נדריה מפקיעין זכותו ומכל מקום הרשות בידה לומר איני נזונת ואיני עושה ומעתה כל שאמרה בשעת הנדר איני נזונת ואיני עושה ומתוך כך קנם שאני עושה לפיך או איני נזונת ואיני עושה ויקדשו ידים לעושיהם צריך להפר ואם לא הפר חל נדרה ואע"פ שמעשה ידיה לא באו לעולם כל שבלשון קנס קדושת הגוף הוא והרי הוא כמקדיש את הידים או את הדבר שהפעולה עתידה לצאת ממנו הא כל שלא אמרה איני נזונת ואיני עושה אפילו אמרה יקדשו ידים לעושיהם אין צריך להפר אלא שמכל מקום עצה טובה להפר מצד אחר והוא שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו כמו שביארנו בחמישי של כתובות ושמא תאמר היאך הוא יכול להפר נדרים אלו איפשר שבכלל דברים שבינו לבינה הם וגדולי המפרשים כתבוה בכלל עינוי נפש מצד שהיא עצמה נתקדשה עם מעשי ידיה:

2 המוכר פירות דקל לחברו עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו אף משבאו לעולם שהרי לא חל הקנין בשעה שהקנם לו מפני שלא באו לעולם ומכל מקום אם אכלם לוקח משבאו לעולם קודם שיחזור המוכר אין מוציאין ממנו הואיל וברשות אכל והוא הדין משבאו לרשות לוקח אבל כל שחזר המוכר קודם שיבאו ברשות לוקח לא קנה שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכן האומר לחברו שדה זו לכשאקחנה תהא קנויה לך מעכשו לא קנה:

3 הגבהת תרומות ומעשרות לא נאסרה בשבת אלא שבות מדברי סופרים שהרי תקון זה אינו אלא דרך טלטול בעלמא וכבר ידעת שלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף אלא אם כן במקום מצוה וכמו שאמרו על זה בעירובין ניחא ליה לחבר למעבד איסורא זוטא דלא ליעביד עם הארץ איסורא רבא ואם כן אף לקיום מצות עונג שבת מותר לתרום שלא מן המוקף ומכל מקום אינו יכול לעשר אלא על מה שכבר בא ברשותו אלא שאינו יכול לעשרן עכשו לאי זו סבה ומעשר עליהן ממקום אחר לקיים בהם עונג שבת אבל כל שלא באו פירות אלו שרוצה לעשר עליהן ברשותו אינו מעשר עליהן כשם שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כך אינו מעשר על פירות שלא באו לעולם שיהא זה מעשר עליו לכשיבא לעולם ואפילו היו מקרקע שלו כל שהן ביד אריס ואינו יודע אם יביאם לו בחלקו אם לאו כדבר שלא בא לעולם הוא:

4 כבר ביארנו במסכת גיטין שאי אפשר ליקח עבד על מנת לשחררו שהרי בעוד שהוא עבד אינו זוכה בשום דבר ואם תאמר שכתב לו לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו הרי דבר שלא בא לעולם הוא ואחר שכן אפילו ברח מסגירין אותו להחזירו לרבו אלא אם כן הוא בורח מחוצה לארץ לארץ ישראל שבזו אין מסגירין אותו אלא אומרין לרבו שיכתוב לו גט שחרור ויכתוב לו שטר חוב בדמיו עד שתשיג ידו ויפרע ועל זה נאמר לא תסגיר עבד אל אדניו:

5 כבר ביארנו במסכת קדושין שהמחובר אינו בדין חיוב תרומה שנאמר ראשית דגנך ואין דגן אלא בכרי מעתה אין תורמין מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש ואם תרם אין תרומתו תרומה ומכל מקום אם לא היה בדעתו לתרומה זו מעכשו אלא לכשיתלש כגון שאמר פירות ערוגה זו התלושים יהו תרומה על פירות ערוגה זו המחוברים לכשיתלשו או פירות ערוגה זו המחוברים יהו תרומה על פירות ערוגה זו התלושים לכשיתלשו הואיל ודעתו על שעת חיוב וכן שבידו להביא עכשו שעת החיוב שהרי בידו לתלשם דבריו קיימין ובלבד בשהביאו המחוברים שליש הא כל שלא הביאו שליש אין בידו להביא שעת החיוב עכשו שאין חיוב תרומה קודם הבאת שליש והוה ליה דבר שלא בא לעולם ואפילו אמר לכשיביאו שליש ויתלשו אינו כלום:

6 בסוגיא זו שאלו עד אחד ביבמה אם נאמן אם לאו ר"ל כגון שיש כאן אשה שאין לה בנים ויש לבעלה אח המזקקה ליבום והעיד זה על בעלה שמת אם נאמן אם לאו מי אמרינן טעמא דעד אחד נאמן משום דמילתא דעבידא לאיגלויי היא ולא משקר ואם כן אף בזו נאמן ואע"פ שאין עד אחד נאמן לומר מתה אשתו שישא את אחותה אע"ג דמילתא דעבידא לאיגלויי היא מכל מקום אין שם עגון אבל במקום עגון ובמילתא דעבידא לאיגלויי נאמן או דילמא טעמא דעד אחד דנאמן משום דדיקא ומינסבא ובמקום יבם מיהא זימנין דרחמא ליה ר"ל ליבם מתוך שהם גיסי אהדדי ומתוך חיבתה אצלו נשאת לו בלא דיוק כך היא הגירסא ברוב ספרים ר"ל זימנין דרחמא ליה ר"ל ליבם ומכל מקום עיקר הגירסא זימנין דסניא ליה ר"ל לבעל מתוך שאין לה בנים ממנו ומינסבא בלא דיוק שאף אם יזדמן שתאסר לו אינה קפידה ואם כן כל מקום יבום אין עד אחד נאמן:

7 ואתינן למיפשטה ממתניתין דאמרו לה מת בעליך ונתיבמה דאוקימנה בעד אחד ואי לאו דאיתכחש בתרי נאמן כמו שביארנו במשנה ואע"ג דפרישנא נמי בתרי ותרי ובאזמינהו בתראי לקמאי מכל מקום סתמא קתני וחזרו לומר שזו אינה צריכה ראיה דודאי עד אחד נאמן בכך דהא איהי גופה מהימנא כדתנן האשה שאמרה מת בעלי תנשא או תתיבם ואע"ג דאיהי לא מהימנא אלא בדקיימא בחזקת יבום כגון שאין לה בנים כלל אבל בדקיימא בחזקת לשוק כגון שיש לה בנים לא מהימנא וכדתנן בפרק שלום בינו לבינה האשה שהלכה היא ובעלה ובנה למדינת הים ואמרה מת בעלי ואחר כך מת בני נאמנת בני ואחר כך בעלי אינה נאמנת ואם כן קשיא מיהא למאי דאוקמת מתניתין בעד אחד ובמת בנך ואחר כך מת בעליך נאמן לא מצית לאוכוחה מהיא גופה מכל מקום אשה אע"פ שנאמנת שלא במקום בן ראוי לומר שלא נאמינה במקום בן שכל שלא במקום בן מיסתפיא לשקורי אבעלה דילמא אתי ומכחיש לה אבל במקום בן הואיל ושניהם מתו אינה חוששת לומר שהבן ראשון והבעל אחרון הא עד אחד מכיון שהאמנתו שלא במקום בן מדאיהי גופה מהימנא אין ראוי לחלק בו בין במקום בן לשלא במקום בן ואם כן זו אינה צריכה ראיה דעד אחד נאמן וכן הלכה אלא כי תיבעי לך אם עד אחד נאמן להתיר יבמה לשוק כגון שיעיד מת יבמיך או מת בעליך תחלה ואחר כך מת בנך מי אמרינן טעמא דעד אחד משום דבמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר ואף בזו נאמן או דילמא משום דדיקא ומינסבא והכא זימנין דסניא ליה ר"ל ליבם מתוך שסתמו קטרוג מצוי בינו לבינה ומינסבא בלא דיוק שאף כשתאסר לו אינה קפידה בכך: