מאירי על יבמות מ״ג

1 כבר ידעת שכל כלי שניטמא ונשבר אחר שנטמא עד שנפקע מתשמישו הראשון טהר ושיעורי השברים מתבארין במקומן בסדר טהרות הן לכלי עץ הן לכלי מתכות כל אחד לפי ענינו מעתה מסרק העשוי לסרוק בו פשתן וניטלו שיניו כל שנשתיירו בו שתים במקום אחד טמא שעדיין ראוי למלאכתו על ידי הדחק אבל אם לא נשתיירה בו אלא אחת טהור שאין ראוי לסרוק בו כלל ובטלה ממנו תורת כלי והשינים עצמן שנפלו כל אחת ואחת מקבלת טומאה בפני עצמה שהרי תורת כלי עליה לכתוב בה בפנקס של שעוה וכמו שאמרו כלים פי"ג מ"ה דמחט שניטל חרירה או עוקצה טהורה ושל סקאין ר"ל מחט גדולה שתופרין בה שקין טמאה ר"ל מקבלת טומאה שראויה היא לכתוב אבל הדקה אינה ראויה לכתוב אלא שאם התקינה למתוח אף היא מקבלת טומאה ופירוש מתוח הוא לתחבה בשפת הבגד כדי שימתחו שפתותיו כדרך שהאורגים עושים ויש מפרשים בה ללפק עליה חוט של משי כדי לרקום ממנו ויש גורסין בה מיתון והכל אחד ומכל מקום אף בזו אותן השיניים ראויים לכתוב שהרי גסות הן וכן שראויין לנר ר"ל לקנח בהן את הנר וכן למתוח כמו שפירשנו אחר שהן גסות שמסרק של פשתן מן הסתם שיניו גסות אבל בדקה אין טמאה משום נר ומיתוח אלא אם כן התקינה לכך:

2 מסרק העשוי לסרוק בו את הצמר ומן הסתם שיניו דקות כל שניטלו שיניו אחת אחת מבנתים ר"ל שמכל שלש הסמוכות ניטלה אחת מבנתים אע"פ שנשתיירו שם הרבה טהור שאינו ראוי עוד למלאכתו ויראה מכאן שאם נשתיירו שתים רצופות טמא אלא שאחר כך הוא אומר שאם נשתיירו בו שלש במקום אחד טמא הא שתים טהור וקשיא רישא לסיפא אלא שתירצו בה הא בברייאתא הא בגוייאתא שהמסרק של צמר הפנימיות נעשית בהן הסריקה יותר מבחיצוניות מפני שמסרק של צמר רחב ובית יד שלו באמצע מאחורי השינים וכל כחו של סורק בפנימיות והילכך כל שנשתיירו בו שנים מן הפנימיות במקום אחד טמא הא בחיצונות דוקא בשלש ולא עוד אלא שאם היתה החיצונה אחת מן השלש טהור שהשן החיצונה במסרק של צמר רחבה היא ואינה ראויה לסירוק כלל כעין חיצונה שבמסרק שלנו שאדם חופף בה את ראשו והשינים עצמן אם ניטלו שתים והתקינן למלקט ר"ל ללקט את השער טמא ר"ל מקבלות טומאה שתורת כלי עליהן וכן אפילו אחת אם התקינה לנר או למיתוח אבל בלא התקנה לא אחר שהן דקות וזהו שאמרו הא בקטינתא הא באלימתא ומכל מקום אף הם אמרו בדרך אחרת הא בקתייהו הא בלא קתייהו שאם ניטלה עמה חתיכת עץ והיא לה בית יד אינה צריכה תקון אחר אבל אם לא ניטלה עמה חתיכת עץ צריכה התקנה לכך ולמדת שמשנה זו הלכה היא אע"פ שנאמר בה בסוגיא זו שאינה הלכה:

3 שלשה חדשים אלו שהצרכנו להמתין פירושן שלשה חדשים שלמים שהם תשעים יום וצריכה להמתין כל התשעים חוץ מהיום שנתאלמנה או נתגרשה בו וחוץ מיום האירוסין שאין העובר ניכר ברוב נשים אלא בשיעור זה ואע"ג דכתיב כמשלש חדשים דאלמא קודם השלמת שלשה והיה לנו להתיר לדעת זה לארס ברובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם אין למדין הימנה וכן במניקה שצריכה להמתין עשרים וארבעה חדשים הם למנין חדשי החמה וחוץ מיום מיתה ויום אירוסין וסימן לדבר כתבו הגאונים לא תבשל גדי בחלב אמו תבשל בגימטריא תשל"ב ימים שהם שס"ה יום שני פעמים ויום מיתה ויום אירוסין:

4 כבר ביארנו במשנתנו שלדעת ר' יוסי כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול ואע"פ שלענין פסק אין לנו בדבריו כלום שהרי אין הלכה כמותו מכל מקום אנו צריכים להעירך בביאור סוגיא הבאה על דבריו מצד קצת דינין שיוצאים לנו משם והוא שהקשו לו אחר שאינו אוסר אלא מחמת האיבול ולא מגזירת אירוסין אטו נשואין אף מחמת האיבול למה נאסר ומה במקום שאסור לספר כגון שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה מותר לארס מקום שמותר לספר ולכבס כגון תוך שלשים של אבלות הואיל ועברו שבעה שלא נאסר כבוס בתוך שלשים אלא גיהוץ הא כיבוס גרידא לא נאסר אלא שבעה אינו דין שמותר לארס ולפי דרכך אתה למד שהאלמנה לא נאסרה בנטילת שער אלא כל שבעה ואף באבל רבתי פ"ז שנויה כן והוא שאמרו שם כל שלשים יום אסור בתספורת אחד ראשו ואחד זקנו ואחד כל שער שיש בו והאשה מותרת בנטילת שער לאחר שבעה ומכל מקום יש גורסין כאן מקום שמותר לכבס ואין גורסין לספר כלל ועיקר הדברים כנוסחא שכתבנו וכדאיתא התם באבל רבתי:

5 ונשוב לענין הסוגיא והוא ששאלו מאי היא דתנן שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסורין לספר ולכבס ובחמישי אם חל תשעה באב בששי בזמן שלא היו מקדשין אלא על פי הראיה מותרין מפני כבוד השבת ותניא קודם הזמן הזה ר"ל קודם תשעה באב והוא כל השבת שחל תשעה באב להיות בתוכה ממעטין בעסקיהן מלישא וליתן ומלבנות ומלנטוע ומארסין אבל לא כונסין ואף באירוסין אין עושין סעודת אירוסין אלמא מיהא דמותר ליארס אע"פ שאסור לספר ולכבס ותירצוה בקודם דקודם ר"ל קודם שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אבל באותה שבת אסור לארס והקשה לו ומה הועלת ואכתי קל וחומר בדוכתיה קאי ומה במקום שאסור לישא וליתן כו' עד שהעמיד דברי ר' יוסי בארוסות גרושות לינשא והכי קאמר כל ארוסות גרושות ינשאו חוץ מן האלמנה מפני האיבול:

6 והקשה ואלמנה מן האירוסין מי איכא איבול והתניא אשתו ארוסה לא אונן ולא מיטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מיטמאה לו מתה אינו יורשה מת הוא גובה כתובתה ר"ל אם כתב לה וכמו שביארנו בראשון של מציעא י"ח א' ובכמה מקומות ואוקמה כתנאי כלומר דאיכא תנא דקא אסר באירוסין אף מראש חדש ועד התענית ומאן דאסר לספר ולכבס אסר נמי ליארס ורב אשי אהדר לקושיא בדוכתה לומר דהאי דקא אסר לארס בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה דוקא בסעודת אירוסין הא באירוסין לחוד שרי ואע"ג דנשואין אף בלא סעודה אסירי התם נשואין אף בלא סעודה איכא שמחה הא אירוסין לחוד שרו אע"פ שאסור לספר ולכבס והדרא קושיין לר' יוסי אמאי קא אסר אירוסין מחמת האיבול ותירץ הוא דאבילות ישנה קילא ליה ומתוך כך החמירו בה לאסור את הכיבוס אבל אבלות חדשה חמירא ליה ולא הוצרכו לאסור בה את הכיבוס כלל לאחר שבעה וכן אבלות של רבים חציו נחמה וקילא ליה ואי אסרינן ליה לארס לא ציית ומתוך כך הקלו בה באירוסין בלא סעודה אבל אבלות דיחיד חמירא ליה ואסרינן ליה וציית ויש מפרשין שאני אבלות דרבים מדיחיד דאבלות של יחיד מחמרינן ליה באירוסין שמא יבא לכנוס או לעשות סעודה אבל אבלות דרבים אי איהו עבר אחריני לא עברי וראיה לזה ממה שאמרו בראשון של כתובות ד' ב' כאן באבלות דידה כאן באבלות דידיה כלומר דבאבלות דידיה שמא יצרו תוקפו והיא אינה מונעתו אבל באבלות דידה לא גזרינן שאם יצרו תוקפו היא מונעתו וגדולי הרבנים פירשוה בדרך אחרת ואין דבריהם נראין:

7 ולענין פסק מותר לארס מראש חדש ועד התענית ודוקא בלא סעודה ובנשואין אף בלא סעודה אסור הא בתשעה באב עצמו אסור לארס ובתלמוד המערב אמרו בראשון של כתובות פ"א ה"א אסור לארס אשה בערב שבת הדא דתימא שלא לעשות סעודת אירוסין הא לארס יארס שמואל אמר אפילו בתשעה באב שמא יקדמנו אחר והא כתיב מושיב יחידים ביתה גו' כלומר בת פלוני לפלוני ותירץ שמא יקדמנו אחר בתפלה ואפילו כן לא קיימא כלומר שאין הלכה כן:

8 ולענין אבלות חדשה כל שבאשה באבלות בעלה אסור כל שלשה חדשים מגזירת משנתנו ובבעל אצל אשתו כל שאין לו בנים או שיש לו בנים קטנים או שאין לו מי שישמשנו מותר לכנוס מיד ופירשו בה לאחר שבעה כמו שביארנו במקומו ואף שם פירשנו שאסור לבא עליה עד שלשים יום הא אם אין שם אחת מאלו אסור עד שלשה רגלים ובשאר אבילויות הן לאשה הן לאיש כל שלשים יום אסור באירוסין מגזירת שמא יכנוס או יעשה סעודת אירוסין ומה שאמרו מו"ק כ"ג א' שלשים יום לנשואין הוא הדין לאירוסין ולרבותא נקט נשואין כלומר אע"ג דקא עביד מצוה וכמו שאמרו שם י"ח ב' במשנת אין נושאין נשים במועד הא לארס שרי לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא לארס דלא קא עביד מצוה אלא אפילו לישא דקא עביד מצוה אי נמי משום סיפא נקט לה דקאמר מתה אשתו אסור לישא אשה עד שיעברו שלשה רגלים והתם ודאי דוקא בנשואין הא לארס משלשים יום ואילך מותר וגדולי המחברים כתבו שלארס אף ביום המיתה מותר ולא נאמר שלשים יום אלא לנשואין ויש אוסרין באבלות אב ואם כל שנים עשר חדש ואין הדברים נראין כמו שביארנו במקומו:

9 המשנה התשיעית והכונה בה בענין החלק הששי והוא שאמר ארבעה אחים נשואין לארבע נשים ומתו אם רצה הגדול שבהן ליבם את כלן הרשות בידו אמר הר"ם השיעור ארבעה מאחין וכונתו לארבעה עצה טובה מפני שלא יצטרך האדם יוסיף על ד' נשים מפני שהן תכלית מה שאפשר האדם על הרוב שיקיים לעונתן ואמר אם היה חולץ חולץ לפסולה ר"ל לאשר היא פסולה לכהונה עד שלא יפסול הכשרה וישיבה חלוצה ותאסר לכהונה ואמרו כאן שנה רבי לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין להם:

10 אמר המאירי ארבע נשים נשואות לארבעה אחין ר"ל נכריות ומתו אם רצה גדול שבהם ליבם את כלן הרשות בידו שאלו בגמרא ארבעה אחים סלקא דעתך כלומר ואם מתו כלם מי מיבם ותירץ ארבעה מאחים כלומר שהיו ששה אחים או יותר והיו ארבעה מהם נשואים ארבע נשים ומתו ונשארו שנים אם רצה גדול שבהם או אחד מהם ליבם את כלן הרשות בידו הואיל ומבתים חלוקים הם באות ואין גוזרין בהם משום שתי יבמות הבאות מבית אחד ומכל מקום לכתחלה מיהא דוקא בדאיפשר ליה הא אי לאו הכי מונעין אותו לכתחלה שלא להכניס עצמו לקטטה שכל שבענין יבום אנו צריכין להשיאו עצה ההוגנת לו וכמו שאמרו וקראו לו הן ולא שלוחן ודברו אליו שמשיאין לו עצה ההוגנת לו היה הוא ילד והיא זקנה הוא זקן והיא ילדה אומרין לו כלך אצל שכמותך ואל תכניס קטטה לתוך ביתך אלא בדאיפשר ליה וארבעה דנקט הוא הדין לטפי מינייהו כל כמה דאיפשר ליה אלא דעצה טובה קמ"ל כי היכי דתימטי לכל אחת עונת ליל שבת בכל חדש וחדש ומכל מקום כתבו קצת רבני צרפת שבמקומות שנהגו שלא לישא אשה על אשה על הדרך שהחרימו בה רבני צרפת הקדומים שאסור לו ואף לכשירצה הוא לעבור היא רשאה למונעו דאדעתא דהכי אינסבא ליה ואומדנא דמוכח הוא והוה ליה כחמר ונעשה גמל שאינו רשאי:

11 זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

12 המשנה העשירית והכונה בה בענין החלק הששי והוא שאמר מי שהיה נשוי לשתי נשים ומת ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה היתה אחת כשרה ואחת פסולה אם היה חולץ חולץ לפסולה אם היה מיבם מיבם לכשרה מבואר לר"ם:

13 אמר המאירי מי שהיה נשוי שתי נשים ומת ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה שאם תאמר ליבם את שתיהן הא כתיב אשר לא יבנה את בית אחיו בית אחד הוא בונה ואינו בונה שנים ושלשה בתי ושמא תאמר לחלוץ לשתיהן שלא תצא אחת מהן בכדי הא כתיב בית חלוץ הנעל בית אחד הוא חולץ ואינו חולץ שנים ושלשה בתים ואם תאמר ליבם לאחת ולחלוץ לאחת ואע"ג דבתלת מיהא לא איפשר דהא על כרחיך איכא תרתי או בחליצה או ביבום מכל מקום בתרתי דאיפשר נחלוץ לחדא ולייבם לחדא כל העולה לייבום עולה חליצה וזו אינה עולה ליבום שכבר נתיבמה חברתה ומאחר שכן אינה עולה לחליצה ועוד שלא יאמרו בית אחד מקצתו חלוץ ומקצתו בנוי ואתי למיחלץ והדר יבומי ואין לשאול לחלוץ תחלה לאחת ואחר כך ליבם את השניה שהיא בת יבום דהא אכתי לא קמא לן דחליצת אחת פוטרת חברתה דהכי נמי איכא למימר כל שאינה עולה לחליצה אינה עולה ליבום ויש גורסין בגמרא כן ומתרץ בה כיון שלא בנה שוב לא יבנה: