מאירי על יבמות מ״ו

1 כבר ביארנו ברביעי של גיטין ל"ח א' שהגוי אינו קונה את הישראל לגופו ולא אפילו גוי חברו אלא שהוא קונה אותם למעשה ידיו בין ישראל בין גוי בין שקונה אותם בכסף בין שקונה אותם בחזקה ואם כן אין זה אלא כעין שעבוד ואם מחל שיעבודו כגון שיאמר לו שילך לו נמחל שעבודו ואינו צריך כלום שלא קנאו קנין הגוף שיהא צריך הקנאה ואלו היה קונהו לגופו לא היתה מחילה מועלת בו כלל ואף שטר שחרור אין מועיל בו שאין הגוי בר גיטין אלא היה צריך שיקנהו לעצמו בכסף וישראל קונה את הגוי קנין הגוף להצריך גט בשחרורו ר"ל שלא יהא די לו במחילה אם אמר לו באפי תרי זיל ודוקא כשהגוי עצמו מוכר עצמו לישראל אבל אם הישראל קונהו מגוי לא קנאו למעשי ידיו באותו קנין עד שיטבילנו לשם עבדות ובאותה טבילה ניתוסף לו עליו קנין הגוף שנעשה הענין כאלו כבשו במלחמה ובקנאו מן השבאי כבר ביארנו שישראל קונהו ממנו קנין הגוף אע"פ שהשבאי אינו קונהו אלא למעשה ידיו שמן הדין קונהו אף לגופו אלא שאין קנינו חזק כל כך וכשישראל קונהו ממנו קונהו על הדרך שהיה השבאי קונהו מן הדין ויש מפרשין שאף בקנאו מן השבאי כן ר"ל שאינו קונהו לגופו אלא בטבילה לשם עבדות ומעתה הלוקח עבד מן הגוי וקדם זה העבד וטבל לשם בן חורין ר"ל לשם גרות קנה עצמו בן חורין אלא שכתבו מקצת גדולי הדורות שחייב הוא לכתוב שטר על דמיו מתורת מזיק שעבוד של חברו ואף זו לשיטתנו כשקבל עליו עול מצות בפני שלשה ומל בפניהם על אחת משאר הדרכים שהוזכרו למעלה שמאחר שלא קנאו ישראל אלא למעשה ידיו אין זה אלא כעין שעבוד והשחרור בא ומפקיעו שהקדש חמץ ושחרור מפקיעין את השעבוד כמו שביארנו בקמא פרק החובל פ"ט ב' הא אם קדם הוא והטבילו לשם עבדות אחר שמל שוב אין טבילת גירות מועלת בו שהרי באותה טבילה קנאו לגופו:

2 וזה שביארנו בקדם וטבל לשם חירות שקנה עצמו פירושו כשפירש ואמר לשם חירות אני טובל אבל בסתם איני כלום ומכל מקום אם קדם וטבל בפני הבעלים אפילו בסתם קנה עצמו הואיל ושתקו להם הבעלים והיה להם לפרש שלשם עבדות הוא וזהו שהיו מקשים על שמועתנו ממה שאמרו מעשה בבלוריא הגיורת שקדמו עבדיה וטבלו לפניה ואמרו קנו עצמן כו' לפניה אין שלא בפניה לא ותירץ לפניה אפילו בסתם ומדין הודאת בעלים שלא בפניה דיקא במפרש ומכל מקום יש גורסין לפניה אין לאחריה לא והענין הוא שזו באה להתגייר ועבדיה עמה וטבלו לפניה פירושו שנתגיירו קודם לה ומאחר שבאותה שעה אף היא גויה היתה ולא קנאתם אלא למעשה ידים קנו עצמן הא לאחריה כלומר שנתגיירה היא תחלה וטבלו הם אחריה קודם שתטבילם היא לשם עבדות לא קנו עצמן אלמא דבישראל מיהא לא קנו עצמן ותירץ דלפניה אף בסתם דהואיל ואכתי גויה היא ודאי אין זה טובל על דעת שיהא עבד לגוי ויאכילנו טמאות הא לאחריה דוקא במפרש וכן בישראל ואין בה חלוק בין שתהא הטבילה בפני הבעלים בין שלא תהא בפניהם וזהו עיקר הדברים ובמוכר עצמו לישראל מיהא קנאו קנין הגוף אף בלא טבילת עבדות וכדכתיב מהם תקנו ואע"ג דאקשו דילמא בכספא ובטבילה ר"ל בטבילת עבדות וסלקא בקשיא וסוגיין בכוליה תלמודא דמשום קשיא לא דחינן שמעתא דכל היכא דסלקא מילתא בקשיא פי' דקשי הוה להו לרבנן ולא מיחוורו בתירוצה הא שמעתא מיהא לא אידחייא ומשום תיובתא הוא דחינן שמעתא וכן הדבר ברור ברוב התלמוד:

3 כשאדם מטביל לשם עבדות צריך שיתקפנו במים ודבר זה יש מפרשים בו שישקענו במים וזו ודאי לא הוצרכה שאין טבילה אלא אם כן כל הגוף עולה במים אלא פירושו שהוא יאחזהו וישקענו שיהא נראה כמכובש תחת ידו עד שאם יאמר לשם בן חורין אני טובל לא יהא מועיל לו וזהו שסמכו ענין לו ממנימין עבדיה דרב אשי דבעא רב אשי לאטבוליה לשם עבדות ומסריה ניהליהו לרבינא ולרב אחא ואמר להו חזו דמינייכו קא בעינא ליה כלומר הזהרו שלא יהא הוא קודם וטובל שאלו כן שמא יאמר לשם בן חורין ויפקע השעבוד וכגון שקנאו מגוי אחר והם נתנו לו מוסרה בצוארו כדי לתקפו במים באותה מוסרה ועשו לה עניבה בקשר הצואר שכשרצו לדחוק את הקשר דוחקין ותוקפין אותו במים כדי לעשותה טבילת עבדות שאם יאמר לשם חירות אני טובל לא יהא מועיל לו כלום וכשהיו רוצין לרפותו כדי שיהו המים נכנסין בלא חציצה עושין שכל שחוצץ בטבילה חוצץ אף בטבילת עבדות וכשיצא הניחו משאוי על ראשו להביאו לבית בעליו ולא לשום צורך אלא לסימן בעלמא שנגמר בו הענין לעבדות גמור:

4 טבילת עבדות כתבו הגאונים שאף היא צריכה ברכה ונחלקו בה מי מברכה מהם שאמרו שהרב מברכה שהוא הוא הצריך לה ומהם שאמרו שהעבד מברכה שהוא בעל המצוה ושנכנס בה תחת כנפי השכינה למקצת מצות ונראה לי שאם הדבר נעשה לרצונו של עבד הוא מברכה ואם על כרחו הרב מברכה:

5 מנהג קדום היה למלכים ליטול מן הגוים שביניהם כסף גלגלת מכל אחד ואחד וכשאין בידם ליתן או שאין רוצים ליתן גזברי המלך תופסין אותם ומשתעבדים בהם ופעמים מוכרין אותו השעבוד לאחרים שפורעים במקומם כסף גלגלת ומשתעבדים בהם ושאל עליהם אם מלו וטבלו לשם עבדות ויוצאין מהם או על ידי פדיון או על ידי מחילה אם צריכים גט שחרור אם לאו שמא טבילה זו של עבדות הואיל ואין זה קנין גמור אינה מועלת להיותו קנין הגוף ואינו צריך גט שחרור או שמא הואיל וחק מלכות הוא קנין גמור הוא וצריך ופשט ליה דצריך וכן הלכה ולעיקר הדין למדנו מתשובת השאלה שאף הוא יכול למולו ולהטבילו על כרחו ואין אומרין שעבוד בעלמא הוא וגוים נינהו ואין מגיירין אותם בעל כרחם אלא הואיל וחק מלכות הוא עבדות גמור הוא ודרך קנין והוא הדין אם הגוי עצמו ממשכן עצמו באותו כסף גלגלת לפרעו למלך שמאחר שחק המלכות בכך אע"פ שהוא דרך משכון קנין גמור הוא יש מפרשים בשמועה זו שעל ישראלים נאמרה והוא שהביאוה במציעא פרק נשך לענין רבית אם יש באותו שעבוד משום רבית ושאל עליהם אם נקנו קנין הגוף להצריכם גט שחרור שהרי אף עבד עברי יוצא בגט שחרור כמו שביארנו בראשון של קדושין או שמא אין זה דרך קנין והשיב שדרך קנין הוא ואם יוצא ברצון הבעלים לא דיו במחילה עד שיכתוב לו גט שחרור מפני שהמלך מן הדין הוא בא עליהם ממה שיש לו עליהם חוק ידוע והרי הוא לדין מה שחקו עליהם ככובשו במלחמה ושמא תאמר והרי עבד עברי אינו נוהג בזמן שאין יובל הני מילי במכרוהו בית דין או מוכר עצמו לדעת שיציאתו תלויה ביובל ואין כאן יובל אבל כל שזכה בו הגוי בכבוש מוכר ולכל זמן שירצה או לעולם אלא שאסור בשפחה:

6 גוי ועבד הבא על בת ישראל כבר ביארנו שהולד כשר ודין יין שמזגו גוי וכן התורמוס אם יש בו משום בשולי גוים אם לאו כבר ביארנו הכל ברביעי של עבודה זרה ל"ח ב':

7 בזמן שבית המקדש קיים כשהיה אחד משאר אומות בא להתגייר היה צריך לשלשה דברים מילה וטבילה וקרבן שכך אמרו במסכת כריתות ט' א' ככם כגר ככם כאבותיכם מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים אף הגרים כן ופירשו שם מילה מדכתיב כי מולים היו כל העם היוצאים ופירשו גדולי הרבנים שכשיצאו ממצרים ויצאו מכלל בני נח לקבל תורה מלו וזהו לשון היוצאים וכן אמרו שם אי נמי מדכתיב ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואמרו במכילתא בא פ"ה ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים הגיע שבועה שנשבע הב"ה לאברהם שהוא גואל את בניו ולא היו בידם מצות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו שנאמר שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה כלומר משוללים ומנוערים מן המצות נתן להם הקב"ה שתי מצות דם פסח ודם מילה ולפי דרכך למדת שמצות מילה נתבטלה במצרים חוץ משבט לוי דכתיב ביה ובריתך ינצורו וכשנצטוו בקרבן הפסח וכל ערל לא יאכל בו מלו כלם וכן פירשו שם טבילה מדכתיב ויקח משה חצי הדם ויזרוק על העם ואין הזאה בלא טבילה וקרבן מדכתיב וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ואם כן אף הגר כשבא להתגייר צריך לשלשתן וקרבן שלו שתי תורים או שני בני יונה ועכשו שאין קרבן התבאר שם שדיו במילה וטבילה שאף באותו זמן בני לוי שכבר מלו נכנסו לברית התורה בטבילה כדין בני נח שמלו ובאו להתגייר שאין צריכין אלא טבילה וכדין נשים דהיכא דאיפשר איפשר מעתה גר שבא להתגייר ומל ולא טבל או טבל ולא מל אינו כלום עד שימול ויטבול אבל הרצאת דמים אינה מעכבת בזמן הזה וכן הנשים מיהא דיין בטבילה כמו שביארנו ואף מילה וטבילה פירשו גדולי הדורות דוקא מילה והדר טבילה ואם טבל תחלה צריך לטבול אחר המילה שהטבילה שקודם מילה אינה כלום שהרי עדיין גוי הוא:

8 ומה שאמרו כאן באימהות שטבלו ולא מלו יש מפרשים ביציאתן ממצרים בשעת מתן תורה ויש מפרשים ארבע אימהות והוא כשנכנס אברהם לברית שהטביל את שרה וכן בארבע אימהות ומכל מקום משנכנסו לברית האמונה והתורה ונתקבלה עלינו לדורות לא הוצרכנו לטבילה כללית לכניסת דת ואמונה ואינו דומה למילה שנצטוו בפרט כל ערל זכר אשר לא ימול כו' והרי הטבילה כקרבן שהוא אחד ממיני כניסת הברית ולא הוצרכה לאחד ממנו אלא בכניסת הברית הקדום שבמתן תורה:

9 כל הקרבנות אין באין אלא מן החולין חוץ משלמי חגיגה שאיפשר להביאם ממעות מעשר שני ואף אלו דוקא בתנאי שיהו מעות של חולין מעורבין בהם ושיהא בהם שיעור אכילה ראשונה מן החולין כמו שביארנוה במקומה בראשון של חגיגה ז' ב':

10 אע"פ שביארנו באותם שמלו שאם באו להתגייר דים בטבילה דוקא במלו לשם מצוה שנצטוו עליה אבל אחד מן האומות שבא להתגייר והוא מהול הן שנימול על ידי חברו שמילתו פסולה הן שנולד כך צריך להטיף ממנו דם ברית לשם כניסת הדת ומעתה מי שבא ואמר מלתי ולא טבלתי אין מטבילין אותו אלא אם כן בירר שנימול כראוי שמא מהול נולד או מילתו על ידי גוי היה ואין טבילתו מועלת עד שיטיף ממנו דם ברית ולכשיתברר שנימול כראוי מטבילין אותו וטבילה זו הואיל ואין הגרות נגמר אלא בה אינה נעשית בשבת וביום טוב שהרי נעשה מתוקן וכן מאחר שהטבילה צריך שלשה שהן בית דין אין מטבילין אותו בלילה ומכל מקום בכל אלו בדיעבד הרי זה גר אבל מומחין לא בעינן אע"ג דכתיב ביה משפט כדכתיב בפרשת שלח לך תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אלא אפילו בשלשה הדיוטות ואע"פ שצריך להודיעו ענין המצות כלם כלל המצות הכל יודעין אותן ואם כן הכל כמומחין לענין זה ולא עוד אלא שמכל מקום לתלמידי חכמים אנו צריכים כמו שיתבאר למטה מ"ז ב' אע"פ שאין סמוכין:

11 זה שביארנו שאין מטבילין בשבת אל תלמוד הימנה לשאר חייבי טבילות אלא שאר חייבי טבילות טובלין אף בשבת ואין זו דומה להם וטעם הדברים פירשו גאוני ספרד מפני שהטמא נראה ונדחה וחוזר ונראה אבל זה דחוי מעיקרו הוא ונעשה מתוקן גמור וכן שהטמא אינו דחוי לגמרי שהרי בן ברית הוא וראוי לכמה מצות אף בלא טבילה ואף לדברים הצריכים טבילה גברא מכל מקום חזי אלא דאריא הוא דרביע עליה ואין זה תקוני גברא לגמרי:

12 מי שהוחזק לנו בגוי ובא ואמר גר אני אינו נאמן להתירו בקהל עד שיביא עדים שראו שנתגייר כראוי ולא סוף דבר בארץ שיש לחשדו שמשום טובה דארץ ישראל שהיא ארץ משופעת בכל מיני טובה הוא מחזיק עצמו בגר אלא אף בחוצה לארץ צריך להביא ראיה הא כל שלא הוחזק בגוי ואמר גר אני נאמן מתוך שיכול לומר ישראל אני והפה שאסר הוא הפה שהתיר כמו שנתברר בראשון של פסחים ג' ב' ויש חולקים לומר שאף בלא הוחזק בגוי כן וההוא דהוה אכיל פסחים בירושלם לאו דקאמר גר אני אלא בישראל גמור היה מחזיק עצמו וגדולי המחברים מכריעים בדבר שכל שלא הוחזק בגוי ואמר גר אני בארץ ישראל נאמן שרובן בחזקת ישראל בחוצה לארץ אינו נאמן ועיקר הדברים כדעת ראשון: