מאירי על יבמות ל״ז

1 כבר ביארנו שאין אדם יכול לקדש אלמנת חברו או גרושת חברו עד שיעברו עליה תשעים יום מכל מקום אם עבר וקדש מנדין אותו עד שיוציא בגט ואם אירס וברח אין מנדין אותו הואיל וברח גלה בדעתו שאינו רוצה לבא עליה עד יעברו תשעים יום וזהו שאמרו עירוקיה מסתייה כלומר ואין כופין אותו להוציא ויש מפרשין בנדוי זה שאין כופין אותו להוציא בגט אלא לפרוש ואינו נראה שאם כן למה לי ברח דיו בפרישות אלא ודאי כופין אותו לגרש אם לא ברח ולכשיעבור הזמן יחזור ויכנוס אם יתרצו שניהם הא אם ברח אע"פ שרשותנו עליו במקום שהוא אין כופין אותו לגרש ואם נשא הואיל ובעבירה בעל גדולי המפרשים כתבו שאפילו ברח כופין אותו לגרש ולאחר זמנו יכנוס אלא שמפרישין אותו אחר תשעים כימים שעמד עמה בתוך תשעים שאם לא כן מה הפסיד בביאתו באיסור ומכל מקום רוב מפרשים סוברים שאין כופין אותו לגרש אלא שיפרוש ומנדין אותו אע"פ שפורש מפני שעבר ואם ברח בריחתו מצילתו מן הנדוי וכן נראה דעת גדולי המחברים והוא הדין לכנס וכן נראה שאלו היה לנו לחלק בין קדש לכנס לא הוה שתיק גמרא מינה וביבמתו מיהא אמרו במשנתנו שיקיים אלא שיפרוש ונראה שאין כאן נדוי שמכל מקום מתכוין הוא למצות יבום וכל שכן שאינו מוציא בגט כדי שלא לאסרה עליו ויש מפרשים דביבמתו כופין אותו לגרש אפילו ברח מפני שהכניס עצמו לספק כרת ואין הדברים נראין:

2 כבר ביארנו שלא ישא אדם מעוברת חברו ומיניקת חברו ואם כנס יוציא נשא וברח כתבו גדולי המחברים שאין כופין אותו להוציא אף בזו עירוקיה מסתייה ולכשיעבור זמן ההנקה חוזר לביתו עמה וכן כתבו שבזו אם אירס אפילו לא ברח אין כופין אותו להוציא שלא אמרו אלא לא ישא כו' אלא ימתין עד שיעבור הזמן והדברים נראין ואע"פ שהרבה חולקים בקצת דברים שכתבנו הן באלמנת חברו הן ביבמתו הן במעוברת חברו ומיניקת חברו אנו כתבנו מה שנראה לנו לברור מבין דבריהם:

3 כשם שהיבמה לא תתיבם עד שיעברו שלשה חדשים כך לא תחלוץ שכל שאינה בת יבום אינה בת חליצה ואם חלץ מכל מקום ונמצאת שאינה מעוברת חליצתה כשרה ואינה צריכה חליצה אחרת שהרי אף כשייבם ממתין עד שיודע אם היא מעוברת וכן היא רמוזה בתלמוד המערב ויש מי שכתב שאלמנת חברו וגרושת חברו אם אינן ראויות לילד אינו מוציא ואין משמתין אותו אלא שמתורת איסור מפרישין אותו כל שלשה חדשים:

4 כבר ביארנו שספק בן תשעה לראשון ספק בין שבעה לשני הולד כשר והשני הבא אחריו ספק ממזר הראשון ראוי להיות כהן גדול והשני אסור בבת ישראל ואסור בממזרת שכך ביארנו במסכת קדושין ע"ד א' ודאן בודאן מותר ספיקן בספיקן וספיקן בודאן אסור ואלו הן ספיקות שתוקי ואסופי ולמדת שאין הלכה כדברי האומר שעשרה יוחסין מותרין זה בזה כמו שביארנו במקומו קדושין ס"ט א':

5 לעולם לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא אשה במדינה אחרת שמא יזדווגו זה לזה ונמצא אב נושא בתו ואח נושא אחותו ואע"פ שמצינו בגדולי החכמים כשהיו הולכים לשאר מקומות היו אומרין מאן הויא ליומי כלומר מי היא שתחפוץ לינשא לימים שאתעכב בכאן שאני רבנן דפקיע שמייהו והבנים מכירין זה את זה אף ברחוק מקום ולעיקר הענין שאלו היאך היו מותרים בה בזמן מועט לכניסתם והרי אמרו תבעוה לינשא וניפייסה צריכה לישב שבעה נקיים שמא מתוך חמוד פירסה נדה ודם חמוד טמא ותירץ שדורי הוו משדרי שלוחי שבעה ימים קודם כניסתם ואי נמי לא היו נזקקים עמהם אלא יחודי בעלמא ר"ל שמתיחדין עמהן להיות פת בסלם ולא יבאו לידי הרהור ושמא תאמר ואף היחוד עצמו היאך הותר והלא אמרו כתובות ד' א' מי שפירסה אשתו נדה הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים יש מתרצים דרבנן שאני דידעי ומיזדהרי וכן כתבוה גדולי המחברים ואין הדברים נראין שאף ביחוד היאך היה פת בסלם הואיל ואסורה היא ועוד היאך היתה חפה הראויה לביאה אלא כך פירושו שלא היו כונסים אלא מיחדים להם זו מוכנת לך כל זמן שתרצה לכנסה וכן פירשוה גדולי המפרשים והן הן הדברים:

6 מאחר שביארנו שיש צדדין שאף הנשואין אסורין ומחמת ספיקי ביאות של כרת אין צריך לומר שביאות שבדרך זנות אסורות מחשש ספק ממזרות גם כן והוא שאמרו הרי שבא על נשים הרבה ואינו יודע על אי זה מהן בא וכן היא שבאו עליה אנשים הרבה ואינה יודעת מאי זה מהן קבלה נמצא אב נושא בתו ואח נושא אחותו ונתמלא העולם כלו ממזרים ועל זה נאמר ומלאה הארץ זמה:

7 לעולם לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה שנאמר אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך ומכל מקום כל שהתנה עמה כן מותר תנאו הוא מקיים וכמו שאמרו מאן הויא ליומי לפירוש ראשון ואיפשר שזהו שסמכוה לה וכן המקרא מעיד והוא יושב לבטח אתך כלומר דוקא כשהיא יושבת עמו לבטח:

8 ולד זה שכתבנו שהוא ספק אם בן תשעה לאח המת אם בן שבעה ליבם וכבר ידעת שהיבם יורש את נכסי אחיו המת ועכשו ספק זה תובע נכסי האח המת מפני שהוא אומר שהוא בנו ובן תשעה לראשון הוא וראוי לירש והיבם אומר שבנו הוא שנולד לו לשבעה והאח המת מת בלא יורש והוא יורשו הרי זה ממון המוטל בספק וחולקין שניהם בנכסי המיתנא ואפילו קדם היבם והחזיק חדא דאין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו החזיק משהגדיל אין אומרין המוציא מחברו עליו הראייה אלא במקום שהנכסים בחזקת אחד מהם או שטוען טענת בריא ויש לך בדין זה פרט אחר יוצא ממנו והוא שאם מת הספק בחיי זקנו קודם חלוקה וזקנו תובע ירושתו מפני שאומר שבנו של מיתנא הוא והירושה חוזרת לו ויבם תובע מצד אחר מפני שאומר שבנו הוא אף זה ממון המוטל בספק וחולקין הזקן עם בני היבם וכן זקן וספק בנכסי יבם אבל אם לא מת הספק אלא שהיבם מת בחיי אביו הספק זוכה ממה נפשך אי בר מיתנא הוא אי בר יבם הוא:

9 מת היבם והספק ובני היבם באים לחלוק בנכסי המיתנא ספק אומר אנא בר מיתנא ונכסיו שלי ונכסי יבם אביכם שלכם ובני יבם צווחים ואומרים אחינו אתה בא וחלוק עמנו ואין לך בנכסי מיתנא אלא חלקך הרי זה נוטל חלקו תחלה והשאר ממון המוטל בספק ונוטל ספק חציו ושאר אחים חציו ויש לך בדין זה פרט אחר יוצא ממנו והוא שאם לא הניח היבם יורש אלא אחים והספק אומר אני בנו של יבם ונכסיו שלי ואחי היבם אומרים בנו של אח ראשון אתה ובמקומו אתה נוטל חלק עמנו בנכסי אחינו היבם הספק נוטל חלקו תחלה והשאר ממון המוטל בספק ונוטל הספק חציו ושאר אחים חציו:

10 יתבאר במסכתא זו בפרק נושאין ק' ב' בספק בן תשעה לראשון וספק בן שבעה לאחרון שלא במקום יבום כגון שנשא אחד אלמנת חבירו או גרושת חברו בתוך שלשה וילדה לשבעה שאם מתו שני ספיקי האבות אין זה יורש מהם כלום מפני ששאר יורשים ודאי והוא ספק וכל שאחד ודאי בירושה ואחד ספק מעמידין אותם בחזקת זה של ודאי וכשבא אצל יורשי ראשון הן דוחין אותו אצל האחרון וכשבא אצל יורשי האחרון דוחין אותו אצל ראשון אבל אם מת אותו ספק שני ספיקי האבות חולקין את נכסיו ובנדון שלפנינו יש כיוצא בו ר"ל שהוא ספק בודאי כגון שמת היבם ויש לו נכסים וספק בא לחלוק בהם עם בני היבם לומר בן שבעה ליבם הייתי ואחיכם אני והם אומרים בר מיתנא את זכה בירושתך והנח לנו את שלנו שאין לספק כלום שהרי האחרים ודאי ואף הם אומרים אייתי ראיה דאחונא את ושקול:

11 ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא שכבר ביארנו שהוא ממון המוטל בספק וחלקו מדין ספק זה ואחר כך מת היבם והספק תובע חלק בנכסיו מצד שאומר שאחיהם הוא וכשהם אומרים לו אייתי ראיה דאחונא את הוא אומר לא כי כשבאתי לדון עם אביכם בנכסי מיתנא הייתי טוען שבן תשעה הייתי ובר מיתנא לזכות בכל נכסיו ואביכם טען לי שבנו הייתי ועל פי אותה טענה חלק עמי בנכסי מיתנא ועכשו אם תודו לי שאחיכם אני וכטענת אביכם הבו לי מנאתא בהדייכו ואם אי אתם מודים לי שאחיכם אני אודו לי מיהת דבר מיתנא אנא ואהדרו לי מאי דשקל אבוכון וחלקו בזו ר' אבא ור' ירמיה ר' אבא אמר קם דינא כלומר מה שנעשה בנכסי המת הדין עומד במקומו ואינו יכול עוד לערער עליו מטענת מה נפשך ודין זה של נכסי יבם הוא עכשו כאלו לא חלקו נכסי מיתנא והם דוחים אותו מפני שהם ודאי והוא ספק ור' ירמיה אמר הדר דינא הואיל ויש כאן טענה אצלו ממה נפשך וגדולי הפוסקים פסקו בה כר' אבא וקם דינא ואין לו אצל בני יבם כלום וממה שפסקנו באחרון של כתובות ק"ט ב' במי שהלך למדינת הים ואבדה לו דרך שדהו שאם היה אחד הבא מכח אחד מקיפו מכל צדדיו ילך לו בקצרה אבל אם היו שנים או שלשה או כמה מקיפין אותו כל אחד דוחה אותו אצל חברו ויקח לו דרך במאה מנה או יפרח באויר ופירשנו בה שלא סוף דבר ארבעה דאתו מכח ארבעה או אפילו ארבעה דאתו מכח חד אלא אפילו חד דאתי מכח ארבעה דעל כל פנים ארחא גביה אע"פ כן יקח לו דרך וזו ודאי בהדי טעמא דקם דינא שייכא שמאחר שהיו ארבעה תחלה וזכו כל אחד שלא ליתן לו דרך אע"ג דהשתא ממה נפשך ארחא גביה הוא מכל מקום קם דינא ואע"ג דאיכא למימר דאפילו תימא הדר דינא התם הוא מטעמא דאי שתקת שתקת כמו שביררנו שם מכל מקום טפי שייכא בהדי הך ואע"ג דהכא לבתר דפלוג קא מיירי והתם אפילו בלא נחות לדינא נמי אמרינן הכי ואם כן היכי שייכי בהדי הדדי התם הואיל והשדות מוחלטים ביד הבעלים הוה ליה כאלו כבר עמדו בדין וזכו הם אבל זו אע"פ שירד היבם בנכסים הרי הכל כמופקד בידו עד שעת חלוקה ויש פוסקין הדר דינא וממה שאמרו בפרק בית כור ק"ו ב' בטלה מחלוקת ולדעתי אינה ראיה שלא נאמר קם דינא לדעתי אלא במה שאי אפשר לבא לידי בירור כמו שכתבתי בראשון של בתרא ד' ב' בסוגית המקיף את חברו משלש רוחותיו ומכל מקום גאוני ספרד כתבו שמאחר שלא נתברר לנו הדין מספיקא לא מפקינן ממונא כר' אבא ואי תפס לא מפקינן מיניה ומדר' ירמיה: