מאירי על יבמות ע״א

1 אע"פ שביארנו בערל שאינו רשאי לאכול בקרבן הפסח מכל מקום מותר הוא במצה ומרור ויש מפרשים שחייב בהן אחר שהוא ערל מצד האונס וגדולי המחברים כתבו שמותר להאכיל מצה ומרור לגר תושב ושכיר:

2 בן נכר והוא ישראל שעובד ע"ז אין מאכילין אותו מבשר הפסח והמאכילו עובר בלאו אלא שאינו לוקה אחר שלא עשה הוא מעשה ומכין אותו מכת מרדות ומכל מקום במעשר מותר כך דרשו רבותינו וכל בן נכר לא יאכל בו בו משומדות פוסלת ואינה פוסלת במעשר ויש מפרשים דהוא הדין לתרומה וערל מיהא אסור במעשר כבתרומה שכך למדוה מגזירה שוה דממנו נאמר בפסח ממנו אל תאכלו ממנו נא ונאמר ממנו במעשר לא אכלתי באוני ממנו מה פסח ערל אסור בו אף מעשר ולענין ביאור מה ששאל תלתא ממנו בפסח למה לי והם אל תאכלו ממנו נא ואל תותירו ממנו והנותר ממנו יתבאר ענינם למטה ע"ד א':

3 ערבי מהול או גבנוני מהול ר"ל אחד מבני קטורה שהם אומות שמקיימין מצות מילה וכן הדין באחד משאר אומות שמל אחד מהם את עצמו אין מילתם כלום ועדין כערלים הם לכל דבר ואסורים לאכול בקרבן הפסח בפירוש אמרו קונם שאיני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי אומות העולם קונם שאיני נהנה למולים אסור בערלי ישראל ומותר במולי אומות העולם ושמא תאמר שמא לענין נדר הוא ומשום דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם והראיה שהרי ערלי ישראל לענין נדר נחשבים כמולים אע"פ שלשאר דברים נידונים כערלים ואם כן אף אנו נאמר באומות העולם שאע"פ שהמולים שבהם נחשבים כערלים לענין נדר לשאר דברים נידונים כמולים תירצו בה דלגבי אומות העולם לא מלשון בני אדם לבד הוא אלא מדכתיב כל הגוים ערלים ואע"פ שמקצת שבהם אינם ערלים כערבי וגבנוני ויש גורסים בה גבעוני מהול ולענין הדין הכל אחד אלא שלענין פירוש ערבי וגבנוני דנקט הוא מפני שהם אומות של בני ישמעאל ובני קטורה שנוהגין במילה:

4 ערבי מהול זה שפירשנו בו שאסור לאכול בקרבן הפסח יש מפרשים אפילו נתגייר עד שיטיף דם ברית משנתגייר ואין נראה כן דהטפת דם ברית אינה אלא מספק ערלה כבושה וזה הואיל וודאי נימול ועכשו טבל לשם גרות אינו חסר כלום:

5 גר שמל ולא טבל אע"פ שהוא יתר מערבי מהול שהרי מל לשם יהדות וליכנס בבריתו של אברהם אבינו הואיל ומכל מקום לא נגמר גרותו אף הוא אינו אוכל בקרבן הפסח:

6 קטן שנולד מהול אין דנין אותו כמהול שהרי צריך להטיף ממנו דם ברית משום ספק ערלה כבושה והילכך מילתו מעכבת את אביו מלאכול ולענין ביאור מיהא צריך לשאול היאך למדוה מתושב ושכיר ומי איכא ספיקא קמי שמיא ואם תאמר דכל נולד מהול ודאי יש בו ערלה כבושה אם כן דלא כהלכתא היא דהא קיימא לן במסכת שבת קל"ה א' דספק ערלה כבושה היא ומכל מקום לענין פסק מעכבתו מספק:

7 תרומה ניתנת לאכילה ושתיה והסיכה הרי היא כאכילה ושתיה שנאמר כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו ומה ששאלו בסוגיא זו בקטן ערל מהו לסוכו בשמן של תרומה הוא הדין שהשאלה מתפשטת באכילה ושתיה אלא מפני שאין דרך קטן כל כך באכילה ושתיה הוא תופסה בענין סיכה וענין השאלה בקטן שהוא תוך שמנה שלא הגיע זמן מילתו עדיין וזו היא ערלות שלא בזמנה ושאל אם מעכבת אם לאו ואע"פ שהשאלה בערלות דגופיה ר"ל אם מותר לסוכו בשמן של תרומה כך היא מתפשטת אם מילתו מעכבת את האב או האדון לאכול בקרבן הפסח ומאחר שכן כשבא ר' זירא לומר שמעכבת ממה שמצינו במילת זכריו ועבדיו שמעכבת אף בשאינם ראויים באותה שעה למילה ואף בזו כן נדחו דבריו לומר במילת זכריו ועבדיו שאינה מעכבת באכילת הפסח ומכאן פסקו רוב מפרשים שאף בערלות דגופיה אינה מעכבת ומותר לסוכו בשמן של תרומה ומכל מקום גאוני הראשונים כתבו שדברי ר' זירא נדחו לענין שאינן מעכבין את האב או את האדון הא לגופיה לא איפשיט ואסור מספק הא לענין אב ואדון אין ערלות ללא בזמנה מעכבת באכילת הפסח וכן הלכה:

8 ומכל מקום יש בסוגיא זו קצת דברים בענין זה שאנו צריכים לידיעתם לענין פסק ומתוך כך אנו מפרשים את הסוגיא דרך קצרה והוא שאמר אין לי אלא ר"ל שיעכב באכילת הפסח אלא מילת זכריו בשעת עשיה ר"ל בשעת שחיטת הפסח בארבעה עשר שאין לו לשחוט עד שיהו זכריו מולים שנאמר וכי יגור אתך גר ועשה פסח לה' המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו והוא הדין לשאר בני אדם הא אם היו כל זכריו מולים בשעת עשיה ונולדו לו בנים בין עשיה לזמן אכילה לא נתברר לנו מן התורה שיהו אותם בנים מעכבים אכילתו וכן במילת עבדיו מצינו שמעכבת באכילה כדכתיב וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו הא אם היו לו עבדים ערלים בשעת שחיטת הפסח לא נתברר לנו מן התורה שיהו מעכבים עליו את שחיטתו מנין ליתן את האמור של זה בזה להיות מילת זכריו מעכבת אף האכילה ומילת עבדיו מעכבת אף העשיה תלמוד לומר אז אז לגזירה שוה כתיב הכא אז יקרב לעשותו וכתיב התם אז יאכל בו למדנו שמילת זכרים ועבדים שתיהן שוות לעכב על אב ואדון עשיית הפסח ואכילתו וכן הלכה אלא שלענין ביאור הוא שואל בשלמא עבדים משכחת לה דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשיה וכגון שקנאם בין עשיה לזמן אכילה אלא זכרים היכי משכחינן דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשיה לאו דאיתיליד בין עשיה לזמן אכילה וקאמר דמעכב באכילה אלמא ערלות שלא בזמנה מעכבת אף לאדון וכל שכן לגופיה ואמר ליה רבא ותסברה כלומר דלענין פסח תהא ערלות שלא בזמנה מעכבת לאב ואדון המול לו אמר רחמנא ומדקאמר המול בראוי לימול קאי הא כל שאינו ראוי לא מעכב והוא הדין לגופיה לשיטת רוב הפוסקים ולשיטת גאוני הראשונים לגופיה מיהא לא איפשיטא אלא שמחזר לידע היאך אנו מוצאים בזכר שיהא ראוי לימול בשעת אכילה ולא בשעת עשיה שאם תאמר שהיה שביעי בארבעה עשר ונכנס בשמיני בשעת אכילה הרי אין מילה בלילה ואם יום שמיני הוא בארבעה עשר הרי משחרית שלו היה ראוי לימול והעמידה כגון שהיה שמיני שלו בארבעה עשר והיה חולה ולא נחלץ מחליו בשעת עשיה ונמצא הענין בעשייה כערלות שלא בזמנה שאינה מעכבת וחלצתו חמה ר"ל שנתרפא בין שעת עשייה לזמן אכילה שנמצא בשעת אכילה ראוי לימול ולא מל והקשה והיאך נקרא ערלות בזמנה בכך והרי אמרו חלצתו חמה נותנין לו כל שבעה להברותו ר"ל לחזקו ועד שישלים אותם שבעה אכתי הוה ליה ערלות שלא בזמנה ותירץ שבודאי כך הוא אלא חלצתו חמה דקאמר פירושו שחלצתו חמה ונתנו לו אחר כן שבעה לחזוקו וחל שביעי זה בארבעה עשר ושמא תאמר נימהליה מצפרא ומקצת שביעי ככלו אינו כן ששבעה שלמים בעינן מעת שחלצתו חמה ולא הושלמו בשעת עשייה והושלמו בשעת זמן אכילה כגון שחלצתו בערב ומה שאמרו יום הברותו כיום לידתו אין הענין דמה יום לידה לא בעינן מעת לעת אלא נימול בבקרו של שני אפילו נולד בערב כך ליום הברותו אינו כן אלא עדיף יום הברותו מיום הולדו והכי קאמר יום הברותו כיום הולדו מה הולדו נימול בשמיני ללידה אף הברותו מלין אותו בשמיני להבראה ר"ל אחר שנשלמו שבעה ומעתה כל שהקטן חולה אין ערלותו מעכבת אב ואדון בקרבן הפסח ואפילו נתרפא אינו מעכב עד שיעברו שבעה לרפואתו מעת לעת הא מששלמו שבעה מעכב וכן הלכה:

9 ורב פפא פירשה כגון דכאיב עיניה דינוקא בשעת עשייה ומתוך חליו לא היה ראוי לימול ואיתפח ליה בין שעת עשייה לשעת אכילה ואין נותנין שבעה אלא למי שאחזתו חמה וחלצתו ולמדת מזו שני דברים אחד שאף בחולי של אבר אחד דוחין את המילה והשני שאין נותנין שבעה אחר שנתרפא אלא באחזתו חמה וכן הלכה:

10 ורבא פירשה כשהיו אביו ואמו חבושים בבית האסורין בשעת עשייה וחובת מילה מוטלת עליהם ומאחר שאין יכולים לעשותה הוה ליה ערלות שלא בזמנה ואינה מעכבתו מלשחוט פסחו על ידי שליח ולמדת שכל כיוצא בזה אין אומרים ימול גם כן על ידי שליח אלא כל שאינו יכול לעשות אין מעכבתו ואם יצאו להם בין עשייה לזמן אכילה מעכבתו באכילה וכן הלכה:

11 ורב הונא העמידה בטומטום שנקרע בין עשייה לאכילה שבשעת עשייה טומטום היה ואינו ראוי למול ואינה מעכבת ואין אומרין ליקרעיה מצפרא שאין רוב בני אדם בקיאים בכך וכשנקרע ונמצא זכר נעשה ראוי למול מיד ומעכבתו באכילה ואף זו הלכה ולמדת ממנה שהטומטום שנקרע בשמיני נימול מיד:

12 ורב שרביא פירשה כגון שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור שמנה ימים קודם הפסח ונמצא שמיני שלו בארבעה עשר שמשיצא ראשו הוה ליה כילוד למנות מאותה שעה שמנה ימים ובשעת עשייה לא נולד כלו עדיין ואינו ראוי למול ולא עכב ונולד כלו בין עשייה לזמן אכילה ונמצא ראוי לימול ואף זו הלכה ולמדת שכל שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור מונין לו שמנה משעת יציאתו ואם לא נולד כלו עד השמיני מלין אותו מיד וכן הלכה:

13 וזהו ביאורה של שמועה ופסקים שבה אלא ששאל לענין ביאור הואיל ויצא ראשו חוץ לפרוזדור היאך הוא חי שהרי אמרו כיון שיצא לאויר העולם נפתח הסתום ר"ל הפה ונסתם הפתוח ר"ל הטבור שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת שהרי אין חיותו עוד אלא ביניקה ואי אפשר לו לינק ותירץ דזנתיה אישתא כלומר שהי' חולה בעוד שהי' עומד כן ואותו חולי הי' זנו והקשה וא"כ אף לאחר שנולד צריך שבעה להברותו ותירץ באישתא דאמיה אי נמי כי אמרינן דלא חיי היכא דלא מערי כלומר שאינו מחובר עם האדם חבור גמור אבל דמערי מחיא חיי ויש גורסין מעוי ופירושו צועק:

14 התבאר בפסחים שהפורש מן הערלה כפורש מן הקבר כלומר שאם נתגייר הגוי ערב פסח אינו יכול לעשות פסח שכשפירש מן הערלה הרי הוא כפורש מן הקבר להטעינו הזאה אחר המילה שלישי ושביעי וטבילה אחריה ונמצא פסחו נדחה ועל זו אמרו וכי יגור אתך גר ועשה פסח יכול מיד כו' כלומר שאם נתגייר ערב פסח יהא טובל ואוכל פסחו לערב תלמוד לומר וכו' ומכל מקום דבר זה לא מן הדין שהרי הערלה בעצמה אינה מטמאה ואם מפני שהגוי סתמו טמא היה הרי אין גוי מקבל טומאה אלא שחכמים תקנוה מגזירה שמא יטמא לשנה הבאה ויאמר אשתקד מי לא אכילנא בטומאה השתא נמי איכול ואיהו לא ידע דאשתקד לא הוה מקבל טומאה והשתא מקבל ומעתה לא נאמרו הדברים אלא בערל גוי אבל ערל ישראל שנמנע למול לאי זו סיבה על הדרכים שפירשנו במשנה ונטמא במת והזה שלישי ושביעי קודם שימול ואחר הזאת שביעי חל ארבעה עשר לערלתו וטבל לטומאתו או שטבל תחלה ואחר כך מל הרי זה אוכל פסחו לערב או בתרומה אם הוא כהן ואין אומרין שהזאה הנעשית כשהוא ערל אינה הזאה שהרי מצינו באבותינו בפסח גלגל שבימי יהושע שקבלו הזאה כשהם ערלים שנאמר והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש וודאי בעשרה לא מהול שהרי היום באו וטרח הדרך עליהם ונמצא שלא מלו עד יום י"א ועל כרחך כבר הזו הזאת שלישי בעשור דלכי עבדי הזאת שלישי בעשור אתיא הזאת שביעי בי"ד אלמא שעל כל פנים קבלו הזאה בערלות ומה שהוצרכו הזאה מפני מתי מדבר שאע"פ שהם היו קוברים את עצמם אי אפשר שלא האהילו עליהם לכמה דברים ושמא תאמר פסח הבא בטומאה היה שהרי כל שרוב צבור טמא בטומאת מת אין פסח ראשון נדחה כבר שנינו בהדיא וטבלו ועשו פסחיהן בטהרה:

15 זה שכתבנו שישראל שעלו מן הירדן ועשו פסח גלגל בימי יהושע ערלים היו כך המקרא מעיד בבירור כדכתיב כי מולים היו כל העם היוצאים וכל העם הילודים במדבר בדרך בצאתם ממצרים לא מלו ואותם היוצאים ממצרים שהיו מולים מתו במדבר ואותם שנולדו במדבר הם הם שנאמר עליהם והעם עלו גו' ושאלו כאן מה טעם לא מלו במדבר ופירשו בו כמה סבות אחת מפני טורח הדרך ואחת מפני שנשיבת רוח צפונית נמנעת מהם אם לעונש על שהיו נזופים במעשה העגל שאע"פ שכבר נמחל ציצין נשארו בו והיו מעכבין אם לעונש מדבת מרגלים אם שלא יתפזרו ענני כבוד ואחר שלא היתה רוח צפונית מנשבת לא היתה חמה שולטת ואין המילה מתרפאת יפה ולמדת מכאן שני דברים אחד שכל שטרח בדרך אין מלין אותו עד שינוח ואחד שכל יומא דעיבא או יומא דשותא ר"ל נשיבת רוח דרומית שהוא מרפא את האויר ומלחלחו ומעפשו אין מלין ולא מקיזין ומכל מקום האידנא דדשו בה רבים שומר פתאים ה' ואין נמנעין לא ליומא דעיבא ולא ליומא דשותא הא לחוליא דאורחא ודאי חיישינן וכן הלכה:

16 המילה היא חתיכת עור הערלה שלמעלה מן העטרה ושמכסה את העטרה וחותכין אותו עד שתתגלה העטרה הפריעה היא שאחר חתוך העור פורע קרום הרך שתחתיו ומחזירו אילך ואילך עד שתתגלה בשר העטרה כלה וכל שמל ולא פרע הרי הוא כאלו לא מל וזה שאמרו לא נתנה פריעה לאברהם פירושו מפני שהוא לא הוצרך בה וכמו שאמרו במדרש רבה הכא כתיב בשר ערלתו ולהלן את אמרת את בשר ערלתו אברהם על ידי שנתמעך בתשמיש אמר עליו בשר ערלתו ישמעאל שלא נתמעך אמר עליו את בשר ערלתו ופירשו גדולי הרבנים שהוצרך לפרוע וזהו שלא נצטוה אברהם בה ומכל מקום קיימה בישמעאל על הדרך שאמרו בו שקיים את כל התורה ומכל מקום משה שנצטוה בכל התורה נצטוה במילה ובכל אביזרהא שהרי אין נביא מחדש דבר מעתה ולא נתיחסה כאן ליהושע אלא שמה שנצטוה בה למשה נתגלה בימי יהושע שהרי כל זמן המדבר לא מלו ולא הקריבו קרבן פסח לא מלו מטורח המסעות ושאר הסבות שכתבנו ולא עשו פסח שהרי מילת זכריהם עכבתם ובשנה שניה בלבד הוא שעשו פסח שעדיין לא נמנעו מן המילה ומשם ואילך נמנעה מילה ונתעכב פסח עד שבא יהושע ומלו והקריבו ונרמזה לו מצות פריעה והיינו שנית כלומר מילה שניה ר"ל פריעה ואם מפני אותם שלא מלו וקורא אותם שנית על שם שכבר מלו עד שיצאו ממצרים ומשיצאו ממצרים בטלוה ועכשו הוא אומר שיחזיקו בה פעם שנית אם כן מאי ושוב ומאי שנית כלומר תרי לישני דחזרה פעם שניה ודאי חד משום חזרה למילה גופה וחד לפריעה ואעפ"כ נדחו דברים אלו לומר דחדא מינייהו לציצין המעכבין את המילה והוא שכל שנשארו מעור הערלה חוטים החופים רוב גבהה של עטרה אע"פ שאין חופין רוב היקיפה הרי הם מעכבים את המילה וכן הלכה כמו שביארנו במקומו שבת קל"ז א' הא מכל מקום לא נצטוית פריעה בפרט ליהושע אלא שהיא בכלל המילה ולשיטה זו אנו גורסים ודילמא לאקושי כו' ומכל מקום יש גורסין אלא לאקושי כו' כלומר ופריעה וציצין הכל נרמז ליהושע ולא ציצין דמילה דהא כתיב המול ימול לרבות ציצין אלא אף ציצין דפריעה דאינהו נמי מעכבי וכן תירצו אחרוני הרבנים ולשיטה זו צריך לדחוק כמה שפירשנו שלמשה נצטוה ונתגלה בימי יהושע ולמדת שבני קטורה מיהא לא נתחייבו בפריעה ומכל מקום פשוטו של מקרא כאדם האומר פסח שני שהוא ראשון אצל עושהו אלא שהוא קוראה שני על שם אותם שעשאוהו בראשון ואף כאן אמר שנית על אותם שלא מלו והיא ראשונה להם אלא שקוראה שניה על שם יוצאי מצרים שכבר החזיקו בה:

17 יש שואלים אחר שלא מלו במדבר היאך אכלו בקדשים ואם תאמר שלא אכלו והלא נאסרה להם בשר תאוה איפשר שאותן שיצאו ממצרים אכלו בקדשים וכן יש שפירשו שאף הם עשו פסחים ואע"פ שמילת זכריהם מעכבת הואיל ומצד אונס היה לא עכבה ושאר העם שלא נימולו או אכלו צבי ואיל שלא היו באיסור בשר תאוה או שמא לא נאסר בשר תאוה אלא לאותם הראויים לאכול בקדשים ומכל מקום בדרש אמרו שכלם מלו במדבר אלא שלא פרעו והוא שאמרו וכי ערלים שמעו קולו של הב"ה בסיני אלא נימולים היו שלא כתקנם והיו כורתים המילה ולא היו פורעים והוא שאמר הכתוב לא מלו ואיפשר שזו נאמרה על אותם שלפני מעמד הר סיני וקודם נזיפה ומכל מקום בפרקי דר' אליעזר אמרו כשבא בלעם ראה מדבר מלא ערלות של ישראל אמר מי יוכל לעמוד בזכות דם מילה המכוסה בעפר הארץ שנאמר מי מנה עפר יעקב מכאן התקינו שיהו מכסים הערלה עם הדם בעפר ואיפשר שזו לא כפשטה שהרי ענין בלעם בקסם היה רואה אלא שעל זכות המילה היה אומר כן וזהו כי מראש צורים אראנו כלומר שאע"פ שהייתי סבור לבא עליהם בעון ביטול מצות מילה הריני רואה חרבות צורים שהותקנו להם בימי יהושע ומגבעות אשורנו על שם גבעת הערלות: