מאירי על יבמות ע׳ ב

« מאירי על יבמות ע׳ ע״א מאירי על יבמות ע״א ע״א »

1 אַלְמָא לָא קָנֵי לֵיהּ רַבֵּיהּ. הָכָא נָמֵי לָא קָנֵי לֵיהּ רַבֵּיהּ, אֶלָּא לְאַפְנוֹיֵי.

2 וְאַכַּתִּי מוּפְנֶה מִצַּד אֶחָד הוּא, וְשָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמַר: מוּפְנֶה מִצַּד אֶחָד, לְמֵדִין וּמְשִׁיבִין?

3 כֵּיוָן דִּלְגוּפֵיהּ לָא צְרִיךְ — שְׁדִי חַד אַלָּמֵד וּשְׁדִי חַד אַמְּלַמֵּד, וְהָוֵה לֵיהּ גְּזֵירָה שָׁוָה מוּפְנָה מִשְּׁנֵי צְדָדִין.

4 אִי: מָה פֶּסַח אוֹנֵן אָסוּר בּוֹ — אַף תְּרוּמָה אוֹנֵן אָסוּר בָּהּ.

5 אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, אָמַר קְרָא: ״זָר״ ״וְכׇל זָר״, זָרוּת אָמַרְתִּי לְךָ, וְלֹא אֲנִינוּת. אֵימָא: וְלֹא עֲרֵלוּת! הָא כְּתִיב ״תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר״.

6 וּמָה רָאִיתָ? מִסְתַּבְּרָא עֲרֵלוּת הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי, שֶׁכֵּן מַעֲשִׂים. כְּרוּתִים. בִּדְבַר. הָעֶבֶד. מְחוּסַּר מַעֲשֶׂה, וּמַעֲשֶׂה בְּגוּפוֹ, וְעָנוּשׁ כָּרֵת, וְיֶשְׁנוֹ לִפְנֵי הַדִּבּוּר, וּמִילַת זְכָרָיו וַעֲבָדָיו מְעַכֶּבֶת!

7 אַדְּרַבָּה: אֲנִינוּת הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי, שֶׁכֵּן יֶשְׁנָהּ בְּכׇל שָׁעָה, וְנוֹהֶגֶת בָּאֲנָשִׁים וְנָשִׁים, וְאֵין בְּיָדוֹ לְתַקֵּן אֶת עַצְמוֹ! הָנָךְ נְפִישָׁן.

8 רָבָא אָמַר: בְּלָא הָנָךְ נְפִישָׁן נָמֵי לָא מָצֵית אָמְרַתְּ. שָׁבְקִינַן עֲרֵלוּת דִּכְתִיב בְּגוּפֵיהּ דְּפֶסַח, וְיָלְפִינַן אֲנִינוּת מִפֶּסַח?! דְּפֶסַח גּוּפֵיהּ מִמַּעֲשֵׂר גָּמְרִינַן.

9 אִי: מָה פֶּסַח מִילַת זְכָרָיו וַעֲבָדָיו מְעַכֶּבֶת, אַף תְּרוּמָה מִילַת זְכָרָיו וַעֲבָדָיו מְעַכֶּבֶת!

10 אָמַר קְרָא: ״וּמַלְתָּה אוֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ״. מִילַת זְכָרָיו וַעֲבָדָיו מְעַכֶּבֶת בּוֹ מִלֶּאֱכוֹל בְּפֶסַח, וְאֵין מִילַת זְכָרָיו וַעֲבָדָיו מְעַכֶּבֶת בִּתְרוּמָה.

11 אִי הָכִי, אֵימָא: ״כׇּל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ״, בּוֹ אֵינוֹ אוֹכֵל, אֲבָל אוֹכֵל הוּא בִּתְרוּמָה! הָא כְּתִיב ״תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר״!

12 וּמָה רָאִיתָ? מִסְתַּבְּרָא עֲרֵלוּת דְּגוּפֵיהּ הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי, שֶׁכֵּן מַעֲשֶׂה בְּגוּפוֹ, וְעָנוּשׁ כָּרֵת. אַדְּרַבָּה: מִילַת זְכָרָיו וַעֲבָדָיו הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי, שֶׁכֵּן יֶשְׁנָהּ בְּכׇל שָׁעָה!

13 הָנָךְ נְפִישָׁן. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: בְּלָא הָנָךְ נְפִישָׁן נָמֵי לָא מָצֵית אָמְרַתְּ. מִי אִיכָּא מִידֵּי דַּעֲרֵלוּת דְּגוּפֵיהּ לָא מְעַכְּבָא בֵּיהּ, עֲרֵלוּת דְּאַחֲרִינֵי מְעַכְּבָא בֵּיהּ?!

14 הַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ: ״בּוֹ״ לִדְרָשָׁה הוּא דַּאֲתָא, ״כׇּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ״ — לְמָה לִי? בּוֹ

פירוש מאירי על יבמות ע׳ ב

1 כבר ידעת שכל גזירה שוה שאינה מופנית כלל אין למדין ממנה ואם מופנית מצד אחד ואינה מופנית מן הצד השני למדין ומשיבין ואם מופנית משני צדדיה למדין ואין משיבין ואחר שכן היאך למדנו איסור ערל בתרומה מפסח בגזירה שוה של תושב ושכיר שבפסח עם תושב ושכיר שבתרומה והרי תושב ושכיר שבתרומה איצטריך ליה ואם תאמר שיאמר תושב ואייתר ליה שכיר הרי בא שכיר ולימד על תושב כמו שביארנו ואין כאן מופנה אלא בשל פסח מכל מקום הואיל ושניהם ר"ל תושב ושכיר של פסח מופנים הם שדי חד אלמד דהיינו תרומה וחד אמלמד דהיינו פסח וילמוד זה מזה ואע"פ שזה תושב וזה שכיר דנין מהן גזירה שוה הואיל ודומים בענין וכמו שאמרו זו היא שיבה זו היא ביאה כמו שהתבאר:

2 הפסח אונן אסור בו כשאר קדשים ואע"פ שלא הוזכר אנינות אלא במעשר שני כדכתי' לא אכלתי באוני ממנו מכל מקום למדו איסור אנינות לכל הקדשים מקל וחומר של מעשר אבל התרומה אין האונן אסור בה שנאמר וכל זר זרות אמרתי לך ולא אנינות ואף בקדשים אונן האוכלם אינו אלא בלאו וערל שאכל את הפסח אינו אלא בלאו ומה שאמרו כאן מיסתברא ערל הוה ליה לרבויי לאיסור תרומה ולא אונן ומשום דערל מחוסר מעשה ובגופו וענוש כרת כו' על המילה עצמה נאמרה כלומר שכל שאינו מל בכרת כדכתיב וערל זכר כו' ונכרתה גו':

3 הפסח מילת זכריו ועבדיו מעכבת בו ר"ל שאפילו היה האדון מהול אם היה לו בן ראוי לימול ולא מל אין האב אוכל בקרבן הפסח שנאמר המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו וכן אם היה לו עבד כנעני שאינו מהול שנאמר וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו ופירשוה יאכל בו אותו איש הנזכר במקרא שהוא האדון אבל אנינות בניו ועבדיו אינה מעכבת באכילת הפסח הא אנינות שלו מעכבת בו בין בנשים בין באנשים שהרי הנשים חייבות בקרבן הפסח ולתרומה מיהא אע"פ שערל אסור בה אין מילת זכריו ועבדיו מעכבתו:

4 יום קבורה אינו תופס את לילו מן התורה כמו שביארנו במקומו ואם כן מה שנאמר כאן באנינות שכן ישנה בכל שעה לדעת המפרש שישנה ביום ובלילה מה שאין כן במילה שאין זמנה אלא ביום אין הלכה כן ומכל מקום עיקר הפירוש ישנה בכל שעה שימות לו מת מה שאין כן בערלות שכל שמל פעם אחת שוב אין ערלות עליו וכדקאמר בסמוך במילת זכריו ועבדיו שישנה בכל שעה ור"ל שלידת הבנים וקנין העבדים מצויין בכל שעה:

5 זה שביארנו שהמילה בכרת פירושו על מילת עצמו שכל שהגדיל ולא מל מבטל מצות עשה בכל יום ואם מת ערל במזיד חייב כרת וזרעו נכרת וכן שאף הוא עומד בכל יום בחיוב כרת אבל האב על בנו אינו בכרת אלא בביטול מצות עשה והוא שאמרו כאן בערלות דגופיה שכן ענוש כרת מה שאין כן במילת זכריו:

6 לענין ביאור זה שהקשו מה ראית להתיר בתרומה ערלת זכריו ועבדיו שלא להיות מילתם מעכבת ולאסור בה ערלת עצמו עד שהוצרך לתרץ מסתברא ערלות דגופיה הוה ליה לרבויי כו' וכן תירצוה דמי איכא מידי דערלות גופיה לא מעכבא ערלות דאחריני מעכבא צריך לפרש דקארי לה מאי קארי לה והיאך יעלה על דעת שערלות גופו לא תעכב וערלות זכריו ועבדיו תעכב ויראה לגדולי הדורות מפני שיש צדדין שראוי לומר כן שכל שהוא ערל ודאי או מצד אונס הוא או מצד שהוא כעין אונס על הדרך שביארנו במשנה ומילת זכריו ועבדיו שאין בו שום אונס היתה ראויה לעכב ולפי דרכך למדת שערל שמתו אחיו מחמת מילה אין לו לעכב מילת זכריו בכך:

« מאירי על יבמות ע׳ ע״א מאירי על יבמות ע״א ע״א »