מאירי על יבמות צ׳

1 תרומה טמאה אינה ראויה אלא להסקה ולא לאכילה אף בימי טומאתו של כהן אבל חולין טמאין ראויים אף לכהן בימי טומאתו מעתה מי שאכל תרומה טמאה משלם חולין אפילו טמאים ולא כפי מדה אלא דמי עצים כפי מה ששוים להסקה ואם אכל תרומה טהורה משלם חולין טהורים ואם שלם חולין טמאים אחד שוגג כגון שהיה סבור שטהורים הם ואחד מזיד תשלומיו תשלומין והוה ליה ממון כהן ומקדש בהן את האשה ויחזור וישלם חולין טהורין ולמדת ששוגג ומזיד האמור בשמועה זו פירושו על התשלומין אבל האכילה בשוגג היתה שאם במזיד ובזר אין כאן תשלומין שהרי לוקה הוא עליה ואין אדם לוקה ומשלם אלא שבלא התרו בו משלם את הקרן כמו שיתבאר במקומו כתובות ל"ב ב':

2 דם הקרבן שניטמא וזרקו בין בשוגג בין במזיד הורצה לכפרת בעלים ר"ל שנתכפרו לפי שהציץ מרצה על הדם ועל הבשר ועל החלב שניטמא בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון בין ביחיד בין בצבור ואם כן בדין היה שאף בשר שניטמא אפילו במזיד יהא נאכל אחר שנזרק הדם שהרי הציץ מרצה עליו אלא שחכמים גזרו בניטמא במזיד שלא יהא נאכל ושמא תאמר היאך עקרו חכמים שלא לאכול הבשר והרי היא מצות עשה שנאמר ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים שב ואל תעשה שאני כמו שביארנו וגירסת הספרים המדוייקים סוף סוף קא מיעקרא בשר מאכילה וכתיב ואכלו אותם גו' ומכל מקום יש גורסין סוף סוף קא מיעקרא בשר מאכילה וכיון דבשר לא מיתאכיל כפרה לבעלים מהיכא והכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכהנים אוכלין כו' ומשמע שכל שאין הכהנים אוכלים אין בעלים מתכפרים ומתרץ שב ואל תעשה שאני כלומר וכל שניטמא הבשר יש בו ביד חכמים לפסול אכילתו ואין כפרת הבעלים נמנעת בכך שלא נאמר אלא בשאיפשר לבשר שיאכל:

3 ולמדת שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה וכן אתה מוצא בערל שאמרו בגר שמל וטבל ערב הפסח שהפורש מן הערלה כפורש מן הקבר ומדברי סופרים גזירה שמא יעשה לשנה הבאה כמו שנאמרה בפסחים פרק האשה ונדחית בכך מצות קרבן הפסח שהיא מצות עשה וכן אתה מוצא בהזאה בטמא מת שחל שביעי שלו ערב הפסח שאין מזין אותו בשבת אע"פ שאין בהזאה אלא שבות כדי לעשות פסח שהוא בחובת עשה וכן אתה מוצא באיזמל שאין מביאין אותו אפילו דרך גגות וחצרות כדי לקיים מצות מילה בזמנה וכן הדין בציצית ר"ל טלית של פשתן בתכלת של צמר לדעת הפוטר אע"פ שכלאים בציצית מותר מן התורה מפני שחכמים גזרו בה משום כסות לילה כמו שביארנו וכן לולב ושופר שנדחין בשבת מגזירת הבאה וכלן משום דשב ואל תעשה שאני ומה שהוזכרו כאן כבשי עצרת לענין ביאור פירושו בכבשי עצרת שנשחטו שלא לשמן שכשרים והם כשלמים בעלמא להיות ניתרין באכילה כמו שביארנו בשני של יום טוב שיזרק הדם ויאכל הבשר ואם היה שבת כגון שחל עצרת בשבת וטעה זה ושגג בשלא לשמן לא יזרוק אע"פ שאם זרק הורצה אלמא אתי שבות של זריקה ודחי עשה של אכילת קדשים ומכל מקום לענין פסק אינה עולה יפה שהרי אין זריקת שבת מועלת לאכילת היום שהרי אסור לבשל כמו שביארנו במסכת יום טוב:

4 כבר ביארנו שכל שנעשה בהוראת שעה דרך גדר וסייג וקדוש השם עוקרין בו דבר מן התורה אף בקום עשה והוא הענין שסמך בו אליהו בהר הכרמל לשחוט קדשים בחוץ ולהקריב בבמות בשעת איסורן כדי לעשות גדר וסייג להכחיש את נביאי הבעל ולהחזיר את העם בתשובה ומכאן אמרו אליו תשמעון אפילו אמר לך נביא עבור על אחת מן המצות בהוראת שעה שומעין לו חוץ מעבודה זרה שאפילו העמיד חמה באמצע רקיע אין שומעין לו אפילו לשעה הא במצוה אחרת ולשעה שומעין לו כמו שביארנו בסנהדרין צ' א' ועל זו אמרו שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בשני יוניים שהיו פרוצין באותו זמן בעבירות והביאוהו לבית דין וסקלוהו לא מפני שראוי לכך אלא מפני שהשעה צריכה לכך ושוב מעשה באחד שהטיח את אשתו תחת התאנה והביאוהו לבית דין והלקוהו מפני שהשעה צריכה לכך:

5 בעל ששלח גט לאשתו וקדם ובא אצלה או שלח לה שליח לבטלו הרי זה בטל ובראשונה היה עושה בית דין ומבטל בפניהם ולא היה מודיע לאשה והתקין רבן גמליאל שלא יהו עושין כן מפני תקון העולם דזימנין דלא ידעא ומינסבא ומכל מקום אף לאחר התקנה אם בטלו שלא בפניה מבוטל ולא הוקשה ממנה כאן אלא לדעת רשב"ג ואין הלכה כמותו וכבר ביארנו הענין יפה במקומו בשלישי של גיטין ל"ג א':