מאירי על יבמות ל״ז ב

« מאירי על יבמות ל״ז ע״א מאירי על יבמות ל״ח ע״א »

1 הִלְכְתָא אַהִלְכְתָא.

2 אָמַר אַבָּיֵי: מְנָא אָמֵינָא לַהּ דְּכֹל סְפֵיקָא לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב — כְּוַדַּאי מְשַׁוֵּי לֵיהּ,

3 דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: הֲרֵי שֶׁבָּא עַל נָשִׁים הַרְבֵּה וְאֵין יוֹדֵעַ עַל אֵיזוֹ מֵהֶן בָּא, וְכֵן הִיא שֶׁבָּאוּ עָלֶיהָ אֲנָשִׁים הַרְבֵּה, וְאֵינָהּ יוֹדַעַת מֵאֵיזֶה מֵהֶן קִבְּלָה — נִמְצָא אָב נוֹשֵׂא אֶת בִּתּוֹ, וְאָח נוֹשֵׂא אֶת אֲחוֹתוֹ, וְנִתְמַלֵּא כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ מַמְזֵרִין. וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ״וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה״.

4 וְרָבָא אָמַר לָךְ, הָכִי קָאָמַר: ״זוֹ מָה הִיא״.

5 יָתֵר עַל כֵּן, אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: לֹא יִשָּׂא אָדָם אִשָּׁה בִּמְדִינָה זוֹ וְיֵלֵךְ וְיִשָּׂא אִשָּׁה בִּמְדִינָה אַחֶרֶת, שֶׁמָּא יִזְדַּוְּוגוּ זֶה לָזֶה, וְנִמְצָא אָח נוֹשֵׂא אֶת אֲחוֹתוֹ.

6 אִינִי? וְהָא רַב כִּי אִיקְּלַע לְדַרְדְּשִׁיר, מַכְרֵיז וְאָמַר: מַאן הָוְיָא לְיוֹמָא. וְרַב נַחְמָן כִּי אִיקְּלַע לְשַׁכְנְצִיב, מַכְרֵיז וְאָמַר: מַאן הָוְיָא לְיוֹמָא!

7 שָׁאנֵי רַבָּנַן, דִּפְקִיעַ שְׁמַיְיהוּ.

8 וְהָאָמַר רָבָא: תְּבָעוּהָ לִינָּשֵׂא וְנִתְפַּיְּיסָה — צְרִיכָה לֵישֵׁב שִׁבְעָה נְקִיִּים?

9 רַבָּנַן שְׁלוּחַיְיהוּ הֲווֹ מְשַׁדְּרִי וּמוֹדְעִי לְהוּ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְרַבָּנַן, יַחוֹדֵי בְּעָלְמָא הוּא דִּמְיַיחֲדִי לְהוּ, דְּאָמַר מָר: אֵינוֹ דּוֹמֶה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ לְמִי שֶׁאֵין לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ.

10 תָּנָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: לֹא יִשָּׂא אָדָם אִשְׁתּוֹ וְדַעְתּוֹ לְגָרְשָׁהּ, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַל תַּחֲרֹשׁ עַל רֵעֲךָ רָעָה וְהוּא יוֹשֵׁב לָבֶטַח אִתָּךְ״.

11 סָפֵק וְיָבָם שֶׁבָּאוּ לַחֲלוֹק בְּנִכְסֵי מִיתָנָא,

12 סָפֵק אָמַר: אֲנָא בַּר מִיתָנָא הוּא, וְנִכְסֵי דִּידִי הוּא נִינְהוּ. וְיָבָם אָמַר: אַתְּ בְּרַאי דִּידִי אַתְּ, וְלֵית לָךְ וְלָא מִידֵּי בְּנִכְסֵי. הָוֵי מָמוֹן הַמּוּטָּל בְּסָפֵק, וּמָמוֹן הַמּוּטָּל בְּסָפֵק — חוֹלְקִין.

13 סָפֵק וּבְנֵי יָבָם שֶׁבָּאוּ לַחֲלוֹק בְּנִכְסֵי מִיתָנָא, סָפֵק אָמַר: הָהוּא גַּבְרָא בַּר מִיתָנָא הוּא, וְנִכְסֵי דִּידִי הוּא נִינְהוּ. בְּנֵי יָבָם אָמְרִי: אַתְּ אַחֵינוּ אֲחוּנָא אַתְּ, וּמְנָתָא הוּא דְּאִית לָךְ בַּהֲדַן.

14 סְבוּר רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַב מְשַׁרְשְׁיָא לְמֵימַר: מַתְנִיתִין הִיא, דִּתְנַן: הוּא אֵינוֹ יוֹרֵשׁ אוֹתָם, וְהֵם יוֹרְשִׁין אוֹתוֹ.

15 וְהָכָא אִיפְּכָא. הָתָם אָמְרִי לֵיהּ: אַיְיתִי רְאָיָה וּשְׁקוֹל,

16 הָכָא אֲמַר לְהוּ: אַיְיתוֹ רְאָיָה וּשְׁקוּלוּ.

17 אֲמַר לְהוּ רַב מְשַׁרְשְׁיָא: מִי דָּמֵי? הָתָם, אִינְהוּ וַדַּאי וְאִיהוּ סָפֵק. הָכָא, אִידֵּי וְאִידֵּי סָפֵק.

18 אֶלָּא, אִי דָּמְיָא לְמַתְנִיתִין — לְהָא דָּמְיָא: לְסָפֵק וּבְנֵי יָבָם שֶׁבָּאוּ לַחְלוֹק בְּנִכְסֵי יָבָם גּוּפֵיהּ, דְּהָתָם אָמְרִי לֵיהּ: אַיְיתִי רְאָיָה דַּאֲחוּנָא אַתְּ וּשְׁקוֹל.

19 סָפֵק וּבְנֵי יָבָם שֶׁבָּאוּ לַחְלוֹק בְּנִכְסֵי יָבָם, לְבָתַר דִּפְלַג יָבָם בְּנִכְסֵי מִיתָנָא,

20 בְּנֵי יָבָם אָמְרִי: אַיְיתִי רְאָיָה דַּאֲחוּנָא אַתְּ וּשְׁקוֹל. אָמַר לְהוּ סָפֵק: מָה נַפְשַׁיְיכוּ, אִי אֲחוּכוֹן אֲנָא — הַבוּ לִי מְנָתָא בַּהֲדַיְיכוּ, וְאִי בַּר מִיתָנָא אֲנָא — הַבוּ לִי פַּלְגָא דִּפְלַג אֲבוּכוֹן בַּהֲדַאי.

21 רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב: קָם דִּינָא. רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר: הָדַר דִּינָא.

22 לֵימָא בִּפְלוּגְתָּא דְּאַדְמוֹן וְרַבָּנַן קָמִיפַּלְגִי, דִּתְנַן: מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְאָבְדָה לוֹ דֶּרֶךְ שָׂדֵהוּ — אַדְמוֹן אָמַר: יֵלֵךְ בִּקְצָרָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִקַּח לוֹ דֶּרֶךְ בְּמֵאָה מָנֶה, אוֹ יִפְרַח בָּאֲוִיר.

23 וְהָוֵינַן בַּהּ: לְרַבָּנַן שַׁפִּיר קָאָמַר אַדְמוֹן? וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּגוֹן שֶׁהִקִּיפוּהָ אַרְבָּעָה בְּנֵי אָדָם מֵאַרְבַּע רוּחוֹת.

24 אִי הָכִי, מַאי טַעְמָא דְּאַדְמוֹן? וְאָמַר רָבָא: בְּאַרְבְּעָה דְּאָתוּ מִכֹּחַ אַרְבְּעָה, וְאַרְבְּעָה דְּאָתוּ מִכֹּחַ חַד — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּמָצוּ מְדַחֵי לֵיהּ.

25 כִּי פְּלִיגִי, בְּחַד דְּאָתֵי מִכֹּחַ אַרְבְּעָה. אַדְמוֹן סָבַר, מָצֵי אָמַר לֵיהּ: מִכׇּל מָקוֹם דַּרְכַּי גַּבָּךְ הוּא. וְרַבָּנַן סָבְרִי דַּאֲמַר לֵיהּ: אִי שָׁתְקַתְּ — שָׁתְקַתְּ, וְאִי לָא, מַהְדַּרְנָא שְׁטָרָא לְמָרַיְיהוּ, וְלָא מָצֵית לְאִשְׁתַּעוֹיֵי דִּינָא בַּהֲדַיְיהוּ.

26 לֵימָא רַבִּי אַבָּא דְּאָמַר כְּרַבָּנַן.

27 וְרַבִּי יִרְמְיָה דְּאָמַר כְּאַדְמוֹן.

28 אָמַר לָךְ רַבִּי אַבָּא: אֲנָא דַּאֲמַרִי אֲפִילּוּ כְּאַדְמוֹן, עַד כָּאן לָא קָאָמַר אַדְמוֹן הָתָם, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּאָמַר לֵיהּ: מִמָּה נַפְשָׁךְ

פירוש מאירי על יבמות ל״ז ב

1 לעולם לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא אשה במדינה אחרת שמא יזדווגו זה לזה ונמצא אב נושא בתו ואח נושא אחותו ואע"פ שמצינו בגדולי החכמים כשהיו הולכים לשאר מקומות היו אומרין מאן הויא ליומי כלומר מי היא שתחפוץ לינשא לימים שאתעכב בכאן שאני רבנן דפקיע שמייהו והבנים מכירין זה את זה אף ברחוק מקום ולעיקר הענין שאלו היאך היו מותרים בה בזמן מועט לכניסתם והרי אמרו תבעוה לינשא וניפייסה צריכה לישב שבעה נקיים שמא מתוך חמוד פירסה נדה ודם חמוד טמא ותירץ שדורי הוו משדרי שלוחי שבעה ימים קודם כניסתם ואי נמי לא היו נזקקים עמהם אלא יחודי בעלמא ר"ל שמתיחדין עמהן להיות פת בסלם ולא יבאו לידי הרהור ושמא תאמר ואף היחוד עצמו היאך הותר והלא אמרו כתובות ד' א' מי שפירסה אשתו נדה הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים יש מתרצים דרבנן שאני דידעי ומיזדהרי וכן כתבוה גדולי המחברים ואין הדברים נראין שאף ביחוד היאך היה פת בסלם הואיל ואסורה היא ועוד היאך היתה חפה הראויה לביאה אלא כך פירושו שלא היו כונסים אלא מיחדים להם זו מוכנת לך כל זמן שתרצה לכנסה וכן פירשוה גדולי המפרשים והן הן הדברים:

2 מאחר שביארנו שיש צדדין שאף הנשואין אסורין ומחמת ספיקי ביאות של כרת אין צריך לומר שביאות שבדרך זנות אסורות מחשש ספק ממזרות גם כן והוא שאמרו הרי שבא על נשים הרבה ואינו יודע על אי זה מהן בא וכן היא שבאו עליה אנשים הרבה ואינה יודעת מאי זה מהן קבלה נמצא אב נושא בתו ואח נושא אחותו ונתמלא העולם כלו ממזרים ועל זה נאמר ומלאה הארץ זמה:

3 לעולם לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה שנאמר אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך ומכל מקום כל שהתנה עמה כן מותר תנאו הוא מקיים וכמו שאמרו מאן הויא ליומי לפירוש ראשון ואיפשר שזהו שסמכוה לה וכן המקרא מעיד והוא יושב לבטח אתך כלומר דוקא כשהיא יושבת עמו לבטח:

4 ולד זה שכתבנו שהוא ספק אם בן תשעה לאח המת אם בן שבעה ליבם וכבר ידעת שהיבם יורש את נכסי אחיו המת ועכשו ספק זה תובע נכסי האח המת מפני שהוא אומר שהוא בנו ובן תשעה לראשון הוא וראוי לירש והיבם אומר שבנו הוא שנולד לו לשבעה והאח המת מת בלא יורש והוא יורשו הרי זה ממון המוטל בספק וחולקין שניהם בנכסי המיתנא ואפילו קדם היבם והחזיק חדא דאין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו החזיק משהגדיל אין אומרין המוציא מחברו עליו הראייה אלא במקום שהנכסים בחזקת אחד מהם או שטוען טענת בריא ויש לך בדין זה פרט אחר יוצא ממנו והוא שאם מת הספק בחיי זקנו קודם חלוקה וזקנו תובע ירושתו מפני שאומר שבנו של מיתנא הוא והירושה חוזרת לו ויבם תובע מצד אחר מפני שאומר שבנו הוא אף זה ממון המוטל בספק וחולקין הזקן עם בני היבם וכן זקן וספק בנכסי יבם אבל אם לא מת הספק אלא שהיבם מת בחיי אביו הספק זוכה ממה נפשך אי בר מיתנא הוא אי בר יבם הוא:

5 מת היבם והספק ובני היבם באים לחלוק בנכסי המיתנא ספק אומר אנא בר מיתנא ונכסיו שלי ונכסי יבם אביכם שלכם ובני יבם צווחים ואומרים אחינו אתה בא וחלוק עמנו ואין לך בנכסי מיתנא אלא חלקך הרי זה נוטל חלקו תחלה והשאר ממון המוטל בספק ונוטל ספק חציו ושאר אחים חציו ויש לך בדין זה פרט אחר יוצא ממנו והוא שאם לא הניח היבם יורש אלא אחים והספק אומר אני בנו של יבם ונכסיו שלי ואחי היבם אומרים בנו של אח ראשון אתה ובמקומו אתה נוטל חלק עמנו בנכסי אחינו היבם הספק נוטל חלקו תחלה והשאר ממון המוטל בספק ונוטל הספק חציו ושאר אחים חציו:

6 יתבאר במסכתא זו בפרק נושאין ק' ב' בספק בן תשעה לראשון וספק בן שבעה לאחרון שלא במקום יבום כגון שנשא אחד אלמנת חבירו או גרושת חברו בתוך שלשה וילדה לשבעה שאם מתו שני ספיקי האבות אין זה יורש מהם כלום מפני ששאר יורשים ודאי והוא ספק וכל שאחד ודאי בירושה ואחד ספק מעמידין אותם בחזקת זה של ודאי וכשבא אצל יורשי ראשון הן דוחין אותו אצל האחרון וכשבא אצל יורשי האחרון דוחין אותו אצל ראשון אבל אם מת אותו ספק שני ספיקי האבות חולקין את נכסיו ובנדון שלפנינו יש כיוצא בו ר"ל שהוא ספק בודאי כגון שמת היבם ויש לו נכסים וספק בא לחלוק בהם עם בני היבם לומר בן שבעה ליבם הייתי ואחיכם אני והם אומרים בר מיתנא את זכה בירושתך והנח לנו את שלנו שאין לספק כלום שהרי האחרים ודאי ואף הם אומרים אייתי ראיה דאחונא את ושקול:

7 ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא שכבר ביארנו שהוא ממון המוטל בספק וחלקו מדין ספק זה ואחר כך מת היבם והספק תובע חלק בנכסיו מצד שאומר שאחיהם הוא וכשהם אומרים לו אייתי ראיה דאחונא את הוא אומר לא כי כשבאתי לדון עם אביכם בנכסי מיתנא הייתי טוען שבן תשעה הייתי ובר מיתנא לזכות בכל נכסיו ואביכם טען לי שבנו הייתי ועל פי אותה טענה חלק עמי בנכסי מיתנא ועכשו אם תודו לי שאחיכם אני וכטענת אביכם הבו לי מנאתא בהדייכו ואם אי אתם מודים לי שאחיכם אני אודו לי מיהת דבר מיתנא אנא ואהדרו לי מאי דשקל אבוכון וחלקו בזו ר' אבא ור' ירמיה ר' אבא אמר קם דינא כלומר מה שנעשה בנכסי המת הדין עומד במקומו ואינו יכול עוד לערער עליו מטענת מה נפשך ודין זה של נכסי יבם הוא עכשו כאלו לא חלקו נכסי מיתנא והם דוחים אותו מפני שהם ודאי והוא ספק ור' ירמיה אמר הדר דינא הואיל ויש כאן טענה אצלו ממה נפשך וגדולי הפוסקים פסקו בה כר' אבא וקם דינא ואין לו אצל בני יבם כלום וממה שפסקנו באחרון של כתובות ק"ט ב' במי שהלך למדינת הים ואבדה לו דרך שדהו שאם היה אחד הבא מכח אחד מקיפו מכל צדדיו ילך לו בקצרה אבל אם היו שנים או שלשה או כמה מקיפין אותו כל אחד דוחה אותו אצל חברו ויקח לו דרך במאה מנה או יפרח באויר ופירשנו בה שלא סוף דבר ארבעה דאתו מכח ארבעה או אפילו ארבעה דאתו מכח חד אלא אפילו חד דאתי מכח ארבעה דעל כל פנים ארחא גביה אע"פ כן יקח לו דרך וזו ודאי בהדי טעמא דקם דינא שייכא שמאחר שהיו ארבעה תחלה וזכו כל אחד שלא ליתן לו דרך אע"ג דהשתא ממה נפשך ארחא גביה הוא מכל מקום קם דינא ואע"ג דאיכא למימר דאפילו תימא הדר דינא התם הוא מטעמא דאי שתקת שתקת כמו שביררנו שם מכל מקום טפי שייכא בהדי הך ואע"ג דהכא לבתר דפלוג קא מיירי והתם אפילו בלא נחות לדינא נמי אמרינן הכי ואם כן היכי שייכי בהדי הדדי התם הואיל והשדות מוחלטים ביד הבעלים הוה ליה כאלו כבר עמדו בדין וזכו הם אבל זו אע"פ שירד היבם בנכסים הרי הכל כמופקד בידו עד שעת חלוקה ויש פוסקין הדר דינא וממה שאמרו בפרק בית כור ק"ו ב' בטלה מחלוקת ולדעתי אינה ראיה שלא נאמר קם דינא לדעתי אלא במה שאי אפשר לבא לידי בירור כמו שכתבתי בראשון של בתרא ד' ב' בסוגית המקיף את חברו משלש רוחותיו ומכל מקום גאוני ספרד כתבו שמאחר שלא נתברר לנו הדין מספיקא לא מפקינן ממונא כר' אבא ואי תפס לא מפקינן מיניה ומדר' ירמיה:

« מאירי על יבמות ל״ז ע״א מאירי על יבמות ל״ח ע״א »