מאירי על יבמות ל״ז א

« מאירי על יבמות ל״ו ע״ב מאירי על יבמות ל״ז ע״ב »

4 קידושין פתח ↗

הָאוֹמֵר לְשִׁפְחָתוֹ: ״הֲרֵי אַתְּ בַּת חוֹרִין, וּוְלָדִךְ עֶבֶד״ – הַוָּלָד כְּמוֹתָהּ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: דְּבָרָיו קַיָּימִים, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ״. מַאי תַּלְמוּדָא? אָמַר רָבָא: אַדְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. מַתְנִי׳ רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: יְכוֹלִין מַמְזֵרִין לִיטָּהֵר. כֵּיצַד? מַמְזֵר שֶׁנָּשָׂא שִׁפְחָה, הַוָּלָד – עֶבֶד, שִׁיחְרְרוֹ – נִמְצָא הַבֵּן בֶּן חוֹרִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הֲרֵי זֶה עֶבֶד מַמְזֵר. גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: רַבִּי טַרְפוֹן לְכַתְּחִילָּה קָאָמַר, אוֹ דִיעֲבַד קָאָמַר? תָּא שְׁמַע: אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי טַרְפוֹן: טִיהַרְתָּ אֶת הַזְּכָרִים, וְלֹא טִיהַרְתָּ אֶת הַנְּקֵיבוֹת. וְאִי אָמְרַתְּ לְכַתְּחִילָּה קָאָמַר, מַמְזֶרֶת נָמֵי תִּינְּסִיב לְעַבְדָּא! עֶבֶד אֵין לוֹ חַיִיס. תָּא שְׁמַע: דְּאוּשְׁפִּיזְכָּנֵיהּ דְּרַבִּי שִׂמְלַאי מַמְזֵר הֲוָה, וַאֲמַר לֵיהּ: אִי אַקְדֵּמְתָּךְ – טַהַרְתִּינְהוּ לִבְנָךְ. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא לְכַתְּחִילָּה – שַׁפִּיר, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דִּיעֲבַד, מַאי נִיהוּ? דְּמַנְסֵיב לֵיהּ עֵצָה וְאָמַר לֵיהּ: זִיל גְּנוֹב וְאִיזְדַּבַּן בְּעֶבֶד עִבְרִי. וּבִשְׁנֵי דְּרַבִּי שִׂמְלַאי עֶבֶד עִבְרִי מִי הֲוָה? וְהָאָמַר מָר: אִין עֶבֶד עִבְרִי נוֹהֵג אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ רַבִּי טַרְפוֹן לְכַתְּחִילָּה קָאָמַר – שְׁמַע מִינַּהּ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי טַרְפוֹן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הֲרֵי זֶה עֶבֶד מַמְזֵר. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר – דְּאָמַר קְרָא: ״לוֹ״ – הַלֵּךְ אַחַר פְּסוּלוֹ. וְרַבָּנַן: הַהוּא בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁנָּשָׂא מַמְזֶרֶת. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: ״לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם״ כְּתִיב, אֲתָא ״לוֹ״ אַפְּקֵיהּ. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: לָאו אַף עַל גַּב דִּכְתַב ״לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם״ אֲתָא ״לוֹ״ אַפְּקֵיהּ, הָכָא נָמֵי אַף עַל גַּב דִּכְתִיב ״הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ״, אֲתָא ״לוֹ״ אַפְּקֵיהּ. וְרַבָּנַן: כׇּל וָלָד בִּמְעֵי שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית כְּוָלָד בִּמְעֵי בְּהֵמָה דָּמֵי. הֲדַרַן עֲלָךְ הָאוֹמֵר עֲשָׂרָה יוּחֲסִים עָלוּ מִבָּבֶל: כָּהֲנֵי, לְוִיֵּי, יִשְׂרְאֵלֵי, חֲלָלֵי, גֵּירֵי, וַחֲרוֹרֵי, מַמְזֵירֵי, נְתִינֵי, שְׁתוּקֵי, וַאֲסוּפֵי. כָּהֲנֵי לְוִיֵּי וְיִשְׂרְאֵלֵי – מוּתָּרִין לָבֹא זֶה בָּזֶה. לְוִיֵּי יִשְׂרְאֵלֵי חֲלָלֵי גֵּירֵי וַחֲרוֹרִי – מוּתָּרִין לָבֹא זֶה בָּזֶה. גִּירֵי וַחֲרוֹרֵי מַמְזֵירֵי וּנְתִינֵי שְׁתוּקֵי וַאֲסוּפֵי – כּוּלָּם מוּתָּרִין לָבֹא זֶה בָּזֶה. וְאֵלּוּ הֵם: שְׁתוּקִי כֹּל שֶׁהוּא מַכִּיר אֶת אִמּוֹ וְאֵינוֹ מַכִּיר אֶת אָבִיו, אֲסוּפִי – כֹּל שֶׁנֶּאֱסָף מִן הַשּׁוּק, וְאֵינוֹ מַכִּיר לֹא אֶת אָבִיו וְלֹא אִמּוֹ. אַבָּא שָׁאוּל הָיָה קוֹרֵא לַשְּׁתוּקִי: ״בְּדוּקִי״. גְּמָ׳ עֲשָׂרָה יוּחֲסִין עָלוּ מִבָּבֶל. מַאי אִירְיָא דְּתָנֵי ״עָלוּ מִבָּבֶל״? נִיתְנֵי ״הָלְכוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל״! מִילְּתָא אַגַּב אוֹרְחֵיהּ קָא מַשְׁמַע לַן, כִּדְתַנְיָא: ״וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ״, מְלַמֵּד שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ גָּבוֹהַּ מִכׇּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל גְּבוֹהָה מִכׇּל הָאֲרָצוֹת. בִּשְׁלָמָא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ גָּבוֹהַּ מִכׇּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – הַיְינוּ דִּכְתִיב:

1 כבר ביארנו שאין אדם יכול לקדש אלמנת חברו או גרושת חברו עד שיעברו עליה תשעים יום מכל מקום אם עבר וקדש מנדין אותו עד שיוציא בגט ואם אירס וברח אין מנדין אותו הואיל וברח גלה בדעתו שאינו רוצה לבא עליה עד יעברו תשעים יום וזהו שאמרו עירוקיה מסתייה כלומר ואין כופין אותו להוציא ויש מפרשין בנדוי זה שאין כופין אותו להוציא בגט אלא לפרוש ואינו נראה שאם כן למה לי ברח דיו בפרישות אלא ודאי כופין אותו לגרש אם לא ברח ולכשיעבור הזמן יחזור ויכנוס אם יתרצו שניהם הא אם ברח אע"פ שרשותנו עליו במקום שהוא אין כופין אותו לגרש ואם נשא הואיל ובעבירה בעל גדולי המפרשים כתבו שאפילו ברח כופין אותו לגרש ולאחר זמנו יכנוס אלא שמפרישין אותו אחר תשעים כימים שעמד עמה בתוך תשעים שאם לא כן מה הפסיד בביאתו באיסור ומכל מקום רוב מפרשים סוברים שאין כופין אותו לגרש אלא שיפרוש ומנדין אותו אע"פ שפורש מפני שעבר ואם ברח בריחתו מצילתו מן הנדוי וכן נראה דעת גדולי המחברים והוא הדין לכנס וכן נראה שאלו היה לנו לחלק בין קדש לכנס לא הוה שתיק גמרא מינה וביבמתו מיהא אמרו במשנתנו שיקיים אלא שיפרוש ונראה שאין כאן נדוי שמכל מקום מתכוין הוא למצות יבום וכל שכן שאינו מוציא בגט כדי שלא לאסרה עליו ויש מפרשים דביבמתו כופין אותו לגרש אפילו ברח מפני שהכניס עצמו לספק כרת ואין הדברים נראין:

2 כבר ביארנו שלא ישא אדם מעוברת חברו ומיניקת חברו ואם כנס יוציא נשא וברח כתבו גדולי המחברים שאין כופין אותו להוציא אף בזו עירוקיה מסתייה ולכשיעבור זמן ההנקה חוזר לביתו עמה וכן כתבו שבזו אם אירס אפילו לא ברח אין כופין אותו להוציא שלא אמרו אלא לא ישא כו' אלא ימתין עד שיעבור הזמן והדברים נראין ואע"פ שהרבה חולקים בקצת דברים שכתבנו הן באלמנת חברו הן ביבמתו הן במעוברת חברו ומיניקת חברו אנו כתבנו מה שנראה לנו לברור מבין דבריהם:

3 כשם שהיבמה לא תתיבם עד שיעברו שלשה חדשים כך לא תחלוץ שכל שאינה בת יבום אינה בת חליצה ואם חלץ מכל מקום ונמצאת שאינה מעוברת חליצתה כשרה ואינה צריכה חליצה אחרת שהרי אף כשייבם ממתין עד שיודע אם היא מעוברת וכן היא רמוזה בתלמוד המערב ויש מי שכתב שאלמנת חברו וגרושת חברו אם אינן ראויות לילד אינו מוציא ואין משמתין אותו אלא שמתורת איסור מפרישין אותו כל שלשה חדשים:

4 כבר ביארנו שספק בן תשעה לראשון ספק בין שבעה לשני הולד כשר והשני הבא אחריו ספק ממזר הראשון ראוי להיות כהן גדול והשני אסור בבת ישראל ואסור בממזרת שכך ביארנו במסכת קדושין ע"ד א' ודאן בודאן מותר ספיקן בספיקן וספיקן בודאן אסור ואלו הן ספיקות שתוקי ואסופי ולמדת שאין הלכה כדברי האומר שעשרה יוחסין מותרין זה בזה כמו שביארנו במקומו קדושין ס"ט א':

« מאירי על יבמות ל״ו ע״ב מאירי על יבמות ל״ז ע״ב »