אילת השחר (מלבי"ם) ת״נ

« אילת השחר (מלבי"ם) תמ״ט אילת השחר (מלבי"ם) תנ״א »

1 מלבי"ם פתח ↗

לא תכלה פאת שדך: דע שיש הבדל בין שמות הנרדפים: עבר, צד, צלע, קצה, סוף, פאה, שפה. הלא תראה בפר' תרומה "ועשו ארון עצי שטים...ושתי טבעות על צלעו האחד...והבאת את הבדים בטבעות על צלעות הארון". ושם "ועשית שנים כרובים משני קצות הכפורת, כרוב אחד מקצה מזה...ועשית שלחן..ונתת את הטבעות על ארבע הפאות אשר לארבע רגליו...ועשית מנורת...וששה קנים יוצאים מצידיה..ועשית לולאות תכלת על שפת היריעה מקצה בחוברת". ראה איך שינה הלשון "צלע" "קצה" "פאה" "צד" "שפה"! והנה שם צלע יפול על גשם שיש לו ארך ורוחב וקומה באופן שיהיה לו מעלה ומטה פנים ואחור וצדדים. ועיקר שם "צלע" בא בו על צלעות הצדדים. ולפעמים יזכיר שם "צלע" אל צד הפנים והאחור ואז יפרש כמו שכתוב "חמשה בריחים לקרשי צלע המשכן האחד וחמשה בריחים לקרשי צלע המשכן השנית וחמשה בריחים לקרשי צלע המשכן לירכתים ימה", פירוש: שהיא צלע הירך שכפי שצייר המשכן כגוף עומד וצד ים היא ירך הגוף יצויר צלע הירך כמו "והוא צולע על יריכו" ר"ל שנוטה לצלע אחד. ואמר "על שני צלעות המזבח", "ושמעי הולך בצלע ההר", "ויבן ה' את הצלע" על צלעי הצדדים. וכן הבית אשר חדרים דבוקים לו סביב יקראו "צלעות" מלכים א ו׳:ה׳-ו׳, יחזקאל מ״א:ה׳-ו׳ והושאל על הארזים שחופים בם את הצלעות. ושם קצה בא על דבר שטחי שיש לו שני קצות וכשבא על מרובע יהיו הקצוות בארבע הזויות כמ"ש "ארבע טבעות נחשת על ארבע קצותיו" שמות כז ד. ובדבר שיש לו גובה רצונו לומר סוף הדבר במקום שכלה הגובה וזה הבדל בין "וירד הגבול אל קצה ההר" – היא במקום שכלה השפוע, אבל "והוא הולך בצלע ההר" הוא באמצע השפוע. ולכן אמר "משני קצות הכפורת" כי הכפורת היה שטחי ולא היו לו צלעות, רק קצוות. ושם פאה בא לציין את הרוח של איזה דבר למשל "פאת נגב" "פאת ים" של גשם פלוני. ויש לשטח מרובע ארבע פאות לארבע רוחות העולם, ואמר "ולצלע המשכן השנית לפאת צפון" – ה"צלע" היא הקיר עצמו וה"פאה" היא הרוח שהיא לצפון. וכשמדבר בפנימית החדר אמר כו לה "ואת המנורה על צלע המשכן תימנה והשלחן תתן על צלע צפון" ולא יכול לומר "בפאת" שהפאה היא בחוץ, כי הצלע היא בפאת צפון והשלחן היא אצל הצלע. ואמר "על ארבע הפאות אשר לארבע רגליו" כי בצד רגליו לא נקראו "צלעות", לכן תפס "פאות" היינו על ארבע רוחותיו. ושם צד מובדל מכולם כי מציין דבר שבצד דבר אחר – "וששה קנים יוצאים מצידיה", "ופתח התיבה בצידה תשים", ו"בצד ההר" ר"ל אצל ההר בצדדיו. ושם עבר הונח על דבר הנמשך באורך ועוברים אותו מקצה לקצה ויש לו שני מעברים, עבר המזרחי והמערבי כמו "עבר הירדן מזרחה". לא יכול לומר "פאת הירדן" כי הירדן לא היה לו ארבע פאות, רק שני עברים. ואמר "והלוחות כתובים משני עבריהם", אם היה אומר "משני צידיהם" היה פירושו שהיה המכתב על עובי הלוחות, שהיא הצד. ואם היה אומר "על שני קצותם" היה פירושו שהיה כתוב על קצות הלוח, לא באמצע. ושם סוף מגביל אל שם "ראשית" והונח לשני צדדי האורך – "ומצאתם אותו בסוף הנחל" שהצד האחד נקרא "ראש הנחל" והשני "סופו". ושם שפה לא נמצא רק "שפת הים" "שפת הנחל" "שפת הירדן" שחוט המים סביב יומלץ כשפה התפורה סביב הבגד. בזה נבוא אל ביאור הספרא. הנה לא יכול לומר "צלע שדך" כי השדה היא שטחי ואין לו צלע. וכן לא "עבר שדך" ש"עבר" יבא על מעבר הרוחב לבד.אולם מדוע לא תפס שם אחד מהנרדפים הנ"ל כמו "צד" או "קצה" או "סוף" או "שפת שדך", אחר ששם "פאה" אינו עצמי אל קצה השדה עצמה רק מציין פאת העולם כנ"ל? על זה השיב בספרא שהיה מוכרח לתפוס שם "פאה" מפני ג' דברים שגודר שם זה ומבדיל בין יתר נרדפיו – א אם היה אומר "צד שדך" היה פירושו השדה שבצד שדך, כי שם "צד" מורה אצל כמו "מלך העי אשר מצד בית אל", "וישב אבנר מצד שאול". ועל זא אמר אין פאה אלא מחמת הכילוי רצונו לומר שהלא אמר "לא תכלה" שהוא שלא יקצר כל השדה ואין מועיל אם מניח פאה בצדה כיון שעל כל פנים כילה שדה זאת וצריך להניח פאה באופן שלא יכלה השדה ועל כן לא יכול לומר "מצד" וכמו שאמרו בירושלמי דפאה פרק ב מ"א שאם הפריש מן המצר אינו מועיל אל השדה. ב מה שלא אמר "סוף שדך" או "קצה שדך" הוא מטעם שאין פאה אלא שיש לו שם. ר"ל שכבר בארנו ששם "פאה" לא יאמר רק בבחינת הרוחות רק מובדל מן "רוח" במה ש"רוח" בא רק על רוח העולם, והוא חוץ מן הדבר, ו"פאה" מקושר עם הדבר עצמו לציין איזה גבול ממנו כמו "פאת מזרח", "פאת ימין", "פאת קדם", "פאת פנים" וכדומה וכשאמר "פאת שדך" אחר שבזה לא יקפיד באיזה רוח מיוחד שיהיה על כרחך מציין שיקרא שם לקציר הנשאר עד שיהיה נקוב ומופרש לפאה בפני עצמה מיוחדת לעניים. דרך משל, שפאת ימין יהיה לעניים. ומצד כוונה זו לא יכול להשתמש בשם "סוף" או "קצה" שיֵאָמרו בבחינת השדה עצמה, לא בבחינת שציין בה גבול מיוחד. ג שלא יכול לתפוס "שפת שדך" הגם ש"השפה" מציין ביחוד גבול העיגול המקיף מפני שאין פאה אלא לבסוף ושפה היא המקיף סביב סביב. ואין פירושו דוקא בסוף הפך התחלה, שזה אינו בגדר פאה, רק בגדר שם "סוף" כי פאה יהיה באחד מארבע הרוחות לאפוקי השפה סביב. ולכן אמרו שנותנים פאה מתחלת השדה ומאמצעה שכל מקום שציין וייחד בשדה, יפול עליו שם "פאה", ובלבד שיתן בסוף כשיעור. ומפרש בירושלמי כשיעור המשתייר. ושם ר' יוסי בר בון בשם ר' שמעון בין לקיש "ובקצרכם" מה תלמוד לומר "לקצור"? אפילו יש לו כמה לקצור. ודבריהם מיוסדים על פי יסודי הלשון שיש הבדל בפעל "כלה" בין אם נקשר אל השם לבין כשנקשר עם הפעל. כשנקשר עם השם מורה שנגמר כולו כמו "עד אם כלו את כל הקציר אשר לי" רות ב׳:כ״א, "ויכל משה את המלאכה" שמות מ׳:ל״ג, "ויכלו המים מן החמת", "כד הקמח לא כלתה". אבל כשנקשר עם הפעל מורה שהפסיק הפועל מעסוק עתה בפעולה זאת, הגם שהדבר לא נגמר כמו "ויהי כאשר כלו לאכול" בראשית מ״ג:ב׳, "ויהי ככלות ישראל להרג" יהושע ח׳:כ״ד שאינו מציין בזה שכלה הלחם והעם רק הפסק הפעולה. ואם כן, אם היה אומר "לא תכלה פאת שדך" היה מורה הכליון הגמור שהוא בסוף המעשה אבל כשאמר "לא תכלה...לקצור" מדבר על הפסק הפועל ויצויר שכלה לקצור ולא כילה הקציר עצמו. למשל, שפוסק מלקצור במקום הזה ומניח שם פאה לעניים, ובזה לא כלה פאת שדהו בבחינת הקציר עצמו. ולכן הראשונה יש לה דין פאה וכשחוזר וקוצר צריך ליתן בסוף כשיעור המשתייר. ולפי דברי הרושלמי מה שנאמר פה ובלבד שלא יפחות באחרונה אחד מששים היינו משיעור המשתייר, וילפינן שבאם לא נתן תחלה כשיעור צריך להשלים עתה את השיעור. ומ"ש וכן היה ר' שמעון אומר, ר' שמעון לשיטתו שדריש טעמא דקרא ומפרש טעם שלכן אין להניח לכתחלה באמצע השדה. ובשבת דף כג: גרס מפני מה אמרה תורה. ושם מקשה אטו כולהו לאו משום בל תכלה נינהו?! ומפרש מפני הרמאים. אמנם לגירסת הספרא שגרס אמרו, לא קשה אטו כולהו לאו משום בל תכלה שפירוש מ"מ אמרו חכמים. רק שלפי זה היה לו לאמר מפני חמשה דברים כי מפני הרמאים ובל תכלה הם שני טעמים. ובאמת בתוספתא וירושלמי פרק ד הלכה יב גרסו מפני חמשה דברים כי גם הם לא גרסו מפני מה אמרה תורה. והנה בכל מקום שבא פעל "כלה" בא על כלל המעשה – "ויכל להקים את המשכן", "כלו מעשיכם" כי רצונו לומר שבא לתכלית מלאכתו מהחל עד כלה, לבד פה אמר "לא תכלה פאת" שיחס הכליון אל הפאה והקצה. והיה לו לומר "לא תכלה שדך". מזה הוציאו חז"ל שחטה אחת פוטרת מדאורייתא, שאם היה אומר "לא תכלה שדך" היה צריך להניח חלק מן השדה אבל "לא תכלה פאת" היא חלק מן החלק והפאה, ודי בכל שהוא.

1 בכ"מ בא פעל 'כלה' על כלל המעשה. ומה שכתוב "לא תכלה פאת שדך" בא ללמד על חלק מן החלק שדי בהניח פאה כל שהוא. קדושים ס' טו

« אילת השחר (מלבי"ם) תמ״ט אילת השחר (מלבי"ם) תנ״א »