אילת השחר (מלבי"ם) תל״א

« אילת השחר (מלבי"ם) ת״ל אילת השחר (מלבי"ם) תל״ב »

1 מלבי"ם פתח ↗

את הגמל כי מעלה גרה הוא וכולי: הנה מ"ש בכל אחד בפני עצמו "כי מעלה גרה ופרסה איננו מפריס טמא הוא לכם", ולא כללם כולם בדיבור אחד כמו שעשה במשנה תורה שאמר "את הגמל ואת השפן..טמאים הם לכם" – זה לענין הדרוש הנזכר בסימן עא שכתוב ששה פעמים "טמא הוא לכם" לדרוש שרק ששה אלה טמאים משום חסרון סימן טהרה אבל יש ששה אחרים שהם ה' חטאות מתות ופסולי המוקדשים שאסורים אף שלא חסר להם סימן טהרה. וזהו שאמר במשנה א מה תלמוד לומר אם לתיקון המקרא ר"ל אם תאמר שכן דרך הלשון לדבר על כל אחד בפני עצמו הרי כבר נאמר "הגמל והארנבת וכולי" ר"ל הלא במשנה תורה כללם ביחד, ולמה באו? לרבות את הריבוי שאמרנו. עתה שואל במשנה ו "ואת הגמל וכולי" מה תלמוד לומר – ר"ל הלא כלל הדיבור מיותר, שאחר שאמר שרק מפריס פרסה ומעלה גרה יאכלו – ידעינן שאם חסר סימן אחד אסור. ומשיב שהייתי טועה שמ"ש "מעלה גרה" פירושו או מעלה גרה; שאם מפריס פרסה לבד או מעלה גרה לבד מותר. וגם אם יכתב בו"יו – "ומעלת גרה" – נאמר שהוא וי"ו המחלקת. ואין לומר שאם כן יכתב צד אחד שהחזיר טמא ונדע גמל בקל וחומר אחר שאומר שהחזיר הגם שמפריס פרסה טמא כל שכן הגמל שאין מפריס. משיב שאז נטעה שעיקר האיסור היא חסרון גרה והגמל שמעלה גרה טהור. וכן אם יכתב גמל ולא חזיר נטעה בהפך. ולכן היה צריך לכתב שני הצדדים. ואחר שגוף הדבר צריך לכתב, האריך בלשונו וכתב גמל ושפן וארנבת כל אחד בפני עצמו לרבות הריבוי הנזכר בסימן עא. ועוד לאלקי מלים גם בדרך הפשט בשינוי לשון הכתוב. שבגמל אמר "פרסה איננו מפריס" ובשפן אומר "פרסה לא יפריס" ובארנבת אמר "פרסה לא הפריסה". כי יש הבדלים. שהגמל פרסותיו מופרסות וחכמי הטבע חושבים אותו בין מפריסי פרסה. אמנם כיון שפרסתו אינה שסועה לשתים, כי מחובר בסופו, אינו בכלל מפריס פרסה האמור בתורה; שצריך שיהיה שסוע לשתים. ועל כן תפס הלשון "פרסה איננו מפריס", כי יש הבדל בין מלת לא ובין מלת איננו. שמלת "לא" שולל הפעולה ומלת "איננו" שולל התואר מן המתואר או הקנין מן העצם. ופירושו שהגם שנעשה בו פעולת ההפרסה ולא נוכל לומר בו "פרסה לא הפריס" – בכל זה איננו מפריס, ר"ל אין בו תואר זה שיקרא "מפריס פרסה" לענין סימני טהרה. והנה במין השפן נמצא מין אחד הנקרא וואווער, משכנו בנקרת הסלעים אשר על הר סיני והוא מעלה גרה וברגליו האחרונות יש לו שלשה פרסות, רק רגליו הראשונות הם עבות אחוזות בארבע אצבעות ונוכל לחשבו למפריס פרסה מצד רגליו האחרונות. לזה אמר בו "ופרסה לא יפריס" בלשון עתיד, רוצה לומר הגם שהתחיל להפריס בצד אחד מגופו – לא יפריס בעתיד, שלא יגמור בו הטבע פעולה זאת ברגליו הראשונות. אבל בארנבת שלא נמצא במינו פרסה כלל אמר לשון הפשוט – "ופרסה לא הפריסה". וכן במשנה תורה שכלל הכל כל אחד בקוצר אמר "ופרסה לא הפריסו". ובספרי ראה פסקא קב "אך את זה לא תאכלו" אמר רבי עקיבא וכי משה קניגי ובלסתר היה? מכאן תשובה לאומרים אין תורה מן השמים. רוצה לומר שפה נמצא מופת שהתורה היא אלקית שנתן כלל שרק מפריס ומעלה גרה יאכל וחשב בפר' ראה עשרה מינים שיש להם ב' סימנים וג' מינים שהם מעלה גרה לבד ומין אחד שהוא מפריס פרסה. וחכמי דור דור חקרו ודרשו על כל מיני הבעלי חיים הנמצאים בכל חלקי עולם ולא מצאו אף מין אחד זולת אלה שיהיו לו ב' סימנים או סימן אחד. וזה מופת כי אלקים ראה ויספרה, הכינה וגם חקרה. ודע כי חכמי הטבע הזכירו בעל חי אחד בין משפחת החזיר נקראת טאיאסו, משכנו עדרים עדרים באמעריקא החמה הדרומית, והוא מפריס פרסה ולו ד' קיבות כמקרה כל בעל גרה באשר הוא גם מעלה גרה. והוא דומה בתוארו לחזיר היער וגדלו כחזית הבית. שערו קשה ושחור ועל צוארו כעמק ממראה לבן ובאמצע גבו ממעל שהוא שסוע כעובי אצבע ושם כיס קטן מלא מיץ מריח כביזאם. ולא נפלאת היא מ"ש רב חנין בר רבא חולין ס, ב השסועה בריה בפני עצמה שיש לה ב' גבין וב' שדראות וכי משה קניגי או בלסטרי היה מכאן תשובה לאומר אין תורה מן השמים. וזאת סגולת החי הזה השוכן באמעריקא אשר נעלמה אז מעין כל, רק בורא כל הוא לקצות הארץ יביט. וזה כשמואל שפירש בנדה דף כד. דבריה בעלמא איתא. וכפרש"י שם ולא כרבינו תם. ולדעת רב דבריה בעלמא ליתא – צריך לומר שהגם שיש לו עומק בגבו, לא נקרא ב' גבין כיון שמדובקות בפנים. והשתא לדעת רב יוכרח לומר שאם אמת כדברי הכותבים יהיה זה ממין משפחת הטהורים, כי לכל אחד מן הטהורים יש מינים רבים, כמו משפחת היעלים הם י"ז, משפחת האיל י"ד מינים. אבל הנראה מדברי חכמי הטבע שבריה זו יש לה שיניים בלחי העליון כחזיר ולועסות המאכל הגם שיש לו ד' קיבות כבעלי הגרה. ולכן חשבה החכם לינעע למשפחת החזיר. וכבר גדרו חז"ל שבעלי הגרה אין להם שיניים בלחי העליון. וי"ל שלכן אמר בחזיר "והוא גרה לא יגר" בלשון עתיד, ר"ל שגם המין ממנו שהתחיל קצת ענין גרה על ידי ד' קיבות – לא תשלם בו הטבע פעולה זאת כי לועס בשיניו. וכמו שאמר בשפן "פרסה לא יפריס" כנ"ל. צא וראה כי במקום שהציבה לה תורת הכתב אות ומופת שהיא מן השמים כנזכר גם אחותה תורה שבעל פה נתנה לה מופת כי היא אלקית. אמרו חז"ל חולין נט, א כל שאין לה שינים למעלה בידוע שהוא מעלה גרה ומפריס פרסה. ומאין נודע זאת להם שלא נמצא מין אחד בעולם שהיא טמא וחסר שינים העליונים? ואמר ר"ח היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפיה גמום ופרכותיה חתוכות בודק בבשרה אם מהלך שתי וערב בידוע שהיא טהורה ואם לאו בידוע שהיא טמאה ובלבד שיכיר ערוד. ומקשה דלמא איכא נמי מינא אחרינא דדומה לערוד. גמירי דליכא. והיכי בודק? אמר אביי ואיתימא ר"ח בכנפי העוקץ. מי בכל חכמי הטבע מעולם ועד עולם יגיד זאת?!

1 יציאה וביאה, וכן הוצאה והובאה, יהיה בבחינת כוונת המדבר. כשישקיף על התנועה ממה שממנו – ישמש בלשון 'יציאה'. וכשישקיף אל מה שאליו ישמש בלשון 'ביאה'. עד שלכן יתפס ברשות אחד לפעמים יציאה ולפעמים ביאה צו סימן עג

« אילת השחר (מלבי"ם) ת״ל אילת השחר (מלבי"ם) תל״ב »