אילת השחר (מלבי"ם) רי״ב

« אילת השחר (מלבי"ם) רי״א אילת השחר (מלבי"ם) רי״ג »

1 מלבי"ם פתח ↗

והשיב את העודף לאיש אשר מכר לו: הנה בחשבון זה יצויר דרכים הרבה, כגון אם הלוקח מכר לאחר, ויצויר שמכר בזול או ביוקר, ואיך יחשב וינכה? וחז"ל למדו "גאולתו" "גאולתו" מעבד עברי שהחשבון יהיה תמיד לטובת המוכר כמו ששם יהיה תמיד לטובת העבד. ולשון "לאיש אשר מכר לו" סובל שני פירושים: א ללוקח הראשון, וזה מדויק מלשון "אשר מכר לו". ב במה שהוסיף מלת "לאיש" יש לפרש גם כן לאיש שמכר לו הלוקח, והוא הלוקח השני. ולמדנו שיחשב המוכר תמיד לתועלתו וידו על העליונה. ור' דוסתאי חקר על ציור אחר, שיצויר שהשדה השביחה בינתים, גם יצויר שהכסיפה, ויפול השאלה איך יהיה העודף? ומשיב כיון שכתב סתם "את העודף" ולא באר, אם עודף הכסף שקבל, אם עודף שיוי הקרקע, כי פתח "וחשב שני ממכרו" ואם כן העודף היא מחשבון סתום, כי אינו משיב עודף השנים כמ"ש בסימן מה, ולמדנו שיהיה יד המוכר על העליונה לחשב, אם עודף של ממון, אם עודף שיווי הקרקע, לפי מה שיהיה לתועלתו. וכל זה מובא בערכין דף ל. ואמר דנפקא מינה בין רבי ור' דוסתאי דאייקר וזל ואייקר. לרבי דאמר "לאיש אשר בתוכה" אינו נותן אלא מה שנתן שני. ולר' דוסתאי הלא בין אם נלך אחר עודף ממון או קרקע הלא קבל מאתים והיא שוה מאתים.

2 הוריות פתח ↗

״לֹא תַגִּיעַ יָדוֹ״, וְנֶאֱמַר ״לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ״ – מִי שֶׁבָּא לִידֵי עֲנִיּוּת וַעֲשִׁירוּת. יָצָא נָשִׂיא וּמָשִׁיחַ, שֶׁאֵין בָּאִין לִידֵי עֲנִיּוּת, נָשִׂיא – דִּכְתִיב: ״וְעָשָׂה אַחַת מִכׇּל מִצְוֹת ה׳ אֱלֹהָיו״. מִי שֶׁאֵין עַל גַּבָּיו אֶלָּא ה׳ אֱלֹהָיו. מָשִׁיחַ – דִּכְתִיב: ״וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו״, שֶׁהוּא גָּדוֹל מֵאֶחָיו בְּנוֹי, בְּכֹחַ, בְּחָכְמָה וּבְעוֹשֶׁר. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: מִנַּיִן שֶׁאִם אֵין לוֹ גַּדְּלֵהוּ מִשֶּׁל אֶחָיו? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ״ – גַּדְּלֵהוּ מֵאֶחָיו. בְּעָא מִינֵּיהּ רָבִינָא מֵרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: נָשִׂיא שֶׁנִּצְטָרַע, מַהוּ? מִידְחָא דְּחֵי, אוֹ מִיפְטָר פְּטִיר? אֲמַר לֵיהּ: דִּילָךְ, אוֹ דְּגַזָּא? תַּנְיָא, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מָשִׁיחַ פָּטוּר מִכּוּלָּן. אָמַר רָבָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי עֲקִיבָא? אָמַר קְרָא: ״זֶה קׇרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו״. זוֹ בָּאָה חוֹבָה לוֹ, וְאֵין אַחֶרֶת בָּאָה חוֹבָה לוֹ. וְאֵימָא: כִּי מְמַעֵט לֵיהּ רַחֲמָנָא – מִדַּלֵּי דַלּוּת, וּמַאי נִיהוּ? עֲשִׂירִית הָאֵיפָה. אֲבָל עֲנִיּוּת וַעֲשִׁירוּת, לָא מַעֲטֵיהּ רַחֲמָנָא! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא מֵאַחַת מֵאֵלֶּה״. הַמִּתְכַּפֵּר בְּאַחַת – מִתְכַּפֵּר בְּכוּלָּן, וְשֶׁאֵין מִתְכַּפֵּר בְּאַחַת – אֵין מִתְכַּפֵּר בְּכוּלָּן. אֶלָּא מֵעַתָּה, דִּכְתִיב: ״וְהָיָה כִּי יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה״, הָכִי נָמֵי: דְּכׇל הַמִּתְחַיֵּיב בְּאַחַת – מִתְחַיֵּיב בְּכוּלָּן, וְשֶׁאֵין מִתְחַיֵּיב בְּאַחַת – אֵין מִתְחַיֵּיב בְּכוּלָּן. אַלְּמָה תְּנַן, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: נָשִׂיא חַיָּיב חוּץ מִשְּׁמִיעַת קוֹל! אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: ״מֵאַחַת״ מַשְׁמַע לֵיהּ, ״לְאַחַת״ לָא מַשְׁמַע לֵיהּ. וּמַאי שְׁנָא ״מֵאַחַת״ דְּמַשְׁמַע לֵיהּ? דְּכַתְבֵיהּ רַחֲמָנָא לְבַסּוֹף גַּבֵּי עֲשִׂירִית הָאֵיפָה, לְמֵימְרָא דְּכֹל דְּמִחַיַּיב בַּעֲשִׂירִית הָאֵיפָה – מִחַיַּיב בְּכוּלָּן, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מִתְחַיֵּיב בְּאַחַת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִתְחַיֵּיב בְּכוּלָּן, נִכְתְּבֵיהּ לְהַאי ״מֵאַחַת מֵאֵלֶּה״ בְּדַלּוּת, אִי נָמֵי בַּעֲשִׁירוּת. מַתְנִי׳ כׇּל הַמִּצְוֹת שֶׁבְּתוֹרָה שֶׁחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָן כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתָן חַטָּאת – הַיָּחִיד מֵבִיא כִּשְׂבָּה וּשְׂעִירָה, וְהַנָּשִׂיא שָׂעִיר, וּמָשִׁיחַ וּבֵית דִּין מְבִיאִין פַּר. וּבַעֲבוֹדָה זָרָה – הַיָּחִיד וְהַנָּשִׂיא וְהַמָּשִׁיחַ מְבִיאִין שְׂעִירָה, וּבֵית דִּין פַּר וְשָׂעִיר; פַּר לְעוֹלָה וְשָׂעִיר לְחַטָּאת. אָשָׁם תָּלוּי – הַיָּחִיד וְהַנָּשִׂיא חַיָּיבִין, וּמָשִׁיחַ וּבֵית דִּין פְּטוּרִין. אָשָׁם וַדַּאי – הַיָּחִיד וְהַנָּשִׂיא וְהַמָּשִׁיחַ חַיָּיבִין, וּבֵית דִּין פְּטוּרִין. עַל שְׁמִיעַת הַקּוֹל, וְעַל בִּטּוּי שְׂפָתַיִם, וְעַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו – בֵּית דִּין פְּטוּרִין, וְהַיָּחִיד וְהַנָּשִׂיא וְהַמָּשִׁיחַ חַיָּיבִין, אֶלָּא שֶׁאֵין כֹּהֵן גָּדוֹל מָשִׁיחַ חַיָּיב עַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. וּמָה הֵן מְבִיאִין? קׇרְבַּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הַנָּשִׂיא מֵבִיא שָׂעִיר. גְּמָ׳ תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן הָיָה נוֹתֵן כְּלָל: כֹּל שֶׁהַיָּחִיד בְּאָשָׁם תָּלוּי – הַנָּשִׂיא כַּיּוֹצֵא בּוֹ, מָשִׁיחַ וּבֵית דִּין פְּטוּרִין. וְכֹל שֶׁהוּא בְּאָשָׁם וַדַּאי – נָשִׂיא וּמָשִׁיחַ כַּיּוֹצֵא בָּהֶן, וּבֵית דִּין פְּטוּרִין. שְׁמִיעַת הַקּוֹל, וּבִטּוּי שְׂפָתַיִם, וְטוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו – בֵּית דִּין פְּטוּרִין, נָשִׂיא וּמָשִׁיחַ חַיָּיבִין, אֶלָּא שֶׁאֵין הַנָּשִׂיא חַיָּיב בִּשְׁמִיעַת הַקּוֹל, וְלֹא מָשִׁיחַ בְּטוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו. כׇּל שֶׁהוּא בְּעוֹלֶה וְיוֹרֵד – נָשִׂיא כַּיּוֹצֵא בּוֹ, מָשִׁיחַ וּבֵית דִּין פְּטוּרִין. הָא גּוּפַהּ קַשְׁיָא, אָמְרַתְּ: שֶׁאֵין מָשִׁיחַ חַיָּיב בְּטוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, בְּטוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו – הוּא דְּפָטוּר, אֲבָל בִּשְׁמִיעַת הַקּוֹל וּבִטּוּי שְׂפָתַיִם – חַיָּיב. אֵימָא סֵיפָא: כֹּל שֶׁהוּא בְּעוֹלֶה וְיוֹרֵד – נָשִׂיא כַּיּוֹצֵא בּוֹ, מָשִׁיחַ וּבֵית דִּין פְּטוּרִין, קָתָנֵי: מָשִׁיחַ וּבֵית דִּין פְּטוּרִין, מָה בֵּית דִּין פְּטוּרִין מִכּוּלְּהוֹן – אַף מָשִׁיחַ פָּטוּר מִכּוּלְּהוֹן.

1 וכן בכל מקום שמשמעות הלשון סובל שני פירושים יפרשו גם כוונה השני' בהר ס' מו. כי לא לחנם כתבה תורה לשון כזה, ועל כרחך שנבין אותו בכל ענין שנוכל להבין ממנו.

2 למשל, הנה יש הבדל בין ערך היתרון שבא במ"ם "אחיו הקטן יגדל ממנו", ובין ערך ההפלגה שבא בה"א "היפה בנשים" אם לא כשבא מ"ם על מלת "כל" – "גבוה מכל העם". ועל כן במה שכתוב "הגדול מאחיו", היה לו לומר "הגדול באחיו", פירשו גם כוונה שניה גדלהו משל אחיו אמור ס' כה. וכבר תראה דרושים רבים נכונים על המבצר הזה עיין למעלה כלל מא, כלל ס, כלל עג, כלל צה, כלל קט.

3 וכל שכן במקום שנמצא איזה סירוס ועיוות או נטיה מחוקי הלשון יפרשו בו גם כוונה שניה דרושיית כפי משמעות הכתוב כמ"ש למעלה כמה פעמים. ותמצא כזה צו ס' יג, וסימן נא, וסימן עז, וסימן קטז. שמיני ס' מב, וסימן סז, וסימן קלה, וסימן קמג, וסימן קנד. מצורע ס' סב, וסימן קכד, וסימן קלו. אחרי ס' כו, וסימן פג. אמור ס' צד, וסימן קכב. בהר ס' לג ועיין עוד מצורע ס' קמב

« אילת השחר (מלבי"ם) רי״א אילת השחר (מלבי"ם) רי״ג »