אילת השחר (מלבי"ם) שנ״ה

« אילת השחר (מלבי"ם) שנ״ד אילת השחר (מלבי"ם) שנ״ו »

1 מלבי"ם פתח ↗

וכפר על הקדש מטומאת בני ישראל: כבר בארנו סדר ויקרא סימן ש"ו וסדר שמיני סימן קי שיש שני מיני טומאות – טומאת הגְוִיה שהוא הפך הטהרה, וטומאת המעשים שהוא הפך הקדושה. וכאשר נבקר בכל המקרא לא נמצא שייחס אל כלל הכנסייה טומאה ממין הראשון, רק טומאה שהוא הפך הקדושה, שהוא שיתטמאו על ידי מעשים מגועלים או טומאת הקדש עצמו ר"ל שיטמאו את המשכן והמקדש. וכשנדקדק הענינים שבעבורם ייחס טומאה אל כלל הכנסייה הם רק עכו"ם וגילוי עריות ושפיכות דמים כמ"ש בסוף אחרי "אל תטמאו בכל אלה... בטמאכם אותה..ולא תטמאו בהם וכולי" שמוסב על גילוי עריות. ובפר' קדושים "מזרעו נתן למולך למען טמא את מקדשי", ועל שפיכות דמים אמר במדבר ל״ה:ל״ד "ולא תטמא את הארץ". ויותר מזה בנביאים וכתובים – "בגלוליך אשר עשית טמאת" יחזקאל כ״ב:ד׳, "ויטמאו אותם בתזנותם ותטמא בם" שם לו. וכן נמצא על טומאת הקדש – "בטמאם את משכני אשר בתוכם" ויקרא ט״ו:ל״א, "את מקדשי טמאת" יחזקאל ה׳:י״א אבל על שאר עבירות לא נמצא שידבר לשון טומאה על כלל הכנסייה. כי מ"ש בסוף שמיני "אל תשקצו את נפשותיכם וכולי ולא תטמאו בהם" הוא ציווי ליחידים ומיושב מה שהקשו התוס' שבועות דף ז: ד"ה י"ל, כי טמא שאכל תרומה וששמש במקדש היא טומאה פרטיית של יחידים, לא של הכלל ואחר שאמר "מטומאות בני ישראל" הרי דבר על הכנסייה בכללה, אי אפשר לפרש רק – או על טומאת עכו"ם וג"ע ושפיכות דמים, או על טומאת המקדש. ואם היה כתוב "וכפר על הקדש את טומאות בני ישראל" הייתי מרבה כל טומאות המתיחסות אל הכלל והייתי מרבה גם עכו"ם וג"ע וש"ד וז"ש יש לי בענין הזה להביא ג' טומאות ר"ל שחוץ מטומאת המקדש הייתי מרבה גם ג' טומאות הללו ובזה מיושב קושיית התוס' מנחות דף צב ד"ה וכפר ושבועות דף יג: שהקשו דאף לר"י הוא מוכרע, וז"א דפי' לר"י שירבה גם ג' טומאות וכל שכן טומאת הקדש דמן התורה נוציא טומאת הקדש והנה ר' יהודה סבירא ליה שמ"ש "וכפר על הקדש" אין פירושו שיכפר על ענינים נוגעים אל הקדש דהיינו על טומאת מקדש, רק סבירא ליה שפירושו שיכפר על ההיכל, היינו שיזה הדמים האלה גם בהיכל ומלת "על" מורה המקום כמו "וכפר על המזבח" שפירושו שעליו יעשה הכפרה והגם שזה נשמע ממ"ש "וכן יעשה לאהל מועד", פירשו בגמ' שסבירא ליה שמזה נוכל לטעות שיביא עוד פר ושעיר אחרים לעשות בדמם כפרת אהל מועד, לכן אמר שיכפר כפרה זו בפר ושעיר שכפר ממנו לפני ולפנים. ואם כן לא נתבאר מאיזה טומאות יכפר. ויכול שיכפר על כולם. ת"ל מטומאתם – ולא כל טומאתם ר"ל כי פעל "כפר" נקשר לרוב עם מלת "על", ובמקום שבא אחריו מ"ם מורה שיכפר על מקצת הדבר וכמו שאמרנו "וכפר לפני ה' מזובו" – מקצת זבים מביאים קרבן וכדומה, ואם כן הסברה נותנת שהמקצת הזה הוא טומאת הקדש הקל בכל הטומאות שהוא בעולה ויורד. ובגמ' שבועות דף ז הקשו על שיטת ר' יהודה ואימא זו יולדת, ואימא מצורע, ואימא נזיר טמא רצונם לומר שאחר שלר' יהודה אין הפירוש שיכפר על הקדש עצמו רק שיכפר על הטומאות על ידי זריקת דם בקדש, הנה כפרה זו תצויר בשני דרכים – א על העבר שהוא כפרה שבא אחריו סליחה ב על העתיד לסלק הטומאה שנזכר תמיד "וכפר עליה הכהן וטהרה" שהוא הטהרה לכנס למקדש ולאכול קדש כמו שהוא ביולדת ומצורע ונזיר טמא ונאמר שיכפר שלא יצטרכו קרבן. והשיב אמר קרא מטומאתם ומפשעיהם מבואר שהוא כפרה על חטא ר' שמעון אומר ממקומו הוא מוכרע שנאמר "וכפר על הקדש" – מטומאות שבקדש. ר' שמעון מפרש שמ"ש "וכפר על הקדש" שהקדש הוא המתכפר היינו שיכפרו מה שחטאו בענין הקדש ופירוש "מטומאות בני ישראל" – שטמאו את הקדש. ואם כן מבואר במקומו שבא לכפר על טומאת מקדש וקדשיו ר' שמעון סובר שאי אפשר לפרש כר' יהודה שמ"ש "על הקדש" היינו ששם יעשה הכפרה דהא ידעינן זה מן "וכן יעשה באהל מועד" ולא סבירא ליה הטעות שנטעה שנביא עוד פר ושעיר שאין לטעות בזה וכבר בארתי סדר ויקרא סימן שכה שבעל הלשון יזכיר לפעמים את הנושא שבסבתו באה הכפרה במלת "על" – "וכפר עליו הכהן על שגגתו", ולפעמים במ"ם השימוש – "לכפר על בני ישראל מכל חטאתם". ובארתי שם שהכפרה שאחריו "על" יכפר החטא עצמו ומסלק אותו והכפרה שאחריו מ"ם יכויו שמסלק היחוס שבין החטא והחוטא. ולכן בדבר שלא שייך בו חטא ידבר בשימוש המ"ם, ואמר "וכפר על הקדש מטומאת" שמסלק היחוס שבין הטומאה והקדש, כי הקדש עצמו לא חטא שיאמר שיכפר "על" טומאתו. ביאור משנה ג והנה השעיר הפנימי אינו מכפר על טומאת הקדש רק – או על המזיד כמ"ש "ומפשעיהם" שהפשע הוא המרד, או על החטאת שהוא השוגג, אבל צריך שיהיה השוגג בלתי בל קרבן, לאפוקי בשיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתים שחייב עליו קרבן. וכך צריך לומר בספרא: פשעים אלו המרדים...חטאתם אלו השגגות. חטאים דומיא דפשעים דלאו בני קרבן, וכן הוא בגמ'. ביאור משנה ד ומ"ש ומנין שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף ששעיר זה תולה פירשו בגמ' דף ח: שקשיא ליה דלמא אינו מכפר רק על חטא שלא היה לו ידיעה בתחילה שלא יבא לעולם לידי קרבן, דומיא דפשעים שלא יצויר בו קרבן לעולם. ומשיב ת"ל "לכל חטאתם" שמלת "כל" מרבה כל מיני חטאת, גם מה שהיה לו ידיעה בתחלה. ובגמ' מקשה ונכפר כפרה גמורה. אי כתיב "מחטאתם" כדקא אמרת. השתא דכתיב "לכל חטאתם" הנך דאתי לכלל חטאת ר"ל דהא לא מצאנו כפרה שאחריו שימוש הלמ"ד, והלמ"ד מורה הגבול שאליו. ומשמע שמכפר לגבול של החטאת, לא הסרת החטאת עצמו כשיתודע לו רק שתולה להגן מן היסורים.

1 בכל זה דרשו חז"ל תמיד כשאומר "מחטאתו" "מזובו", שהמ"ם מורה הקצתית לפי גדרו תמיד כמו שכתבנו בסימן תר"ו, ור"ל שיכפר רק על מקצת הענין. אחרי סימן מב

« אילת השחר (מלבי"ם) שנ״ד אילת השחר (מלבי"ם) שנ״ו »