אילת השחר (מלבי"ם) ק״ו

« אילת השחר (מלבי"ם) ק״ה אילת השחר (מלבי"ם) ק״ז »

1 מלבי"ם פתח ↗

וידבר ה' לאמר: יען דברי הספרא משנה ז ומשנה ח נוסדים ומכוננים על ההבדל שהיה לחכמינו האמתים בין לשון דיבור ובין לשון אמירה, ודבר זה יסוד מוסד להבין על ידו מאמרים רבים מפוזרים בדבריהם הנה והנה, וגם משניות רבות השנוים בספר הזה – אבאר לך הבדלם בכל פרטיהם והיה לך אור ועינים: הרד"ק בשורש "דבר" כתב וז"ל: אלא שיש הפרש ביניהם ר"ל בין דיבור ואמירה בשימוש הלשון; כי ה"אמירה" אינה מבלי סמיכה אל אחר, והדיבור הוא מבלי סמיכה אל אחר כי הוא מורה על עיקר הדיבור שהוא באדם כמו שתאמר "אדם חי מדבר" ולא "אדם חי אומר" אלא אם תסמכנו – "פלוני אומר לפלוני". ואף על פי שאין הסמיכה כתובה, לפעמים הענין מובן כי המאמר עם הסמיכה כמו "אמרי נא אחותי את" – כי בודאי רצונו לומר אמרי לשואלים אותך. וכן הדומים לו על זה הדרך. ולא יאמר לשון "דיבור" על שאינו מדבר אפילו דרך משל כמו שיאמר לשון "סיפור" ו"הגדה" כמו "ויאמרו לך הנני" איוב ל״ח:ל״ה, "ועוף השמים ויגד לך ויספרו לך דגי הים" שם יב, עכ"ל. מבואר כי הדיבור מציין המבטא לבד, בין שיהיה מדבר אל עצמו בין שידבר אל חברו, בכל אופני הדיבור. ובזה הוא כמו סוג שתחתיו כמה מינים, כי "הדיבור" המבטאי הזה שיגיע אל חברו יהיה לפעמים "אמירה" ופעמים "הגדה" או "ציווי" או "עניה" או "שאלה" וכדומה. לפעמים יהיה הדיבור מאחד לחבירו ולפעמים יהיה דיבור משותף שידברו שני אנשים יחד זה עם זה; לפעמים יהיה דיבור ארוך כדרך הדורש ברבים ומאריך פה ולשון, ולפעמים יהיה מלה אחת יחידית; על כולם יצדק פעל ושם "דבר". ובזה יכון מה שכתוב בזוהר פר' לך דף פו וידבר דרגא לבר.. ואף על גב דדיבור תתאה הוא, לא תימא דלאו עילאה היא, אלא ודאי דבר מליא היא מכולא ודרגא עילאה היא רצונו לומר כי בעצם היא הסוג ש"אמירה" ו"הגדה" נכנס תחתיו, לא כן "אמירה", היא מיוחדת רק על מאמר שיש בו הבנה שיגיד לחבירו. לפי זה כל מקום שהשתמש בפעל "אמר" צריך שיהיה מאמר מובן ולכן יפרש תמיד מה היתה האמירה, מה שאין כן בפעל "דיבור" שיציין רק שדבר דברים ואינו מציין לפעמים מה היה הדיבור: "וישב אליהם וידבר אליהם" בראשית מ״ב:כ״ד, "וידברו אליו פתח הבית", "וידבר על לב הנערה", "ודבר הוא לך אל העם", "וישמע את הקול מדבר אליו" – בכל אלה לא פורש מה היה הדיבור. ואם היה אומר "ויאמרו אליו פתח הבית" היה צריך לפרש מה אמרו. ומטעם זה יבא פעל "דבר" אחר גמר האמירה: "ויאמר, ה' אלקי אדוני אברהם..ויהי הוא טרם כלה לדבר", "לא אוכל עד אם דברתי דברי ויאמר דבר" שם – ובכל זה לא יפול לשון "אמירה". והראב"ע בפירוש תהלות מזמור יט כתב "אין אומר ואין דברים" "אומר" הם הדבורים שיש להם טעם שלם כאומר ראובן חי, וזה לא יהיה רק מחיבור דברים. וה"דיבור" הוא ראובן והקול ישמיע אות רי"ש וכולי. ולכן בא פעל "אמר" אחר פעל "דבר": "ויוסף עוד לדבר אליו ויאמר" בראשית י״ח:כ״ט, "וידבר אל חתניו ויאמר" שם יט – במלת "וידבר" רצונו לומר שנתעסק עמו בעסק הדיבור ובמלת "ויאמר" מציין מה שאמר. ובאופן זה יאמר תמיד "וידבר..לאמר.." – במלת "וידבר" מציין שהתעסק במבטא ודיבור, ובמלת "לאמר" מציין מה שאמר לו. וכ"כ ביריעות שלמה חלק ב סימן א, כי במלת "וידבר" עדיין אינו מתחיל הענין כלל רק יודיע שדבר דברים ועל ידי מלת "לאמר" מתחיל הענין ורוצה לומר וזאת וזאת אמר. ועל כן כל מקום שאומר "וידבר..לאמר" אין בו זרות וכפל כי מלת "לאמר" מפרש מהות הדיבור. וכן דרכו לבא אחר "ציווי" "הגדה" "עניה" ו"שאלה": "ויצו לאמר" בראשית ב, "ויוגד לאמר" שם כב, "ויענו לאמר" שם כג, "וידבר אתם לאמר" שם, "ואשאל אותה ואומר" שם כד. אבל במקום שיאמר "ויאמר..לאמר" יש בו זרות וכפל. ואמר במד' רבה פ' אמור סימן כו כל מקום שהוא אומר "ויאמר..ויאמר" – צריך להדרש. וחושב שם כמה דברים והרמב"ן בריש אמור נדחק שלפעמים יבוא "אמירה" תחת "דיבור" וכן להפך, אבל חז"ל דקדקו בזה ודרשוהו תמיד והשיבו כל לשון על מכונו. ועיין מה שכתבנו שם סימן ג. אולם, הגם שבכל מקום שבא בלשון "וידבר..ויאמר" או "וידבר..לאמר" האמירה הוא פירושו של הדיבור ופירושו שדבר דיבור מבטאי וזאת אשר אמר, בכל זאת במה שאמר תמיד "וידבר ה' אל משה לאמר" לא יספיק זה, שלמה כפל דבריו? היה לו לומר "ויאמר ה' אל משה" ומזה נדע שדבר דברים? ועל כרחך כי הדבור הזה ענין מעולה יותר, שכבר אמרנו כי הדיבור יכלל גם כן הדיבור הארוך כדרך הדורש ומטעים דבריו בהצעות ובראיות ופירושים, שזה לא יצוין באמירה שהוא המאמר הפשוט. ופירוש "וידבר ה' אל משה" – שהאריך לדבר עמו ענינים רבים, היינו שהודיעו כל פרטי ההלכות והדינים והדרשות והמדות שבהם ישאבו מים מבארות עמוקים וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. ובמלת "לאמר" מציין הלשון הפרטי שבו נאמרה הפרשה בפרטיה. ובזה תשכיל כי לשון זה לא נאמר רק בנבואת משה שהיה נביא תורה ומסר לו אמירות בכתב ודברים בעל פה, לא בנבואת יתר נביאים כמו שאבאר זה אם ירצה השם בסימן שאחרי זה. ואם לבך תשית לדעתי, הט אזניך ושמע דברי חכמים, איך דבריהם בנוים לתלפיות על פי הדברים האלה: בספרי פר' בהעלותך פסקא נט "דבר אל אהרן" – לפי שכל מעשה הפרשה באהרן הביא את אהרן לכלל דיבור; "ואמרת אליו" – הרי אזהרה לאהרן. בארו כי במה שכתוב "דבר אל אהרן" שמציין רק עסק הדיבור לבד, לא מהות הנאמר, הוא לפי שמעשה הפרשות ממצות הנרות שייך אליו, לכן זכה אל הדיבור הזה. ובמה שכתוב "ואמרת אליו" מציין פרט האמירה מה שיזהיר אותו. במדרש רבה ריש פ' במדבר "וידבר ה' אל משה במדבר סיני.." – כשבא לגדל את ישראל מפרסם איזה יום איזה חדש איזה מקום איזה שנה איזה אופטיאה. "לצאתם מארץ מצרים לאמר" – מה אמר להם? "שאו את ראש כל עדת בני ישראל". כוונתם שמה שכתוב "וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש" בא להודיע כי ה' דבר עמו דברים ביום פלוני בחדש פלוני בשנה פלונית במקום פלוני וזה מצד חשיבות ישראל וגדולתם מפרט הזמן והמקום שבו דבר המלך הכבוד, וזה ענין בפני עצמו; עתה אומר, "לאמר שאו את ראש". רוצה לומר, והאמירה הפרטית היה שאו את ראש. וז"ש מה אמר להם? וכולי. בברכות דף יד ב אמר רב שמואל בר יצחק אמר רב "דבר אל בני ישראל" לא הוי התחלה, והדברים מותאמים עם אשר כתבתי, כי באמרו "דבר אל בני ישראל" כוונתו התעסק עמם בדיבור לדבר עמם איזה ענין ולכן בזה לא התחיל הדיבור כלל, רק במ"ש "ואמרת אליהם" שפירושו וזאת תאמר דהיינו פרשת ציצית, בזה מתחיל הענין. בספרי זוטא הובא בילקוט נשא דף רעב גבי פר' נזיר "דבר אל בני ישראל" – ריבה התולש והמורט; "ואמרת אליהם" – ריבה המשפשף באדמה ונותן סימנים. וזה מובן על פי מ"ש בסוטה טז אמר ר"י בג' מקומות הלכה עוקבת מקרא... התורה אמרה בתער והלכה בכל דבר. ובנזיר דף לט "תער" אין לי אלא תער; תלש, שפשף מנין? ת"ל "קדוש יהיה גדל פרע שער ראש" דברי ר' יאשיה. וכבר בארנו כי מ"ש "דבר אל בני ישראל" כיון על תורה שבעל פה ו"אמרת" הוא תורה שבכתב, ואם כן במה שכתוב "דבר אל בני ישראל" הוא ההלכה למשה מסיני שמוזהר על כל דבר וזה שאמר ריבה התולש והמורט ואם כן מה שכתב "ואמרת" שהוא הכתוב בכתב – "קדוש יהיה גדל פרע" – קאי על שפשף באדמה שעל זה קאי בעשה של "קדוש יהיה" כי על תולש ומורט יש הלכה למשה מסיני שהוא בלא תעשה. וז"ש שיירת מ"ע החופף באדמה, שעל כרחך המצות עשה של "קדוש יהיה" משויר ללימוד זה כי על תולש ומורט יש הלכה למשה מסיני. ובזה תבין מ"ש בספרי זוטא פר' שלח הובא בילקוט רמז תשמ"ה "דבר אל בני ישראל" דגבי נסכים – שיהו שוקלין שקלים ולוקחין נסכים לעולות גוים לעולות התושבים לעולות הנמצאות ועל ידי מי שהניח עולתו וברח. ושם: "דבר אל בני ישראל" – שיהיו לוקחים מלח שיהיו הכהנים מולחים בו חטאתיהם ומנחותיהם והעורות. ושם: "דבר אל בני ישראל" – שיהיו לוקחים פרת חטאת ושעיר המשתלח וכולי רצונו לומר שכל זה דבר בהלכה למשה מסיני בעל פה וכל זה נכלל בכלל "דבר אל בני ישראל" שמורה שבדיבור בעל פה נדברו דינים אלה כמו ששנוי במשנה דשקלים פרק ד. וכן בספרי זוטא פר' נשא הובא בילקוט רמז תרצז ותרצח "דבר אל בני ישראל" – לרבות הטמאים במגע ולא במשא. ושם: "דבר אל בני ישראל" – לרבות בתי ערי חומה. רוצה לומר שכל דינים אלה דבר עמו בתורה שבעל פה שנכלל במה שכתוב "דבר אל בני ישראל" שצוה שימסור ההלכות אליהם. בספרי נשא פסקא ב: "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם" למה נאמר פרשה זאת? לפי שאומר "נפש כי תחטא ומעלה מעל ה' וכולי" אבל בגזל הגר לא שמענו...זה מדה בתורה – כל פרשה שנאמרה במקום אחד וחסר בה דבר אחד ושנאה במקום אחר, לא שנאה אלא על שחסר בה דבר אחד. רבי עקיבא אומר כל מקום שנאמר בה "לאמר" צריך לידרש. מבואר שבעל המאמר שם הניח שפרשה זו לא נאמרה לגופה רק נשנית בשביל גזל הגר שחסר בפר' ויקרא גבי כופר בפקדון. ור' עקיבא השיב שזה היה נכון אם לא היה כתוב "וידבר ה' אל משה לאמר" שזה הלשון מורה שהיה בזו הפרשה דברים בעל פה והם מלובשים באמירות הכתב באופן שכל תיבה ניתנה להדרש. ונראה דתנא קמא שם שהוא ר' שמעון סתמא דספרי הולך לשיטתו שאומר במכלתא בשלח פ"א ר' שמעון בר יוחאי אומר כל מקום שהוא אומר "לאמר" "ואמרת אליהם" פירוש: "דבר אל בני ישראל לאמר.." הרי זה לדורות; וכל מקום שאינו אומר "לאמר" "ואמרת אליהם" – הרי זה לשעה. ורבי אומר אפילו בכל מקום שאינו אומר "לאמר" "ואמרת אליהם" הרי זה לדורות חוץ מג' מקומות עיין מה שכתבנו אמור סימן רלא. והשתא לדעת ר' שמעון בכל מצוה שהוא לדורות היה צריך לומר "דבר אל בני ישראל לאמר" או "ואמרת אליהם", שהאמירה הוא האזהרה של פרטי המצוה לדורות. וקשה ליה שבפר' גזל הגר אומר "דבר אל בני ישראל" לבד. והשיב שזה מפני שפרשה זו כבר נאמרה ולא באה פה אלא בשביל דבר אחד שנתחדש ולכן לא נתנה להדרש. ור' עקביא יסבור כרבי, דגם כשאינו אומר "דבר..לאמר" הוא לדורות. מדרש רבה תשא פר' מ: כשבקש הקב"ה לומר תורה לישראל אמרה תחלה ד' פעמים בינו ובין עצמו שנאמר "אז ראה ויספרה..." וכן הוא אומר "וידבר אלקים את כל הדברים האלה" ואחר כך "לאמר" לישראל. גם דרוש זה סובב על הציר הנזכר כי ראו פה זרות בלשון שאחרי שמלת "לאמר" ענינו לציין מה היה הדיבור ופירושו וזאת אמר, וזה לא יתכן פה שאמר "וידבר את הדברים האלה" שכבר ציין הדיבור בכינוי הרומז – "האלה". ואיך יציינו שנית במלת "לאמר"? ועל כן דרשו "וידבר אלקים" שדבר בינו לבין עצמו ו"לאמר" מציין מה שאמרה לאחרים כמו שהזכרנו מנמוקי הרד"ק שהדיבור הוא מבלי סמיכה אל אחר והאמירה לא תהיה בלא סמיכה. ואם כן הדיבור היה אל עצמו לא כן האמירה שהוא תמיד אל הזולת מן המקור הזה התפלגו נחלים רבים לבאר דברי חז"ל כאשר תראה אם תבקר אחר כל המקומות המצוינים באילת השחר פרק לז. ועתה דעת לנבון נקל לעמוד על פירוש המשנה שלפנינו: יכול לא היתה קריאה אלא לדברות בלבד; ומנין אף לאמירות ולצוויין? אר"ש ת"ל "וידבר" והראב"ד גרס ת"ל "וידבר..לאמר" רוצה לומר אחר שמבואר שהדיבור הוא סוג גבוה אל כל מיני הדיבור בכלל ממילא כשאמר "ויקרא..וידבר" פירושו שלכל מיני הדיבור קדמה קריאה כי פה מפרש שדיבור זה היה אמירה כמ"ש "וידבר..לאמר" והוא הדין לכל מיני הדיבור – בין אם היה אמירה או ציווי כמו בפר' ראשי המטות שמתחלת בציווי – קדמה קריאה; שאם היה אומר "ויקרא..ויאמר" לא הייתי לומד קדימת הקריאה רק לפני אמירות. וכן אם היה אומר "ויקרא..וידבר.." בלא לאמר הייתי אומר רק לדברות, אבל אחרי שדיבור זה היה פרטיו אמירות והוא דיבור כללי, ידעינן כי לכל דיבור הכללי מכל מין שהיא תחתיו – קדמה קריאה. ובזה תבין גם מ"ש במשנה ה' יכול אף להפסקות? ת"ל "וידבר וכולי" שכבר אמרנו כי מה שכתוב "וידבר" מוסב על הדיבור הכולל והוא על כל המשך הדיבור שדבר עמו בעת ההוא שלמדו אז כל הלכות קרבנות נדבה ומלת "לאמר" מציין פרטי האמירות שהם פר' עולת הבקר, עולת הצאן, עולת העוף, מנחה, וכולי כי במאמרו הפסיק בין כל אחד בפרשה פתוחה או סתומה לתת רווח בין מאמר ומאמר. אולם הקריאה היה לפני הדיבור הכולל, לא לפני אמירות הפרטיים, דהא אמר "ויקרא..וידבר". ואשיב ידי כבוצר על סלסלות להודיעך יתר ההבדלים שבין דיבור ואמירה למען יהיו דברי חז"ל לאחדים בידך: הדיבור כשיסמך אל הזולת יתקשר עם מלת "עם", "את", "אל", ועם למ"ד השימוש. רצוני לומר שיאמר "וידבר עם פלוני" או "את פלוני" או "אל פלוני" או "לפלוני"; אבל ה"אמירה" לא תתקשר רק עם מלת "אל" ולמ"ד השימוש, לא עם מלת "עם" או "את". והטעם מובן בגדר שגדרתי בין "דיבור" ו"אמירה"; כי בכל מכל מקום שאומר "וידבר אתו" או "..עמו" ירמוז אל מין דיבור ששני מדברים מחליפים הדיבור זה לזה, אחד שואל ואחד משיב וכמו שאמרו ברבה תשא פרשה מא אמר רשב"ל מהו "ככלותו לדבר אתו"? משל לתלמיד שלמדו רבו תורה: עד שלא למדו היה הרב אומר והוא עונה אחריו. משלמדו, אומר לו רבו – בוא ונאמר אני ואתה! כך כשעלה משה למרום התחיל לומר התורה אחר בוראו. כשלמדה אמר לו – בוא ונאמרה אני ואתה. הוי: "לדבר אתו"', עכ"ל. ובמכלתא יתרו פב "בעבור ישמע העם בדברי עמך" – ר' יהודה אמר מנין אתה אומר שאמר הקב"ה למשה הריני אומר לך דבר ואתה מחזירני ואני מודה לך שיהיו ישראל אומרים גדול משה שהודה לו המקום?. ועיין אילת השחר כלל שמ. וזה מציין במלת "אתו" "עמו" שמורה ששניהם שוים בדיבור רק שמיחס אל המתחיל בו. ולא יצויר זה בפעל "אמר", שאם יאמר "ויאמר אתו" שפירושו ששניהם אמרו זה לזה, היה צריך להזכיר שני האמירות בבת אחת כי באמירה מוכרח לכתוב תכף מה שאמר, כנ"ל, וזה אי אפשר. ויש הבדל אצלי בין "דיבור אל" ובין "דיבור ל.." ובין "דבר בו"; וכן בין "אמר אל" ו"אמר ל..." – ואין פה מקומו עוד תדע שבמקום שבאו דיבור ואמירה שלא אל הזולת, רק דיבור האדם אל עצמו, אז תורֶה ה"אמירה" על מחשבת הלב והדיבור יורה שדבר בינו לבין עצמו בפיו – "ושאול אמר אל תהי ידי בו" שמואל א י״ח:י״ז, "כי אמר מקרה הוא בלתי טהור" שם כ, "כי אמר איוב א׳:ה׳ולי חטאו בני" איוב א – כולם הם במחשבת הלב. ואם היה משתמש בפעל "דבר" היה מורה שדבר בפיו אם לא שפירש "ודברתי אני בלבי" קהלת א׳:ט״ז, ושם ב. וכ"כ במכלתא דרשב"י פר' שמות דף יז: אמר רשב"ל לפיכך כתיב "ויאמר אל עמו", אכניס בלבהון מלה דא כמו דאת אמר "כי ה' אמר לו קלל את דוד" – מחשבת הלב בלבד. ושם: פר' בשלח דף כה "כי אמר אלקים" ולא כתיב "כי דבר" – דא רעותא דלבא בחשאי. ומצד זה כתב שם: יתרו דף פב "וידבר אלקים" – בגין לאכרזא מלין וכן כתב עוד בפר' אמור ובפר נשא ?? ד"אמור" בלחישא ו"דיבור" בהכרזה. והטעם מובן במה שבארנו דאחר שתנאי ה"אמירה" שתסמך אל הזולת, אם הפירוש שאמר בפיו צריך להסמיכה למי אמרה, ועל כרחך היא אמירת הלב המצוה ברוח המושל אשר לו אל שכניו כחות הגוף אשר תחת משטרו. לא כן הדיבור מציין שדבר בפיו. עתה נשוב אל ביאור הספרא: ביאור משנה ט: אחר שבמה שכתוב "וידבר ה' אל משה" כיון על הדיבור הכללי שהם פרשיות עולה ומנחה ושלמים שנאמרו לו בדיבור אחד, למה חלקם לאמירות ופרשיות רבות, פתוחות וסתומות? משיב שזה היה ליתן רווח למשה שיתבונן בין פרשה ובין ענין שעל זה מורה הפתוחות והסתומות כי אף שדְבַר ה' מצד המשפיע אין לו גבול ורצוף בו חכמה בלי תכלית, בכל זאת צמצם דבריו כפי כח המקבל ששכלו אנושי ובעל תכלית וכל שכן הדיוט הלמד מן ההדיוט ששניהם, המשפיע והמקבל, שכלם שפל ומורד מאד. ועיין עוד לקמן פרשה ה משנה א הוכפל ד"ז ושם פרשנוהו. ביאור משנה י וי"א: בארו איכות הקריאה שקראו תמיד בשמו שני פעמים "משה משה" ושהוא השיב תמיד "הנני". ולמדו זה ממה שכתוב במראה הסנה "ויקרא אליו אלקים..ויאמר משה משה ויאמר הנני" – רוצה לומר, כי זה מבואר שלא תהיה תורה שלמה שלנו כשיחה בטלה, לספר דברים אין תועלת במו; ואם קריאה זו ותשובתו "הנני" היה רק במראה זאת למה יספר זאת? ומה יסכון עלמו משכיל אם אמר "משה משה" אם לא? או אם יאמר "הנני"? ואם להודיע שמשה השיב "הנני" בענוה כפי דברי רש"י וירא כב א, וישב לז יג – ידענו זה כי "משה ענו מאד מכל האדם"; ועל כרחך שבא ללמד שבכל עת שקראו קראו כן – "משה משה" – והוא השיב תמיד "הנני". וז"ש במשנה י ומה ת"ל "ויאמר" רוצה לומר למה ספר ויאמר משה משה? ובמשנה יא ומה ת"ל "ויאמר הנני" רוצה לומר למה ספר זה? אהרא"ם והק"א ויתר מפ' נלחצו בזה והאריכו ללא צורך, וכן תראה מבואר בל"ב מדות דר"א בן ריה"ג מדה ח' כמ"ש, וראיתי במד' סוף נשא ששם הועתק כל פרשה הזאת מספרא, גריס, שאין ת"ל ויאמר אלא ויען הנני, ובהגהות הראב"ד הגי' כן בהתו"כ, ואין זה נכון, שלא מצאנו ויען הנני בכל התנ"ך, והוא זר למבין גדר המענה וחקיה. ואיזה תלמיד הגיה כן במד', לתקן הבנת הספרא ללא הועיל. ושוב ראיתי בשו"ת הרדב"ז ח' ג' ס' תתט"ו נשאל על זה ופי' כמ"ש: ביאור משנה יב עתה באו ליתן טעמים א על הכפלת השם בד' אלה: אברהם, יעקב, משה, שמואל. ב על השינוי שנמצא בין שם משה לשמות שלשה אלה; שבשלשה אלה יש פסיק | בין שם הראשון להשני, ולא כן במשה, ששם הראשון בא בטפחא. משיב על הכפלת השם שהוא לשון חבה לשון זירוז – רוצה לומר, קריאת השם הוא לשון חבה שזה דרך חבה לקראו בשמו; וכפל הקריאה מורה על הזירוז, שדרך הלשון להכפיל הקריאה לציין הזירוז כנודע. בבמ"ש סרה קושי' הרא"ם והמפ' על רש"י שפי' קריאה לשון חבה, והלא לפי הספרא רק הכפל מורה חבה, ולמ"ש הקריאה מורה חבה והכפל מורה זירוז: ועל מה שבא שם "משה" בלא פסיק טעמא, שזה יוצא מגדר הלשון, שכבר כתב הקדמון ר' אהרן בן אשר במסורותיו בביאור הפסוק וז"ל הפסוק יהיה לחמשה דברים כאשר תקנו החוזים וכו', שנים שתי תיבות זו לעומת זו כתובות כגון: ה'|ה' שמות לד, ו, אל|אלקים|ה' יהושע כב, כב, יום|יום תהלים סח, כ, האח|האח תהלים לה, כא, סביב|סביב יחזקאל מא, ח יחזקאל לז, ב, אמן|אמן במדבר ה, כב נחמיה ח, ו, הבוגד|בוגד יחזקאל לז, ב, עד כאן לשונו. משיב ר"א משה משה ר"ל מה שאין בו פסיק הוא משה עד שלא נדבר עמו וכולי והוא כמו שמובא במדרש רבה שמות פ"ב אתה מוצא באברהם אברהם יש בו פסיק, וכן יעקב יעקב, שמואל שמואל; אבל משה משה אין בו הפסק...ויש אומרים עם כל הנביאים הפסיק מלדבר עמהם אבל ממשה לא הפסיק כל ימיו. ויותר מפורש תראה במכלתא דרשב"י סוף וירא "ויקרא מלאך ה'..." פסיק טעמא בגוייהו דלאו אברהם בתראה כקדמאה, בתראה שלים, קדמאה לא שלים..אבל משה משה לא פסיק בגין דמיומא דאתיליד לא אעדי מיניה שכינתא. וכן אומר עוד באדרא דנשא דף קלח ובפר' בלק דף קפו. – רצונם שכל הנביאים היו צריכים להפשיט חומרם בעת הדיבור והיה הקריאה הראשונה אל החומר להפשיט המסך המבדיל ואז חזר וקרא אל בתי הנפש והלחשים. לא כן במשה שהיה מוכן לנבואה בכל עת ולא היה מסך מבדיל בין שני חלקיו והיה מוכן קודם הדיבור כמו אחריו. גוהגם שבתוספתא סוף פ"א דברכות אומר כן על אברהם אברהם ואינך, הן קודם שדבר עמם וכו', שם לא נחית על ההבדל ביניהם מצד הפסיק, ויסבור כתי' הא' במד' שמות ס"ב שנתן טעם אחר על שבמשה אין בו פסיק טעמא: ויקרא אל משה וידבר ה' אליו: הלכה פסוקה בדיני המליצה כי בכל מאמר שנזכר בו שם הפועל ושם הפעול בפירוש, לא יבא לעולם שם הפעול לפני שם הפועל. רצוני, שלא יכתב "וידבר אל משה ה' " או "ויאמר אל יוסף יעקב"; רק הסדר "וידבר ה' אל משה", "ויאמר יעקב אל יוסף". ועתה יפלא מאד במאמר הלז שבא שם הפועל, ה' , מאוחר מטעם הדרוש שנתבאר בסימן א, היה ראוי שגם שם הפעול, "אל משה", יבא מאוחר. ובזה היה הלשון מסודר: "ויקרא וידבר ה' אל משה" ולא היה צריך גם כן כפל מלת "אליו"; ואיך נתהפך הסדר שהקדים "אל משה" לפני שם "ה' " הדובר, ששיעורו "ויקרא אל משה...ה' "? וזה זר ומוזר מאד. ואמרו כי הקדים שם הפעול וכפלו שנית על ידי כינוי "אליו" לדייק רק אל משה קרא ורק אליו דבר, ולמעט את אהרן. שכבר יתבאר בספר זה, במקומות לא חקר, כי קדימת שם אחד לפני מקומו וכן כפל השם עם הכינוי בא למיעוט ולדיוק. ואמרו סופרים כי י"ג דברות נאמרו בתורה למשה ואהרן, וכנגדן נאמרו י"ג מיעוטין. ותחלה נבאר הי"ג דברות האלה, איה מקום כבודם: במסורה ריש חוקת וידבר ה' אל משה ואל אהרן: י"א דסמיכי וסימנם: "ויצום אל בני ישראל" שמות ו, יג, "דברו את כל" דשרצים ויקרא יא, א, "אדם כי יהיה בעור" ויקרא יג, א, "כי תבואו אל ארץ" ויקרא יד, לג-לד, "איש איש כי יהיה זב" ויקרא טו, א, "איש על דגלו באותות" במדבר ב, א, "נשא את ראש הקהתי" במדבר ד, א, "אל תכריתו את" במדבר ד, יז, "עד מתי לעדה הרעה" במדבר יד, כו-כז, "הבדלו מתוך העדה" במדבר טז, כ-כא, "זאת חקת התורה" במדבר יט, א-ב. עוד במסורה בסדר וארא: ויאמר ה' אל משה ואל אהרן: ו' דסמיכי וסימנהון: "מופת" שמות ז, ח-ט, "חפניכם" שמות ט, ח, "החדש" שמות יב, א-ב, "זאת חוקת הפסח" שמות יב, מג, "יען לא האמנתם" במדבר כ, יב, "בהר ההר" במדבר כ, כג. עוד במסורה: וידבר ה' אל אהרן: ב' דסמיכי וסימנך: "יין ושכר אל תשת" ויקרא י, ח-ט, "ואני הנה נתתי לך" במדבר יח, ח. ותלתא ויאמר ה' אל אהרן: וסימנהון: "לך לקראת משה" שמות ד, כז, "אתה ובניך ובית אביך" במדבר יח, א, "בארצם לא תנחל" במדבר יח, כ, עכ"ל המסורה. לפי זה חשבון הי"ג דברות שנאמרו למשה ולאהרן נפלא מאד! דאם נחשב רק "וידבר ה' אל משה ואהרן" אינם רק י"א; ואם נחשב גם "ויאמר ה' " הם י"ז ועוד נמצא "ויאמר ה' פתאום אל משה ואל אהרן" דפר' בהעלותך ולא מנהו המסורה משום תיבת "פתאום" המפסיק. ועל זה כוון מ"ש ברבה במדבר פרשה ב בי"ח מקומות אתה מוצא משה ואהרן שוים וכולי; ואם נחשב גם "ויאמר"/"וידבר" ה' אל אהרן הם כ"ב! ועם "ויאמר ה' פתאום.." הם כ"ג! ותהי המבוכה רבה בעדת המפרשים, גם שגו במנין פקו פליליה. אהק"א פסקא כ' וז"ל לא הוצרך לבאר הי"ג פעמים שנאמרו בתורה הדברות למשה ולאהרן כי מבוארים הם ונתנו בהם סימן, מופת, חפניכם, החדש, ויצום, החיה, ארץ אחוזתכם, זב, איש על דגלו, נשא את ראש בני קהת, אל תכריתו, עד מתי, הבדלו, פרה. עכ"ד, והנה ג' מהם שהם מופת, חפניכם, החדש, כתוב ויאמר אל משה ואהרן. ולו שם בשלשה ועד השלשה לא בא כי ששה המה. ועשרה דכתיב וידבר, הם באמת עשתי עשר. עוד כתב שם אח"כ ואם יקשה עליך שהרי מצאנו דבור מיוחד לאהרן בפ' קרח וכן אמירה אחת לאהרן שם וכו'. ושכח כי הם שתי דברות ושלש אמירות כמ"ש מנמוקי בעלי המסורה, והראב"ד כפי שהביא הק"א משנה ד' בשמו דסבר שהם ט"ז דברות ואמירות, וריב"ב לא חשיב ג' דברות ואמירות שקודם החדש הזה לכם נשארו י"ג, וריה"ג חשיב גם הג' דקודם החודש עי"ש. וגם זה אינו כפתור ופרח, כי בארנו שהם י"ז או י"ח, ועוד שגם ריב"ב מונה בין המעוטים מיעוט של ויהי ביום דבר ה' אל משה בא"מ. וראיתי להחכם רוו"ה במודע לבינה אחרי שהשיג על הק"א חתר להמציא חלוקים שונים למצוא המנין. וחלק בין פרשה לפרשה בדוחקים עצומים לבלי הועיל. וכן מה שכתב בעל ק"א על דברי הראב"ד שלא מנה רק המצות מלבד שסותר דברי עצמו שלא חשב תחלה רק י"ג דברות ואמירות, סותר האמת, כי הדבור, עד מתי במדבר י"ד כ"ז הבדלו שם ט"ז כ' וכן האמירה יען לא האמנתם שם כ' י"ב בהר ההר שם כ' כ"ג אין בו מצוה. סוף דבר, הוחלתי כי לא ידברו העתיקו מהם מלין לכן חלקי אמרה נפשי, והמעיין יבחר. אולם מ"ש במכלתא ריש בא על ויאמר ה' אל משה ואל אהרן למשה הי' הדבור ולא לאהרן וכו' ומפני מה לא היה מדבר עמו מפני כבודו של משה וכ' נמצא ממעט אהרן מכל הדברות חוץ מג' מקומות מפני שאפשר, היא דעת אחרת. שגם בכ"מ שנאמר ויאמר ה' אל משה ואל אהרן אל משה לבד דבר וזה מטעם. מפני כבודו של משה. פי' שהגם שאמירה יצויר באהרן, לא יצויר שישוה עם משה באמירה משותפת, וס"ל שגם לשון אמירה שבא אצל משה היתה מעולה מאמירה אל נביאים אחרים ולא נשתתף עמו אחר חוץ מג' מקומות והם תלתא ויאמר ה' אל אהרן לבד, מפני שאפשר אחר שאהרן היה נביא אפשר שתבא אליו אמירה, וכמ"ש בפרושי:: לכן אמרתי שִמעה לי, אחַוה דֵעי אף אני: לך עבור בספרי נביאים וכתובים מקצה לקצה ולא תמצא שיאמר "וידבר ה' אל נביא פלוני לאמר" כמו שלשון זה רגיל בספר התורה בדבר ה' אל נאמן ביתו. כי מה שנמצא "וידבר ה' אל גד" דברי הימים א כא, ט פירושו שהגיע דבר ה' אליו על ידי מלאך, כי זה עצמו נזכר שמואל ב כד ושם כתוב "ודְבַר ה' היה אל גד" שזה מדרגה קטנה ונמצא אף בבעלי רוח הקדש כמו "ויהי דבר ה' אל שלמה" מלכים א יז יא, "ונמצא ויהי דבר ה' אל יהוא" שם טז, "דבר ה' היה אל בעשא" שם שם – רוצה לומר על ידי שליח. וכן מ"ש "וידבר ה' אל גד" הוא דומה עם מ"ש "וידבר ה' אל מנשה ואל עמו" דברי הימים ב לג, י שפירושו על ידי שליח. וזולת זה לא נמצא בנביאים רק "וידבר מלאך ה' אל אליהו" מלכים א טו וכן דניאל ט, זכריה ו, יחזקאל סימן מ וסימן מא כולם מבוארים שהיה על ידי מלאך. ובמסורה מערכיית אות א: "וידבר ה'" ד' בנביאים וסימנהון: "וידבר ה' אל יהושע" יהושע כ, א, "ביד עבדיו הנביאים" מלכים ב כא, י, "וידבר ה' אל גד" דברי הימים א כא, ט, "וידבר ה' אל מנשה" דברי הימים ב לג, י; וכל אורייתא דכוותיה. והטעם מבואר במה שבארתי בסימן הקודם בהבדל שבין "דיבור" ו"אמירה" ושמה שכתוב "וידבר ה' אל משה לאמר" פירושו שמסר לו דברים והלכות בעל פה ושבצם במשבצת אמירת הכתב וזה לא היה רק במשה שהיה נביא תורה, לא ביתר נביאים. רק פעם אחד נמצא בפר' רוצחים יהושע כ "וידבר ה' אל יהושע לאמר" שזה מפני שהחזיר שם פרשה הכתובה בתורה ואמרו חז"ל מכות יא אמר ר' חמא בר' חנינא מפני מה נאמרה פרשת רוצחים בלשון עזה? דכתיב "וידבר ה' אל יהושע לאמר.." מפני שהם של תורה. למימרא דכל "דיבור" לשון קשה? הן, כדכתיב "דבר האיש אדני הארץ אתנו קשות". והקישוי הזה כולל בין הקשה מצד עומק הדברים ומושגם כמו ענינים עמוקים שצריכים ביאור ופירוש, הן הקשה מצד ענינו, כמו דברים הרעים ווכוחים וטענות שזה נכנס בגדר הדיבור. והביא ממין אחד – "דבר האיש אתנו קשות" ראייה למין השני שפרשת ערי המקלט קשה מצד עומק מושגה יען שהיא של תורה. ובמדרש רבה תשא פ' מב ופ' סח ובתנחומא פר' צו וספרי פר' בהעלותך ובכמה מקומות אמרו "דיבור" קשה ו"אמירה" רכה. על פי הדברים ואמת האלה נראה כי לא הוציא ר' יהודה בן בתירה את אהרן רק מן ה"דיבור", לא מן ה"אמירה", שכן דייק י"ג דברות; והרי במשנה הבדיל בין "דיבור" ובין "אמירה" ובוודאי לשונו דוקא; כי אחר שאהרן היה נביא בהכרח באה אליו אמירה מאת ה' כמו אל יתר נביאים רק ה"דיבור" לא יצויר עמו שזה מיוחד רק למשה לבד שעל מה שכתוב "וידבר אלקים אל נח" שאל זאת במדרש ויקרא פ"א ועם נח לא דבר וכולי. ובאברהם כתיב "וידבר אתו" . והם י"ג דברות – שהם י"א שכתוב "וידבר אל משה ואהרן" ושנים "וידבר ה' אל אהרן". וראיה לאמיתת פירוש זה שעל מה שכתוב "וידבר אל משה ואל אהרן ויצום" שמות ו, יג סיים "ויהי ביום דבר ה' אל משה", וזה אחד מן המיעוטים. וכן על מה שכתוב על "וידבר..איש על דגלו" במדבר ב סיים "ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה" וגם זה מן המיעוטים – מבואר שעיקר הציווי היה למשה. לא כן במה שכתב "ויאמר ה'..החדש הזה" שמות יב סיים "ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה ואת אהרן, וכן על "ויאמר.." ד"זאת חוקת הפסח" שמות יב, מג סיים כן; מבואר דגבי "ויאמר" היה הציווי לשניהם. ביאור משנה ב ומשנה ג עתה נבאר הי"ג מיעוטים: ר' יהודה בן בתירה בקש חשבונות רבים, י"ג מיעוטים נגד י"ג דברות להראות שמה שכתוב "וידבר ה'...אל אהרן" פירושו על ידי שליח כמו "וידבר ה' אל גד" "וידבר ה' אל מנשה" כמו שנזכר למעלה. ובבראשית רבה פר' כ "ותקרא שם ה' הדובר אליה" – על ידי מלאך..."ויאמר ה' לה" – על ידי מלאך ויש אומרים על ידי שם בן נח. וכן שם פ' מה. וברבה יתרו פ' ?? "ויאמר אל משה אני חותנך יתרו" – ר"י אומר על ידי שליח; ר"א אומר אגרת שלו לו. וכן "וידבר..אל אהרן" – על ידי משה. מיעוט א ב ג מ"ש בסוף נשא במדבר ז, פט: "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו". א מה שכתב "ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו" – מלת "לדבר אתו" מיותר, שכבר אמר שמות לד, לד "ובבא משה לפני ה' לדבר אתו", ותמצא מבואר בכל הספר הזה כי כל מאמר הכפול בתורה – האחד בא לגופיה והשני לדרוש; אמר שנית "לדבר אתו" למעט זולתו שהוא אהרן. ב "מדבר אליו" שלדעת רש"י הוא מן ההתפעל כמו "מתדבר" ואם כן מלת "אליו" זרה שהוראת ההתפעל הוא שמתדבר אל עצמו. ועל כן רצה הראב"ע לעשותו שם הפועל והדגש מקום "מן" וזה דוחק. ופירשו חכמים שמלת "אליו" הזרה פה בא למעט זולתו, שהקול לא הגיע לאזני זולתו שהוא אהרן. ג מ"ש "וידבר אליו" מיותר בהחלט דהא מתחיל בפרשה אחריו "וידבר ה' אל משה דבר אל אהרן" והרי כפול "וידבר אליו..וידבר ה' אל משה". ופירושו שבא למעט רק אליו דבר שהוא ידבר לאהרן, ולא דבר עם אהרן עצמו. מיעוט ד ה: מצאנו יעידה עם מלת "לך" ג' פעמים: "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ" שמות כה, כב, "לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת לִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה" שמות ל, ו, "לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה" שמות ל, לו. וכפי הכללים שהיו לחז"ל בזה שיתבארו בכל הספר כל דבר הכפול ומשולש בתורה צריך אחד לגופיה והיתרים באו לדרשה, ונשארו שנים למעט שהיעידה תהיה לך, לא לזולתך שהוא אהרן. מיעוט ו: שמות כט, מב "עולת תמיד..פתח אהל מועד לפני ה' אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם ונועדתי שמה לבני ישראל" פירש הראב"ע ויפת אמר "אשר אועד לכם" – למשה ולאהרן, ורמז לדבר: "אליך" למשה תמיד, ועדותו "ונועדתי שמה לבני ישראל". כוונתו שאי אפשר לפרש "אועד לכם" לישראל דאם כן למה יאמר שנית "ונועדתי..לבני ישראל"? ועל כרחך "לכם" למשה ולאהרן ובאר שבכל זאת אל אהרן לא ידבר רק "לדבר אליך" – למשה תמיד. וזה דעת רבותינו. משנה ז מיעוט ז: "כאשר צוה ה' אל משה" זה נמצא רק פעם אחת בתורה שמות טז, לג-לד "ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת ותן שמה...כאשר צוה ה' אל משה" כי תמיד כתוב "את משה" ונמסר במסורה לית ושארה "את". ויש בזה ב' זריות: א שהיה לו לומר "כאשר צוה ה' אותי" או "אלי", אחר שמשה דבר זאת. והגם שמצאנו פעמים שבא השם תחת הכינוי כמו "ואל משה אמר עלה אל ה' " כמ"ש הרד"ק במכלול דף כט ב – יש בו דרוש כמ"ש ברכות ח "למען אדני " – "למענך" מבעיא ליה?! למען אברהם שקראך אדון. ב זאת שנית מ"ש "צוה אל משה". ויש הבדל בין "צוה את" ובין "צוה ל..." בלמ"ד; ש"צוה ל..." מורה שצוה בשבילו כמו שפרש"י במדבר לב כח "ויצו להם משה את אלעזר הכהן" כמו עליהם ועל תנאם, כמו "ה' ילחם לכם". "עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם" תרגם אונקלוס על דילכון. "צוה ה' ליעקב" איכה א׳:י״ז פרש"י על יעקב. ובסוטה דף יב "ויצו פרעה לכל עמו" אף על עמו גזר. "תורה צוה לנו משה" לנו בעבורינו ספרי סימן שמה. ולכן דרשוהו גם פה שלפי שמשה פקד לאהרן לגנוז צנצנת המן באר כי צויים כאלה צוה אל ובשביל משה, לא בשביל אהרן, הגם שאהרן עשה המעשה הציוי בא אל משה שיאמר לאהרן. מיעוט ח: בפר' צו ויקרא ז, לו-לח "אשר צוה ה' לתת להם...אשר צוה ה' את משה בהר סיני ביום צותו" ויש פה גם כן ב' זריות: א כפל "אשר צוה..אשר צוה", ב שהיה לו לומר בשניהם "כאשר". ובמסורה נמסר על שניהם: חמשה סבירין "כאשר" וקרינין "אשר"; ודרשו שבא ללמד "אשר צוה ה' ", רוצה לומר, כל מה שצוה ה' – אשר צוה אל משה, השני מבאר את הראשון שהיו הצויים מיוחדים למשה, לא לאחר עמו. מיעוט ט: "אשר צוה ה' את משה" הוא מיעוט שבא בדיבור עצמו, שעל "וידבר ה' אל משה ואל אהרן" דקהת במדבר ד, א עיין שם במדבר ד, יז עיין שם סיים בסוף הענין במדבר ד, מט "ופקדיו אשר צוה ה' את משה" – מבואר שלמשה בא הציווי. מיעוט י: גירסת הספרא "את אשר יצוה" וכן גירסת התורת כהנים, וכן מה שגרסי "את כל אשר אצוך אל בני ישראל" לא אוכל לפרשה כפי דרכי בספר הזה, ונראה לגרוס במקומם "כאשר דבר ה' ביד משה לו" במדבר יז, ה שכן אומר בספרי קרח פסקא קיז "וידבר ה' אל אהרן ואני הנה נתתי" – שומע אני שהיה הדיבור לאהרן... ת"ל "זכרון לבני ישראל..כאשר דבר ה ביד משה לו" – הא למדת שהדיבור למשה שיאמר לאהרן. ופרש"י "ביד משה לו" כמו עליו, על אהרן דבר וכולי שהוא פרשת "ואני הנה נתתי". לפי זה גם זה מיעוט שבא בדיבור עצמו ביחוד, כי מן מיעוט ט' עד מיעוט י"ג הם מיעוטים שבאו בהדברות עצמם. מיעוט י"א: גם הוא נזכר בדיבור עצמו שעל דיבור "ויצום" שמות ו, יג סיים שמות ו, כח "ויהי ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים" – ביאר שלמשה בא הדיבור הלז.

1 והפעל הבינוני עם ה' הידיעה הבא בראש המאמר התנאי – טעמו כטעם "אשר", רק שזה מציין גם ההודעה; שהגם שהיא ה' התנאי היא גם כן ה' הידיעה. אבל מלת "אשר" מציין הסתם צו ס' ג

« אילת השחר (מלבי"ם) ק״ה אילת השחר (מלבי"ם) ק״ז »