1א משנה במשנה זו נמנים הדברים שמותר ושאסור לאשה לצאת בהם בשבת. ודבר זה תלוי בהכרעה אם חפץ מסויים נחשב כתכשיט לאשה או כמשא בלבד. ואף אם נחשב כתכשיט, שמא יש לחשוש לטלטולו ביד ברשות הרבים. ואמרו: במה, באלו דברים אשה יוצאה יוצאת בשבת ובמה, באלו דברים אינה יוצאה?2— לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות מחומרים אחרים שאשה קולעת בשערות ראשה. ואשה הרוצה לטבול לטהרתה לא תטבול בהן, בכל אלה, עד שתרפם, שכאשר החוטים והרצועות מהודקים בשערות ראשה אין המים יכולים להכנס ברווח בין השיער והרצועה ולא עולה לה טבילה.3וכן אסור לאשה לצאת לא בתכשיט הקרוי "טוטפת", ולא בסרביטין בזמן שאינן תפורים וצמודים לכיסוי ראשה. וכן לא תצא אשה בכבול לרשות הרבים.4ואף לא בעיר של זהב ולא בתכשיט קטלא ולא בנזמים ולא בטבעת שאין עליה חותם ועשויה לקישוט בלבד, ולא במחט שאינה נקובה המשמשת כתכשיט.5ואולם אם יצאת יצאה בכל אחד מאלה אינה חייבת חטאת, כי מדין תורה מותר לאשה לצאת בתכשיטיה, ורק החכמים גזרו על מקצת תכשיטים שלא תצא אשה בהם, שמא תבוא להראותם לחברותיה ותטלטלם ארבע אמות ברשות הרבים.6ב גמרא שנינו במשנה כי אין אשה טובלת בקישוטי השיער המהודקים בראשה. ושואלים: טבילה מאן דכר מי הזכיר את שמה? והלא המשנה מדברת בדיני שבת, ומדוע דנה בהלכות טבילה?7אמר רב נחמן בר יצחק שכך אמר רבה בר אבוה: מה טעם קאמר אמר, שיש להבין דין זה כדבר הסבר, ולא כתוספת שאינה מן הענין. וכך יש להבין את המשנה: מה טעם לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן — מפני שאמרו חכמים כי אף בימות החול לא תטבול בהן עד שתרפם. וכיון שבימות החול לא תטבול בהן עד שתרפם, בשבת — לא תצא בהם, דילמא מיתרמי שמא תזדמן לה טבילה של מצוה ושריא להו ותתיר אותם בשעת הטבילה, ואתי לאתויינהו ותבוא להביאם, לטלטלם ארבע אמות ברשות הרבים.8בעא מיניה שאל ממנו רב כהנא מרב: תיכי חלילתא מאי חוטים העשויים כשרשרות חלולות, מה דינם האם מותר לנשים לצאת בהם בשבת, או לא? והדבר תלוי בשאלה אם יש בהם משום חציצה בטבילה. אמר ליה לו רב: אריג קאמרת אמרת? כל שהוא אריג לא גזרו בו חכמים, כי באריג נכנסים המים ואין צורך לרפותו ואין איפוא חשש שתתירו לטבילה ותבוא לידי טלטול. איתמר נמי נאמר גם כן שאמר רב הונא בריה שמו של רב יהושע: כל שהוא אריג לא גזרו בו חכמים.9ואיכא דאמרי ויש שאומרים בלשון אחרת, שאמר רב הונא בריה בנו של רב יהושע: חזינא לאחוותי דלא קפדן עלייהו ראיתי את אחיותי שאינן מקפידות עליהם ומתרחצות גם כאשר אותן שרשרות אריג קשורות בשערן, ואם כן נראה שהמים נכנסים בתוכן היטב וממילא אינן חוצצות אף לענין טבילה.10ושואלים: מאי איכא מה הבדל למעשה יש בין הך לישנא לשון זו, בראשונה, ובין הך לישנא לשון זו, השניה?11ומסבירים: איכא בינייהו דטניפן יש ביניהם הבדל למעשה כשהשרשרות מטונפות, מלוכלכות; להך לישנא דאמר לאותה לשון שאמרה כי כל שהוא אריג לא גזרו בו חכמים — הני נמי אלא הלא גם כן ארוג הם, ולהך לישנא וללשון זו שאמרת שמשמע ממנה שטעם הדבר משום קפידא הקפדה, כיון דטניפא מקפד קפדא עלייהו שהן מטונפות, מלוכלכות, מקפידה היא עליהן ובודאי תתיר אותן בשעת רחיצה, ומחויבת לעשות כן בשעת טבילה.12ג תנן התם שנינו שם במשנה במסכת מקוואות: ואלו הדברים החוצצין באדם: חוטי צמר, וחוטי פשתן, והרצועות שבראשי הבנות. ר' יהודה אומר: חוטים של צמר ושל שער אין חוצצין מפני שהמים באין בהן. אמר רב הונא: וכולן, חוטי הצמר והפשתן, בראשי הבנות שנינו, שהם חוטים שנועדו לקשור את השיער, ולא במקום אחר.13מתקיף לה מקשה עליה על הלכה זו של רב הונא רב יוסף: למעוטי מאי למעט את מה אמר רב הונא את דבריו? אילימא למעוטי אם נאמר שבא למעט את החוטים שקושרים בצואר, ודמאי ושל מה, מאיזה חומר הם עשויים, אילימא למעוטי אם תאמר למעט חוטי צמר, השתא עכשיו, הרי רך על גבי קשה, כלומר, חוט הצמר הרך, על גבי השערות שהן קשות ביחס אליו אמרנו שהוא חוצץ, שנכרך הצמר סביב השיער בהידוק רב עד כדי חציצה בפני המים, רך על גבי רך כצמר על בשר הצואר מיבעיא נצרכה לומר? ודאי הוא שיש בכך חציצה.14ואלא תאמר שבאו דברי רב הונא למעוטי למעט של חוטי פשתן. ושוב יש לשאול: השתא עכשיו, הרי אמרת כי קשה על גבי קשה, פשתן על גבי שיער, נכרך בהידוק רב עד כדי שהוא חוצץ, קשה על גבי רך מיבעיא נצרכה לומר?15אלא אמר רב יוסף: רב הונא לא דן באפשרות הצמר או הפשתן להתהדק מסביב לבשר, אלא היינו טעמא זהו הטעם של רב הונא: לפי שאין אשה חונקת את עצמה כאשר היא מהדקת את הרצועה בצוארה. ובודאי לא תהדק את הרצועות והחוטים עד כדי שלא יוכלו המים לבוא פנימה.16אף על מסקנה אחרונה זו איתיביה הקשה לו אביי: שנינו בברייתא שהבנות יוצאות בשבת בחוטין הקשורים בנקבים שבאזניהן, שנהגו לנקוב לבנות הקטנות נקבים על מנת שיוכלו לשים בתוכם עגילים, וכשאין עגילים באוזן שמים לפי שעה חוטים בנקב כדי שלא יסתם, אבל לא בחבקין רצועות שבצואריהן. ואי אמרת ואם אומר אתה כי יש לקבל כנימוק בעל תוקף בהלכה, שאין אשה חונקת את עצמה, אם כן חבקין שבצואריהן אמאי מדוע לא תצא עמם? והרי ודאי אינם מהודקים עד כדי להוות חציצה לטבילה!17אמר רבינא:
