רש"י על יבמות פ׳ ב:ו׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על יבמות פ׳ ע״ב:ה׳ רש"י על יבמות פ׳ ע״ב:ח׳ »

1 יבמות פתח ↗

וְאֵיזוֹ הִיא אַיְלוֹנִית? כֹּל שֶׁהִיא בַּת עֶשְׂרִים וְלֹא הֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, וַאֲפִילּוּ הֵבִיאָה לְאַחַר מִכָּאן — הֲרֵי הִיא כְּאַיְלוֹנִית לְכׇל דְּבָרֶיהָ. וְאֵלּוּ הֵן סִימָנֶיהָ: כֹּל שֶׁאֵין לָהּ דַּדִּים, וּמִתְקַשָּׁה בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כֹּל שֶׁאֵין לָהּ שִׁיפּוּלֵי מֵעַיִם כְּנָשִׁים. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כֹּל שֶׁקּוֹלָה עָבֶה, וְאֵינָהּ נִיכֶּרֶת בֵּין אִשָּׁה לְאִישׁ.

2 הגהות יעב"ץ פתח ↗

שם ד"ה שיפולי מעים כמין כף כו'. נ"ב לא ידעתי מאין הוציא זה. כי לא נזכר כן אלא על משיתמעך הכף שהוא סימני בוגרת ובפ״ט דנדה ס"ג א' גבי וסתות מפרש רש"י בשפולי מעיה בית הרחם:

6 ומתקשה בשעת תשמיש - תשמיש קשה לה:

7 שיפולי מעים - כמין כף למעלה מאותו מקום כדאמר בפ' יוצא דופן נדה דף מז::

2 הכתב והקבלה פתח ↗

שארו הערה. אמר כאן פעם שנית העראה וכבר הוקשו כל העריות להדדי, ואמרו אם אינו ענין לאדם תנהו להעראה דבהמה יבמות נ"ד ב' התבונן איך יסכים הכתב עם הקבלה בזה, כי לעיל פי"ח כתיב את מקורה הערה. מקור דקרא היא הפרוזדור הפנימי, והוא שער הרחם, וקודם פתח המקור יש שתי שפיות וביניהם קמט וסדק עמוק וארוך מלפני' ומאחרי', ועומק הסדק הוא פרוזדור החיצון ובאמצע אורך הסדק הזה הוא פתח המקור, כי הוא מכוון נגד פתח הרחם, וכל זמן שלא הגיע האבר אל תוך נקב ההוא שבאמצע הסדק אפי' דחק ונכנס כל עובי עומק הסדק ההוא ולא הגיע עד הנקב, לא נגע בפתח המקור, כי כל עובי בשר הירכים שהוא עומק הסדק אינו לא בכלל ביאה ולא בכלל העראה. עד שתגיע האבר לפתח שבאמצע שהוא הנקב שממנו יוצאים מי רגלים, ושם הוא סגור בבתולה ופתוח בבעולה, ושם הוא מתחיל תחלת ביאה והעראה, דלר"י בשלא הכניס כלום לתוך הנקב רק בעובי עומק השפיות אינו אלא נשיקה, וכשכבר עבר כל עומק השפיות והכניס כל העטרה בנקב הוי העראה, לחייבי מיתות וכריתות וח"מ ויבמה לשוק ופסולי כהונה ואשה לבעלה, וכ"ז באדם שאין רחמה בגלוי, והירכים הויין לה כעין פרוזדור, לכן כתב שם את מקורה הערה למעוטי בלא הערה רק בפרוזדור, אמנם בהמה לית לה פרוזדור החיצון כבחולין ס"ח והאבר מיד נוגע בפתח המקור עצמו, לכן כאן השמיט הכתוב את המקור, ושפיר אוקמוהו להעראה דבהמה נודע ביהודה מה"ת חאה"ע סי' כ"ג והיא הערה נפלאה ואמתית ושפיר אמר הרב שכיון בזה דבר אמתי בתורת משה, אמנם עדיין אין דבריו מספיקים, כי לישנא דקרא קשה מאד, שאמר "שארו הערה" ואין בהמה נקראת שאר, לכן נראה לי להוסיף על דבריו, דלא בלבד בהמה הוא דלית לה פרוזדור החיצון, דמצינו זה גם באשה דהיינו כשהיא אילונית, והיא גם היא אין לה פרוזדור החיצון ורחמה בגלוי, כי אחד מסימני אילונית היא שאין לה שפולי מעים כנשים, וביארו הרמב"ם והר"ע ברטנור' רפ"ק דיבמות שאותו מקום אינו בולט מגופה על שטח הגוף כערות שאר הנשים, ולשון רש"י יבמות פ' ע"ב שפולי מעים, כמין כף למעלה מאותו מקום, כבפרק יוצא דופן מ"ז, כף הוא על בית הרחם כמין תפוח גבוה. והוא בעצמו עובי בשר שבקצה הירכים שבו מתחברים שתי הירכים שבאמצעית סדק המכוון נגד הנקב הפנימי, נמצא מבואר שאין לאילונית אותן השפיות הנקרא פרוזדור החיצון, ופתח המקור או שער הרחם הנקרא בשאר נשים פרוזדור הפנימי הוא באילונית מגולה. ובאשה כזו איירי קרא דילן, לכן החסיר בו מלת מקור, דבשאר נשים כתב את מקורה הערה למעוטי בשלא הערה רק בפרוזדור החיצון, אבל בהך אילונית שאין לה שפולי מעים ואין למעוטי בה פרוזדור החיצון דמיד הוא פוגע בפתח המקור, לכן לא כתב קרא כאן מלת מקור. ואתי' קרא דידן לאשמעינן בהך איתתא מה דלא יכלינן למילף משאר נשים, דבנשי דעלמא דקודם העראתו במקור עכ"פ כבר נכנס האבר כל פרוזדור החיצון, לכן מחייבינן בהו כשנוגע אחר כך במקור גופו, אבל בהך איתתא לא הוי מחייבינן בה כשהערה במקור כיון שאין כאן הכנסה של כלום לא בפרוזדור הפנימי ולא בפרוזדור החיצון, לכן אתא קרא לחיובי גם בה בהעראה במקור. זה נ"ל פשט המקרא ושפיר אמרו שארו הערה. אמנם דעת התלמוד דלהך מילתא לחודה לא צריך קרא, כיון דהך פרוזדור החיצון שבכל הנשים אינו רק שפולי מעים עובי בשר שבקצה הירכים, ואינו חלק מן הערוה עצמה, ואין הכנסת האבר בו שום פגיעה בערוה גופה, מה לי בין אשה שיש לה עובי בשר זה או לא, ועיקר קפידא לחיובא הוא בפגיעת הערוה עצמה, לכן קאמר תלמודא. אם אינו ענין להעראה דכתיבה גבי אחות אב ואם דאתי' מהיקישא, תנהו ענין להעראה דבהמה, כלומר הא דהזכיר קרא שארו הערה לחייב באיתתא דלית לה פרוזדור החיצון, לא לגופה אצטרך, דכבר הוה מחייבינן בה מהיקישא דשאר עריות, שאין לחלק בין יש לה פרוזדור החיצון או לא, אבל אתי קרא למילף מנה לחייב בהעראת בהמה, שאין לה פרוזדור החיצון ואין בה הכנסה של כלום, דמין בהמה ליכא למילף מהיקישא דשאר עריות מין אדם כמ"ש הרמב"ן והרשב"א שם ביבמות, דלא הוקשו להדדי אלא בת מינה אבל בהמה דלאו בת מינה לא אבל מיתורא דקרא שפיר ילפינן לה כיון דלגוף האשה לא אצטרך. יצא לנו דקרא גופה באיתתא משתעי, אמנם לא למילף דינא בדידה רק בדדומה לה והוא בהמה. ולפי"ז הא דמקשי התם בתלמודא, מכדי בהמה חייבי מיתת ב"ד היא מ"ט כתיבה להעראה דידה גבי חייבי כריתות, לכתוב גבי מיתת ב"ד ונילף מיתת ב"ד ממיתת ב"ד. על כן פירושו דלכתוב גבי אשת בנו או גבי בת אשתו או גבי בתו, דבהני נשי משכחת בהו למימר דאינהו אילונית, דלית להו פרוזדור החיצון דומי' דבהמה, בהנהו נוכל למימר אם אינו ענין להו דאתי' בהיקישא תנהו ענין לבהמה דאין לומר דלכתוב גבי אמו וחמותו, דהא נשי אלו בר אולודי נינהו ואינם דומים לבהמה. וע"ש רש"י ודע דלרבותינו שנכלל בקרא דילן גם ענין העראת בהמה, ירווח לן מה דמתקשי בהו המחברים מה נשתנה מקרא זה מכל המקראות שלפניו ולאחריו שהזכיר בהם הכתוב ענשם בפירוש, ונכרתו, ערירים ימותו, וכאן לא אמר רק עונם ישאו, ולרבותינו ניחא, כיון דבאחות אם ואב אין העונש רק כרת ולא מיתת ב"ד, והבא על הבהמה אית ביה תרי עונשי', במזיד בלא התראה כרת, ובהתראה מיתת ב"ד, לכן השמיע קרא את העונש ולא אמר רק "עונם ישאו" והוא כולל תרי עונשי, הכרת לאחות אם ואב, וכרת ומיתת ב"ד לבא על הבהמה, דמיון לזה אחרי י"ז ט"ז ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו, שנכלל בו תרי עונשי, כרת על רחיצת גופו ומלקות על כבוס בגדים כמש"ש רש"י. וזה עדות על אמתת דעת רבותינו:

« רש"י על יבמות פ׳ ע״ב:ה׳ רש"י על יבמות פ׳ ע״ב:ח׳ »