רש"י על יבמות נ״ז ב:ג׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על יבמות נ״ז ע״ב:ב׳ רש"י על יבמות נ״ז ע״ב:ד׳ »

1 משנה למלך על משנה תורה, הלכות אישות פתח ↗

האב מקדש את בתו שלא לדעתה כל זמן שהיא קטנה כו'. משנה בפרק האיש מקדש ונסתפקתי במי שקידש בתו קטנה פחותה מבת ג' שנים ויום אחד בכסף או בשטר דקי"ל דהיא אשת איש גמורה אם הכניסה אביה לחופה אי חופתה חופה וחשיבא כנשואה או דילמא חופה דפחות מבת שלש שנים לא חשיבא חופה והויא ארוסה ונפקא מינה ליורשה וליטמא לה ולדון לבועלה בחנק אם בא עליה אחר שלש שנים ויום אחד. וראיתי לרש"י בפרק ארבע מיתות דף נ"ה אהא דתנן ניסת לכהן אוכלת בתרומה שכתב וז"ל אוכלת בתרומה אבל פחות מבת שלש אע"פ שקדושיה קידושין ע"י אביה הואיל ואין ביאתה ביאה אין חופתה חופה והויא לה כארוסה ופשט דברים אלו מורה דס"ל דחשיבא כארוסה לפי שאין חופתה חופה. וכ"כ רש"י בר"פ בן סורר ומורה דף ס"ט אהך דנישאת לכהן אוכלת בתרומה דכל שאין לה ביאה אין לה חופה. ובפ"ק דקידושין דף י' כתב אבל פחותה מבת שלש שנים אין חופתה מאכילתה הואיל ואין ביאתה ביאה מכל הני דוכתי מוכח דס"ל לרש"י דפחות מבת שלש שנים אין חופתה חופה: וראיתי להתוספות בפרק הבא על יבמתו דף נ"ז: ד"ה נשאת שכתבו אבל פחותה מבת שלש כיון דלאו בת ביאה היא לא בדיק לה ואיכא למיחש לסימפון וגם חוזר ומשלחה לבית אביה ולהכי לא אכלה ע"כ. ומ"ש וגם חוזר ומשלחה כו' כוונתם לרמוז הטעם האחר דאין ארוסה אוכלת בתרומה שהוא משום דילמא ימזגו לה כוס דשייך נמי הכא אף שנכנסה לחופה דכיון דאין ביאתה ביאה חוזר ומשלחה. וכיוצא בזה כתבו התוספות בפרק ד' מיתות דף נ"ה וז"ל נשאת לכהן אבל פחותה מבת שלש לא אכלה אע"ג דליכא למיחש לדעולא דהא נשאת כיון דלאו בת ביאה היא חוזרת לבית אביה ולא בדיק לה ע"כ. וכוונתם מבוארת דמ"ש חוזרת לבית אביה היינו לומר דאיכא למיחש לשמא ימזגו לה כוס, ומ"ש ולא בדיק לה הכונה היא דאיכא למיחש לסמפון. ויש לצדד בכוונתם דאפשר דס"ל דחופה פחותה מבת שלש שנים הויא חופה ומש"ה הוקשה להם דכיון דהויא חופה אפילו אם נשאת פחותה מבת שלש שנים אמאי אינה אוכלת הא תו ליכא למיחש לשום חשש. ותירצו דנהי דחשיבא חופה מ"מ כיון דאין ביאתה ביאה חוזרת לבית אביה ולא בדיק לה. ואפשר לצדד עוד ולומר דלעולם דס"ל דחופה פחותה מבת שלשה שנים לא חשיבא חופה אלא דאפ"ה הוקשה להם דנהי דלא חשיבא חופה מ"מ כיון דנשאת הא תו ליכא למיחש לא לסמפון ולא לשמא ימזגו לה כוס וכל היכא דליכא למיחש אף דלא נשאת אוכלת וכדאמרינן בפ"ק דקידושין דף י"א איכא בינייהו קיבל מסר והלך והכי אמרינן בפרק אע"פ דף נ"ח: הרי מבואר אף אם לא נשאת בהסתלק החשש אוכלת. ולזה תירצו דלא נסתלק החשש דכיון דאין ביאתה ביאה חוזרת לבית אביה ולא בדיק לה. ומ"מ נראה דהצד הראשון הוא האמיתי דאי ס"ל דלא חשיבא חופה בפחותה מבת שלש שנים א"כ אף דנימא דליכא תו למיחש לשום חשש אפ"ה אינה אוכלת. וראיה לדבר ממ"ש התוספות בפ"ב דקידושין דף מ"ה אהא דאמרינן נתקדשה מדעת והלך אביה למדינת הים ועמדה ונשאת דרב אסי אמר אינה אוכלת שמא יבא אביה וימחה ונמצאת זרה למפרע וז"ל ואע"ג דלא שייך הכא לא משום סמפון ולא משום שמא ימזגו דכיון דנכנסה לחופה דוכתא מייחד לה ומיבדק בדיק לה אפ"ה לא חילקו חכמים בין ארוסה לארוסה כלומר כיון שאין חופתה חופה גמורה שהאב יכול למחות לא פלוג רבנן בין זו ללא נכנסה לחופה כלל ע"כ. הן אמת דצריך ליישב לפי דברי התוספות הללו מה בין זו לאותה שאמרו איכא בינייהו קיבל מסר והלך והרשב"א בחידושיו בפ"ב דקידושין תמה בדברי התוספות הללו יע"ש: אך למדנו מדברי התוספות דפ"ב דקידושין דכל היכא דהחופה היא גרועה אף דליכא למיחש לשום חשש אינה אוכלת וא"כ מדאיצטריכו לומר דחופה פחותה מבת שלש שנים אינה אוכלת משום דאיכא למיחש ש"מ דחשיבא חופה דאי לא חשיבא לא הוה צריכי למימר דמשלחה לבית אביה ולא בדיק לה. ולצדד ולומר דעדיפא מינה קא משנו דאכתי שייכי כל החששות ולעולם דלא חשיבא חופה אין רוח חכמים נוחה הימנו. וכי תאמר אלי אם התוספות ס"ל דאין לחלק בין ארוסה לארוסה משום דחכמים השוו מדותיהם מהו זה שתירצו דאף דחשיבא חופה איכא למיחש לסמפון ולעולא נימא נמי הכא דאוכלת משום דלא חילקו בין נשואה לנשואה כי היכי דלא חילקו בין ארוסה לארוסה. הא ליתא אם אמרו דאין לחלק בין ארוסה לארוסה להחמיר יאמרו דאין לחלק בין נשואה לנשואה להקל וזה פשוט: הכלל העולה ממה שכתבנו דלרש"י ז"ל חופה בפחותה מבת שלש שנים לא חשיבא חופה ולדעת התוספות חשיבא חופה. וראיתי להריטב"א בחידושיו לקידושין וז"ל ואם נשאת לכהן אוכלת בתרומה קמ"ל שאפילו להאכילה בקדשים חשבינן לה כנשואה וחופתה חופה אבל קודם לכן כיון דלא חזיא לביאה כלל אין חופתה חופה ודינה כארוסה שאינה אוכלת בתרומה ואע"ג דיש חופה דלא חזיא לביאה הא לביאה מחמת נפשה ביאתה ביאה ע"כ. ומה שסיים ואע"ג דיש חופה כו' נראה שכיון הרב ז"ל לאותה שנחלקו רב ושמואל בפרק הבא על יבמתו דף נ"ז דרב אמר יש חופה לפסולות ושמואל אמר אין חופה לפסולות וקי"ל כרב כמ"ש רבינו בפ"ח מהלכות תרומות דין כ"א. לזה תירץ דשאני התם דמחמת עצמה ביאתה ביאה אבל פחותה מבת שלש מחמת עצמה אין ביאתה ביאה. למדנו מדבריו דאזיל בשיטת רש"י דפחותה מבת שלש שנים לא חשיבא חופה כלל. ודע שלדברי התוספות שכתבנו דס"ל דחופה פחותה מבת שלש שנים חשיבא חופה לא מיבעיא אליבא דרב דס"ל דיש חופה לפסולות דמצי סבר דה"ה דיש חופה לפחותה מבת שלש שנים אלא אף לשמואל דאית ליה דאין חופה לפסולות אפשר דיודה דפחותה מבת שלש אית לה חופה דשאני פסולות דלעולם לית להו ביאה אבל זו דלמחר אית לה ביאה השתא נמי דלית לה ביאה אית לה חופה: וראיתי להרשב"א בחידושיו לקידושין שהביא דברי רש"י בזה הלשון אבל פחות משלש שנים ויום אחד אינה אוכלת בתרומה דאין ביאתה ביאה חופתה אינה חופה. והבין מדבריו דלא חשיבא חופה כלל וכתב ונראה שהזקיקו לפרש כך מדאמרינן ביבמות רב אמר יש חופה לפסולות ושמואל אמר אין חופה לפסולות אמר שמואל ומודה לי אבא בקטנה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד הואיל ואין לה ביאה אין לה חופה ואמר רבא עלה אף אנן נמי תנינא בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה דאלמא לכאורה משום דאין לה חופה הוא. והקשה עליו דהן לו יהי דלא חשיבא חופה הא ארוסה מדינא אכלה וכל שנכנסה לחופה כי אין ביאתה ביאה מאי הוי מ"מ לא משום דעולא איכא ולא משום סימפון ולא גרע מקיבל מסר והלך שאוכלת בתרומה אע"פ שלא נכנסה לחופה. והנה לזה אפשר לומר דרש"י אזיל בשיטת התוס' שכתבנו שלא חילקו חכמים בין ארוסה לארוסה. עוד הקשה עליו דמההיא דיבמות אין ראיה דחופה דפחותה מבת שלש שנים לא חשיבא חופה דהתם ה"ק הואיל ואין לה ביאה ליפסל בה אין לה חופה כלומר אין חופתה פוסלתה מלאכול בתרומה וכ"כ רש"י שם. והעלה שנראה כפירוש התוספות דכיון דאין ביאתה ביאה איכא משום דעולא ואיכא משום סימפון ולעולם דחופתה חופה. עוד כתב ואפשר לומר שאף רש"י כך פירש הואיל ואין ביאתה ביאה אין חופתה חופה כלומר שאף הוא אינו בודקה בחופה והילכך אין לה דין חופה לאכול בתרומה ע"י אותה חופה ע"כ: ונראה דאף שנודה לדברי הרב ז"ל שדברי רש"י בפ"ק דקידושין אפשר לדחות אותם ולפרשם כמו שפירשם הוא ז"ל מ"מ דברי רש"י דסנהדרין מורים בהדיא דס"ל לרש"י דאין חופתה חופה כלל שהרי בפרק ד' מיתות כתב והויא לה כארוסה ובפרק בן סורר האריך יותר רש"י וכתב ואע"ג דגדולה כיון שנכנסה לחופה אעפ"י שלא נבעלה אוכלת אלמא לאו בביאה תליא מילתא אלא בחופה מיהו ראויה לביאה בעינן כו'. הרי פשט דברי רש"י מורים דאית ליה דלא חשיבא חופה כלל. והנה אם לא היה מי שסובר דפחותה מבת שלש אין לה חופה כלל זולתי דברי רש"י הללו היינו דוחקים עצמנו בכל האפשר כי היכי דלא לאפושי בפלוגתא והיינו משוים לרש"י עם סברת בעלי התוספות אך כיון דראינו להריטב"א דאית ליה דלית לה חופה כלל ומלבד דמתחלת דבריו מורה דאית ליה הכי ממ"ש ואע"ג דיש חופה דלא חזיא לביאה כו' אין דרך לנטות ימין ושמאל דודאי אית ליה דאין חופתה חופה כלל ומש"ה הוקשה לו דהא חזינן דיש חופה דלא חזיא לביאה. ולסברת התוספות והרשב"א ליכא קושיא מהתם כלל וא"כ כיון דהריטב"א ע"כ אית ליה דאין לה חופה כלל אף אנו נאמר דרש"י נמי אית ליה הכי כפשטן של דברים. הכלל העולה שדין זה דפחותה מבת שלש שנים אם יש לה חופה או לא במחלוקת הוא שנוי דלרש"י והריטב"א לית לה חופה כלל ולהתוספות והרשב"א יש לה חופה: ודע דלפי מה שכתבנו דהתוספות ס"ל דפחותה מבת שלש שנים יש לה חופה דברי התוספות סתרי אהדדי. שהרי בפרק הערל דף ע"ב אמרינן דאשת טומטום אוכלת בתרומה ואוקמה אביי כשביציו ניכרות מבחוץ והקשו שם התוס' וז"ל וא"ת אכתי היאך מאכיל את אשתו דכיון דאינו בן ביאה לא הוי חופתו חופה כמו פחותה מבת שלש שנים לעיל בפרק הבא על יבמתו וי"ל דכיון דראוי לקרוע הוי בר חופה ע"כ. ואלמלא סיום דברי התוספות שכתבו כמו פחותה מבת שלש שנים לא הוה קשיא לי מידי דהיה אפשר לומר דלעולא פחותה מבת שלש אית לה חופה ואפ"ה הוקשה להם מטומטום משום דשאני פחותה מבת שלש דלמחר ודאי תהיה בת ביאה ומש"ה אית לה חופה אפי' בפחותה מבת שלש שנים אבל בטומטום דאפשר דלא יקרע לעולם לית ליה חופה ואפ"ה תירצו דכיון דראוי לקרוע הוי בר חופה אך ממ"ש כמו פחותה מבת שלש מוכח דס"ל דפחותה מבת שלש לית לה חופה וכסברת רש"י והריטב"א. וכדי ליישב דברי התוספות הללו עם מ"ש בפרק ד' מיתות דף נ"ה כדלעיל צ"ל הצד השני שכתבנו לעיל דלעולם דס"ל דלית לפחותה מבת שלש חופה ואפ"ה הוקשה להם דכיון דליכא למיחש לא לסמפון ולא לשמא ימזגו לה כוס אמאי אינה אוכלת. וכ"ת מה הועלנו ליישב דברי התוספות דפרק ד' מיתות עם דבריהם בפרק הערל דכפי זה אכתי דברי התוספות דפרק ד' מיתות סתרי למ"ש בפ"ב דקידושין דכל ארוסה אפילו דליכא למיחש לשום חששא אינה אוכלת משום דלא חילקו חכמים בין ארוסה לארוסה. לזה אפשר לדחוק ולומר אה"נ דהו"מ למימר בפרק ד' מיתות דחכמים השוו מדותיהם אלא דעדיפא מינה קא משני דקושטא דמילתא הוא דבפחותה מבת שלש שייכי כל החששות: ודע דמ"ש התוספות בפרק הערל שהביאו ראיה לדבריהם מפרק הבא על יבמתו היינו מההיא דאמרינן שם אמר שמואל ומודה לי אבא בתינוקת פחותה מבת שלש שנים הואיל ואין לה ביאה אין לה חופה כו' דס"ל כפשטן של דברים דכל שאין לה ביאה אין לה חופה ודלא כהרשב"א בחידושיו שכתבנו דבריו לעיל דס"ל דהיינו לפוסלה מתרומה דכל שאינה בת ביאה אין חופתה פוסלתה. והנראה אצלי בדברי התוספות הללו דפרק הערל דאית להו דטומטום ליכא למיחש לשום חששא משום דמיבדק בדיק לה ואינה חוזרת ואפ"ה הוקשה להם דכיון דלית ליה חופה אמאי אוכלת דאזלי לשיטתם רפ"ב דקידושין דחכמים השוו מדותיהם ולא חילקו בין ארוסה לארוסה. ולומר דהתוספות ס"ל החששות דסמפון ודמזיגת הכוס שהם תלויות באי חשיב חופה או לא דאי חשיב חופה מיבדק בדיק לה ואינה חוזרת ואי לא חשיב חופה לא בדיק לה וחוזרת אין דרך זה מתיישב בעיני: ודע דכפי מ"ש דמדברי התוספות בפרק הערל מוכחא דס"ל דפחותה מבת שלש לית לה חופה מ"ש הרשב"א בחידושיו פ"ק דקידושין כתבנו דבריו לעיל שכתב ונראה כפירוש התוספות דכיון דאין ביאתה ביאה איכא משום דעולא ואיכא משום סמפון לאו לגמרי ס"ל כסברת התוספות דהא אליבא דהתוספות לית לקטנה פחותה מבת שלש שנים חופה ואליבא דהרשב"א אית לה אלא בזה הושוו דס"ל דאין ביאתה ביאה איכא למיחש לדעולא ולסמפון וכדכתיבנא: ודע דבפרק אע"פ דנ"ו אמרינן בעי רב אשי נכנסה לחופה ופירסה נדה מהו את"ל חיבת חופה קונה חופה דחזיא לביאה אבל חופה דלא חזיא לביאה לא א"ד ל"ש תיקו ע"כ. והנה בהאי נחלקו הראשונים דיש מי שסובר דבעיא זו היא לכל דבר שאין חופת נדה קונה לשום דבר לא ליורשה ולא ליטמא לה וזה דעת רבינו בפ"י מהלכות אלו דין ב' וכן היא סברת קצת גאונים ז"ל וכמ"ש ה"ה שם. ויש חולקים בזה הלא המה מקצת גאונים שכתב ה"ה שם והרא"ש והר"ן דס"ל דבעלמא חופת נדה הויא חופה ליורשה וליטמא לה והכא לענין תוספת הוא דקא מיבעיא לן משום דלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה. ועלה בדעתי לומר דמחלוקת זה דחופת נדה אי הויא חופה או לא תלוי במחלוקת שכתבנו אי קטנה פחותה מבת שלש אית לה חופה או לא. דמ"ד דחופת נדה הויא חופה ס"ל דפחותה מבת שלש אית לה חופה. ומאן דאית ליה דחופת נדה לא הויא חופה אית ליה ג"כ דפחותה מבת שלש לית לה חופה. וכן מ"ד דפחותה מבת שלש שנים אית לה חופה אית ליה נמי דחופת נדה הויא חופה ומאן דאית ליה דפחותה מבת שלש לית לה חופה אית ליה נמי דחופת נדה לא הויא חופה: שוב נתיישבתי בדבר וראיתי דלאו כל אנפין שוין דמ"ד דחופת נדה הויא חופה מצי סבר נמי דפחותה מבת שלש שנים לא הויא חופה וכמ"ש לעיל בשם הריטב"א. דשאני פחותה מבת שלש דמחמת עצמה אין ביאתה ביאה אבל נדה דבר אחר גרם לה שאין לה ביאה. ולפי זה גם מ"ד דפחותה מבת שלש שנים אין לה חופה מצי סבר נמי דנדה אית לה חופה או כהרא"ש דפשיטא ליה לתלמודא דידן דנדה אית לה חופה ומה שנסתפקו הוא לענין תוספת או דס"ל כרבינו ז"ל וצדדי הבעיא היא אי מדמינן נדה לפחותה מבת שלש או לא וכמו שחילק הריטב"א ומאן דאית ליה דפחותה מבת שלש אית לה חופה ע"כ אית ליה דנדה אית לה חופה וק"ו הדברים מפחותה מבת שלש וע"כ ס"ל כסברת הרא"ש דהבעיא לא היתה אלא לענין תוספת. וכן מ"ד דהבעיא היא לענין קנין אי חופת נדה קונה או לא ע"כ אית ליה דפחותה מבת שלש אית לה חופה ונסתפקו בגמרא בחילוקו של הריטב"א: הכלל העולה ממה שכתבנו דהתוספות ורש"י והריטב"א אית להו דפחותה מבת שלש שנים לית לה חופה וכן הוא דעת רבינו וקצת גאונים דסברי דבעיית הגמרא היא לעניין קנין אי חופת נדה קונה או לא דע"כ אית להו דפחותה מבת שלש אין לה חופה ונסתפקו בגמרא בחילוקו של הריטב"א. ולא מצאתי מי שיחלוק בפירוש בדין זה כי אם הרשב"א ז"ל דס"ל דקטנה פחותה מבת שלש אית לה חופה ולדידיה ע"כ לומר דאית ליה כהרא"ש ודעמיה דהבעיא לא היתה אלא לענין תוספת. והרא"ש וסייעתו לא נתבאר בסברתם מה דעתם בפחותה מבת שלש ואפשר דס"ל דלית חופה לפחותה מבת שלש:

2 יבמות פתח ↗

אָמַר רָבָא, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד מִתְקַדֶּשֶׁת בְּבִיאָה, וְאִם בָּא עָלֶיהָ יָבָם — קְנָאָהּ, וְחַיָּיבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם אֵשֶׁת אִישׁ, וּמְטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ לְטַמֵּא מִשְׁכָּב תַּחְתּוֹן כְּעֶלְיוֹן.

3 אף אנן נמי תנינא - דאין ביאתה פוסלתה וכיון דאין ביאתה פוסלתה כ"ש דאין חופתה פוסלתה דהא חשיבות חופה אינה אלא משום שהיא קרובה לביאה והיכא דביאה לא חשיבא כל שכן חופה:

4 ומטמאה את בועלה - אם נדה היא לטמא בועלה משכב תחתון כעליון במסכת נדה מפרש לה שיהא תחתון של בועל נדה כעליונו של זב שמטמא אוכלין ומשקין ואין מטמא אדם וכלים כתחתון של נדה עצמה שהוא קרוי מדרס ואב הטומאה:

« רש"י על יבמות נ״ז ע״ב:ב׳ רש"י על יבמות נ״ז ע״ב:ד׳ »