רש"י על יבמות מ״ז ב:ט״ז

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על יבמות מ״ז ע״ב:ט״ו רש"י על יבמות מ״ז ע״ב:י״ח »

1 יבמות פתח ↗

אֶחָד גֵּר וְאֶחָד עֶבֶד מְשׁוּחְרָר. קָסָלְקָא דַּעְתָּךְ, לְקַבֵּל עָלָיו עוֹל מִצְוֹת. וּרְמִינְהוּ: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּגֵר, אֲבָל בְּעֶבֶד מְשׁוּחְרָר — אֵין צָרִיךְ לְקַבֵּל!

2 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות שבת פתח ↗

כשם שאדם מצווה כו'. עי' במגיד משנה מש"כ בשם הראב"ד ז"ל דהיכא שהוא בר עונשין אין רבו מוזהר עליו עי' גיטין ד' מ"ד ע"א גבי מכרו חוץ משבתות ויו"ט מהו ע"ש ושם קאי על עבד גמור משמע משום דהוא מוזהר עליו על זה ועי' רש"י יבמות ד' מ"ז ע"ב ד"ה אבל עבד דמשמע שם ג"כ כשיטת רבינו דהנה באמת גבי עבד תושב אם מותר למוכרו לעכו"ם כיון דליכא טעמא דגיטין ד' מ"ד דמפקיע מן המצות ומה דמבואר ביבמות ד' מ"ח ע"ב דהלוקח עבד מן העכו"ם כו' דחוזר ומוכרו לעכו"ם שם י"ל דכיון דאסור לקיימו לכך מותר למוכרו וגם י"ל דלכך דקדק שם הלוקח עבד מן העכו"ם משום דאז לא קנה קנין גמור רק במילה וטבילה כמבואר לעיל ד' מ"ו אבל בלוקח עכו"ם גופא אז י"ל דאסור משום דקנה לגופו ובאמת נ"ל דהך דאמר שם ד' מ"ח ע"א דלוקח עבד מן העכו"ם צריך לקבל זהו ג"כ משום זה דכיון דאין לו קנין הגוף אינו יכול לגיירו בע"כ רק צריך לקבל הגירות אבל כיון שהוא עבדו ויש לו בו קנין הגוף שפיר יכול לגיירו בע"כ וא"צ דעתו כלל וכן מוכח בירושלמי פ"ח דיבמות וא"כ ה"ה לוקח עצמו דקיי"ל דקנה ליה מה"ת אז שפיר יכול לכופו ע' בירו' רפ"ז שם דלא משמע כן ובאמת נ"ל דאף דקיי"ל דעבד ערל אסור לאכול בתרומה עד שימול זה רק אם אין בו קנין הגוף אבל אם יש בו אז הוה כבהמתו עי' גיטין ד' י"ב ע"ב והא דאמרינן בירושלמי דיבמות פ"ח דהלוקח עבדים ערלים מן העכו"ם ע"מ שלא למולן אפילו מלן לא יאכלו התם ג"כ משום זה דמן העכו"ם לא קנם קנין גמור בלא מילה וטבילה לשם עבדות וכיון דלקח ע"מ שלא למולן שוב המילה של אח"כ הוה רק גדר גירות לא גדר עבדות דקנין הגוף. ובזה יש ליישב ג"כ מה שהקשו התוס' ביבמות ד' מ"ח ע"א בד"ה אלא עבד מריב"ל אריב"ל אהך דדף מ"ח ע"ב דהא יכול למולו בע"כ דשם כיון דלא קנה אותו קנין הגוף אינו יכול למולו. ועי' בתוספתא פ"ד דע"ז גבי גר שנפלו לו עבדים דאסור למוכרן לעכו"ם אף דהם עדיין נכרים אך זה תליא אם נכרי יש לו קנין בעכו"ם לגופו עיין גיטין ד' ל"ח ע"א ונזיר ד' ס"א ע"ב ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' עבדים פ"ט ה"ה דאם מכרו לישראל גופו קנוי והנה גבי גר דמה"ת אינו יורש הוה גדר מכירה והוה שלו ובאמת לפי המבואר בנזיר ד' ס"א י"ל דגם בנים שלו אף אם הם עכו"ם אינם יורשים את העבדים ועי' ב"ק ד' קי"ג ובאמת הא דאמרינן בע"ז ד' י"ג ע"ב עבד ישראל לא קמבעי לי עבד עכו"ם מאי ר"ל ג"כ עבד ישראל היינו שמל וטבל לשם עבדות ועכו"ם ר"ל עכו"ם תושב ועי' מש"כ רבינו ז"ל לעיל פ"ט מהל' ע"ז הל' י"ד ובהל' ערכין פ"ח ה"ט ע"ש. אך לפי"ז היכי אמר שם דעובר עליו משום וינפש ועי' מה שכתבתי לקמן:

2 הגהות הב"ח על רי"ף שבת פתח ↗

נ"ב בברייתא פרק החולץ איתא נתרפא מטבילין אותו מיד ובגמ' נתרפא אין לא נתרפא לא מ"ט משום דמיא מרזו מכה ומ"ש וכד מטבילינן ליה צריך למיזל בהדי תלתא ברייתא שם ומשמע אבל כשמלין אותו מתחלה אין צריך ג' וכן נראה מדברי הרמב"ם בהא"ב וה"ט משום דבשעת טבילה צריך לקבל עליו מצות וכן פי' התוס' לחד פירושא בפרק החולץ דלא בעינן ג' אלא משום קבלת מצות ומ"ש ונימא ליה כו' פירש דבשעת טבילה אומרים לו מה ראיתה שבאתה להתגייר וכו' כי היכי דאמרי' ליה מעיקרא כשבא להתגייר כדתניא התם גר שבא להתגייר בזמן הזה אומרים לו מה ראית כו' וסובר הרב דבשעת טבילה שבו תיגמר גירותו חוזרים ואומרים לו כן וכ"כ הרמב"ם פי"ד מהא"ב ומ"ש וגייזי ליה ממזייה וכו' אין לה גמרא ונראה דמשום טבילה כדי שלא יהא שום דבר חוצץ ולכך דקדק ואמר ממזייה פי' מקצת שערו שמסובכין וכן נטילת צפרנים משום צואה שתחת הצפורן וכדתני התם וכל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר כו' ואפשר עוד לחוש לדברי ר"מ הדרשן שהעתיק רש"י בפ' בהעלותך ומ"ש וצריכין למיחזיי' כד טביל טעמו כיון שבטבילה זו נגמר גירותו וגר בעי ג' דמשפט כתיב ביה כדאיתא התם הילכך בעינן שכל הג' יהיו רואין הטבילה ומ"ש וכד סליק מברך כו' טעמו מבואר דלא יכול לומר וצונו עד שנעשה גר גמור וכדאיתא בפ"ק דפסחים: ומ"ש וכן עבד משוחרר היינו לומר דבעי נמי טבילה כשבא לכלל ישראל גמור אבל לענין קבלת מצות אין צריך לקבל בשעת טבילת שחרור דאפי' בע"כ משחררו והכי אסיק רב פפא בפ' החולץ ונראה בעיני דאף ג' אינו צריך דעיקר טעמא דבעי ג' משום קבלת מצות וכיון דא"צ לקבלותו ולדעתו א"כ לא בעינן נמי ג' וזהו שדקדק ואמר וכן עבדו ואמתו דזבין להו מעיקרא מן הנכרים אתו תלתא וא"ל מצות כו' דודאי בטבילת עבדות דצריכה להיות מדעתו של עבד ולדעת הרב שלא כדעת רש"י בפ' החולץ הילכך בעינן ג' ועיין בדברי הרא"ש בפ' החולץ דכתב להדיא שבזה חולקין רש"י והרי"ף ז"ל אכן הרמב"ם ז"ל פ' דטבילת שיחרורו בג'. והטור ז"ל נראה ממנו דבין בטבילת עבדות ובין בטבילת שיחרור לא בעי ג' וכאן אין מקום להאריך:

16 קס"ד - דהאי דאקיש שיחרור של עבד לגירות העובד כוכבים לקבל קאמר שבשעת טבילת שחרור העבד צריך להודיעו מקצת מצות:

17 אבל עבד אין צריך לקבל - בשעת שחרור דמשעה שטובל לשם עבדות שייך במצות דכתיב דברים ה׳:י״ד למען ינוח עבדך ואמתך ועוד דגמרי' חגיגה דף ד. לה לה מאשה:

2 רשימות שיעורים על קידושין פתח ↗

ולכאורה צ"ב באיזה טבילה דעבד איירי, בטבילה ראשונה לשם עבדות או בטבילה שניה כשיוצא לחירות. ומרהיטת הסוגיא יבמות מח. משמע דפליגי בטבילה ראשונה לשם עבדות דהרי רבא הביא מקור לשיטת רשב"א דלא בעינן קבלה מפסוק דאיירי בתחילת העבדות, וז"ל אמר רבא מאי טעמא דרבי שמעון בן אלעזר דכתיב כל עבד איש מקנת כסף, עבד איש ולא עבד אשה, אלא עבד איש אתה מל בעל כרחו, ואי אתה מל בן איש בעל כרחו עכ"ל. ומכיון דמילת העבד נעשית בתחילת העבדות משמע דפליגי בתחילת העבדות, דרשב"א סבור דמטבילין אותו לשם עבד בע"כ והחכמים סבורים דבעינן קבלתו. אבל עיין ברש"י מז: ד"ה אבל עבד, וד"ה כופה ומטבילה דמשמע מדבריו דפליגי נמי בטבילה שניה, דהיינו דהחכמים סבורים דאין מטבילין עבד בע"כ להיות ישראל גמור בתורת עבד משוחרר, לעומת רשב"א דסבור דהאדון יכול לכפותו להשתחרר ולהיות ישראל גמור. ולכאורה צ"ב, דאם מבואר בגמ' דפליגי בטבילה ראשונה, למה רש"י ביאר דפליגי בטבילה שניה לשם שחרור. וכבר הקשה כן המהרש"א מח. ד"ה אמר רבא.

« רש"י על יבמות מ״ז ע״ב:ט״ו רש"י על יבמות מ״ז ע״ב:י״ח »