רש"י על יבמות ל״ג א:ג׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על יבמות ל״ג ע״א:ב׳ רש"י על יבמות ל״ג ע״א:ד׳ »

1 חכמת שלמה פתח ↗

רש"י בד"ה שרי באכילה בקדשים דכתיב כו' כצ"ל:

2 יבמות פתח ↗

בַּעַל מוּם: מֵעִיקָּרָא שְׁרֵי בַּאֲכִילָה, וְאָסוּר בַּעֲבוֹדָה. אִיטַּמִּי לֵיהּ, מִגּוֹ דְּקָא מִיתְּסַר בַּאֲכִילָה — מִיתְּסַר נָמֵי בַּעֲבוֹדָה. אֶלָּא מְלִיקָה — בְּבַת אַחַת הִיא דְּמַשְׁכַּחַתְּ לַהּ, בְּאִיסּוּר כּוֹלֵל לָא מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ.

3 אבן האזל על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות פתח ↗

זר שאכל כזית מחטאת העוף לוקה שתים, אחת משום זר שאכל את הקודש ואחת משום אוכל נבלה שכל מליקה נבלה היא, וכשהותרה לכהנים הותרה לא לזרים והרי הן שני איסורים הבאים כאחד כמו שבארנו. והרי הן שני איסורים הבאים כאחד, הכ"מ הביא פירש"י ביבמות דף ל"ג שכתב דבשעת מליקה חיילי תרווייהו דכל זמן שלא נמלקה היה עליה איסור מעילה וכשנמלקה ונראית לכהנים פקע מינה אזהרת מעילה וחייל עליה איסור זרות דזר לא יאכל ואיסור מליקה באיסור בת אחת עכ"ל, והנה לא כתב הכ"מ שהתוס' שם הקשו על פירש"י דהא במליקה לחוד לא יצתה מידי מעילה עד שהוזה דמה, ותירצו דגם איסור נבלה לא חייל על איסור מעילה, וכשהוזה דמה באו איסור נבלה ואיסור זרות בבת אחת, עוד תירצו התוס' דר"ש לטעמיה דאית ליה איסור זרות לפני זריקה דאמר במכות דף י"ז דזר שאכל עולה לפני זריקה לוקה חמש, ולא משום זרות דכתיב גבי ואכלו אותם אשר כופר בהם דמשום ההוא לא לקי אפי' לר"ש כדאיתא התם אלא מההוא קרא דלא תוכל לאכול בשעריך. והנה בדעת הרמב"ם לא נוכל לומר כתי' ב' בתוס' דאף שהרמב"ם פסק בפרק זה כל הברייתא דר"ש, אבל הא דזר לוקה באוכל לפני זריקה לא הזכיר, ומה שכתבו התוס' דר"ש אמר שם דלוקה חמש כונתם למה דאמר הגמ' שם רבא דזר שאכל עולה לפני זריקה לר"ש לוקה חמש, ור"ש למד זה בברייתא בחטאת ואשם בק"ו מבכור שלמד שם ר"ש כן מהך קרא, ובפ"א מהל' בכורות הל' ט"ז כתב כן הרמב"ם דזר שאכל כזית מבכור בין לפני זריקה בין לאחר זריקה חייב מהך קרא דלא תוכל לאכול בשעריך אבל כאן בחטאת ואשם לא כתב זה הרמב"ם משום דסובר דמה דלמד ר"ש בק"ו אין לוקין ע"ז דאין מזהירין מן הדין, ושם בגמ' אמר מעיקרא במה דפריך וכי מזהירין מן הדין דהא דאמר רבא לוקה חמש היינו חמש איסורין, ופריך ע"ז והא אנן תנן אלו הן הלוקין ומסיק אלא קרא יתירא הוא וסובר הרמב"ם כמש"כ התוס' שם דזה רק לענין האיסורין שלמד ר"ש בברייתא בפירוש, אבל מה שהוכיח שם דאם לזה הלא למדנו בק"ו על זה אין לוקין ומ"מ אינו רוצה ר"ש לדרוש ע"ז הפסוק כיון דעיקר האיסור למדנו בק"ו וכמש"כ שם התוס' ובמה דאמר ר"ש בברייתא על אוכל תודה ושלמים חוץ לחומה דהוא ק"ו ממעשר כתב הרמב"ם בהל' ה' על דין דאוכל קדשי קדשים חוץ לעזרה לוקה, דה"ה לאוכל קדשים קלים חוץ לירושלים שהוא לוקה, שחומת ירושלים לקדשים קלים כחומת העזרה לקדשי קדשים, ולא כתב מדין ק"ו והיינו משום דאין מזהירין מן הדין, וא"כ לא נוכל לומר לשיטת הרמב"ם כתי' ב' בתוס' דלוקה משום איסור זר מלא תוכל לאכול בשעריך, וע"כ כתי' א' דמה דהוי איסור בת אחת הוא משום דגם איסור נבילה אינו חל משעת מליקה קודם הזאה כיון דאיכא איסור מעילה, ולאחר הזאה חל איסור נבילה ואיסור זר בבת אחת. ובזה אפשר לבאר דברי הרמב"ם במה שכתב והרי הן שני איסורים הבאין כאחד כמו שבארנו ולא ביאר הכ"מ באיזה מקום ביאר זה, ואם כונתו רק ליסוד זה דבאיסור בת אחת חלין שניהם זה נמצא בכמה מקומות, ובפ' י"ז מהל' איסו"ב הל' ח' כתב דאיסור חל על איסור אם היו ב' האיסורין באין כאחת, ובפ"ה מהל' מאכלות אסורות הל' ה' כתב הך דינא ולא כתב כמו שביארנו, וכן בפ"ט מהל' ביאת מקדש הל' י"א כתב כן ולמה הוצרך כאן לכתוב כמו שביארנו, ועוד דעיקר לשונו שכתב כמו שביארנו על והרי הן שני איסורים הבאים כאחד משמע שביאר יסוד זה שהם שני איסורים הבאים כאחד וזה אינו מבואר באיזה מקום כתב כן. ונראה עפ"י מה שכתבו בתוס' בשבועות דף כ"ד במה דתניא ר' שמעון אומר האוכל נבילה ביוה"כ פטור ופירש"י דאיירי אפילו בנתנבלה ביוהכ"פ, והקשו דלמ"ד לאו לאיברים עומדת חל איסור יוהכ"פ מחיים ואפי' למ"ד לאיברים עומדת כי מתה פקע איסור אבר מן החי וחלו איסור נבלה ואיסור יוהכ"פ בב"א, ותירצו דאיסור יוהכ"פ אינו חל משום דאיכא איסור עשה דשאינה זבוחה, והקשה הריצב"א ע"ז והוכיח דוזבחת אינו איסור חדש דבלא"ה אסורה וקיימא מחיים באיסור אבמ"ה ולאחר מיתה באיסור נבלה אלא בא להתיר את האסור ופירש דבשחיטה שרי ולא בנחירה אלא כדקיימא קיימא כמו תזבח ולא גיזה דלית ביה עשה אלא קאי באיסור לאו הראשון, לכן סובר הריצב"א דמיירי דוקא בנתנבלה מערב יוה"כ עכ"ד התוס', וצריך לבאר מה שדימה הריצב"א הא דוזבחת להא דתזבח ולא גיזה דהתם הא כתבו דליכא איסור חדש בגיזה אלא נשאר האיסור הקודם על גיזה וחלב קודם שנפסלו דלא התירה אותם התורה אלא על זביחה ואכילה ומשו"ה הגוזז בפסוה"מ לוקה, אבל הכא הא לא אמרינן דכשמתו נשארו באיסור קמא של אבמ"ה דהא סובר הריצב"א דגם למ"ד לאברים עומדת כשמתה פקע איסור אבמ"ה וחייל איסור נבלה ויוהכ"פ בב"א, וצ"ל דהריצב"א מדמה וזבחת לתזבח ולא גיזה רק לזה דכמו דאין תזבח ולא גיזה לאו הבא מכלל עשה ה"נ וזבחת דהוא רק היתר באופן של זביחה ולא בנחירה אלא כדקיימא קיימא, והיינו דאין מציאות היתר בלא זביחה משום דכשמתה אסורה משום לאו דנבלה וכיון דעכ"פ הלאו דנבלה הוא לאו מיוחד ולא לאו דאבמ"ה לכן שפיר חייל כשמתה איסור נבלה ויוהכ"פ בב"א. ונראה דלפי תי' א' בתוס' דכשנמלקה אינו חל איסור נבלה על איסור מעילה עד ההזאה שנפקע איסור מעילה יש לחלק בין למ"ד לאיברים עומדת ובין למ"ד לאו לאברים עומדת דלמ"ד לאברים עומדת כיון שכתבו התוס' דוזבחת מגלה דלא הותר איסור אבמה"ח אלא בזביחה א"כ כשמתה קמה איסור נבלה במקום האיסור אבמ"ה ולכן לא מסתבר לומר דכשנמלקה לא חלה איסור נבלה על איסור מעילה דכיון דאיסור אבמ"ה חל קודם שהקדישה אלא דמ"מ חל איסור מעילה על אבמ"ה כיון דמעילה הוא מוסיף לאסור בהנאה, אבל עכ"פ כשמתה לא נוכל לומר דאינו חל איסור נבלה כיון דאיסור נבלה בא במקום איסור אבמ"ה דזה מגלה קרא דוזבחת ודוקא למ"ד לאו לאברים עומדת דעד שמתה אף דדין אבמ"ה איכא אבל לא חל האיסור על הבהמה ורק כשחתכו או יפול ממנה אבר אז נאסר, א"כ כשמתה ואיכא עלה איסור מעילה שפיר נימא דלא חל איסור נבלה דאף דאיסור נבלה במקום איסור אבמ"ה, אבל הא אכתי לא חל איסור אבמ"ה ואם היה צריך לחול אחר שהוקדשה איסור אבמ"ה היינו ג"כ אומרים דאינו חל על איסור מעילה, ומבואר לפי"ז דזה שאנו אומרים כאן דחל איסור נבילה ואיסור זרות בב"א אחר ההזאה משום דמקודם ההזאה גם איסור נבילה אינו חל הוא דוקא לפי"מ דקיי"ל דלאו לאברים עומדת. ולפי"ז מה דאמר רבא בחולין דף ל"ז ובכמה מקומות דמה דכתיב וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו אף דכבר כתיב איסור חלב, דהוא לגלות דאיסור נבלה וטרפה חל על איסור חלב צ"ל דרבא קאי להלכה דקיי"ל דבהמה בחייה לאו לאברים עומדת, ולמ"ד לאברים עומדת נאמר דקרא דאכול לא תאכלוהו גלי רק אאיסור טרפה, איברא דבחולין דף ק"ג מייתי הגמ' הא דרבא לחד אוקימתא למ"ד לאברים עומדת, אלא דשם קאי הגמ' לדין אם טרפה חל על אבמ"ה, ושפיר מייתי מהא דרבא דגם למ"ד לאיברים עומדת גלי קרא בטריפה וכנ"ל. ועכשיו נוכל לבאר דברי הרמב"ם שכתב והרי הן שני איסורים הבאים כאחד כמו שביארנו, והוא דכיון דא"א שיהיו שני האיסורים דנבלה ודזרות באים כאחד אא"כ לא חל איסור אבמ"ה מחיים, וזה כתב בפ"ה מהל' מאכלות אסורות הל' ה' תלש אבמ"ה ונטרפה בנטילתו חייב שתים משום אבר מן החי ומשום טרפה שהרי ב' האיסורין באין כאחת וזהו משום דלאו לאברים עומדת ולא חל איסור אבמ"ה עד שתלש האבר, וכדאיתא כן בחולין דף ק"ג, א"כ שפיר כתב כמו שבארנו דמשום זה גם כאן חל איסור נבלה ואיסור זרות כאחת משום דאיסור אבמ"ה לא חל מחיים, ואף שהוא קצת רחוק להכניס כונה זו בדברי הרמב"ם, מ"מ כיון דזה ודאי דאין כונתו על עיקר דין שחלים שני איסורים בב"א שהיה לו לכתוב וחלים כמו שבארנו, ומכיון שכתב כמו שבארנו על והרי הן שני איסורין הבאין כאחד מוכח דבא לומר שהשני איסורים באים כאחד כמו שבארנו, ולכן כל זמן שלא מצינו דרך יותר קרוב ארווחנא דעכ"פ מצינו בדבריו שיש לתלות עיקר היסוד שהשני איסורים באים כאן כאחד. והנה צריך ביאור לתי' ב' בתוס' ביבמות דלעולם דחל איסור נבלה ואיסור זרות משעת מליקה, ורק דאין הכונה לאיסור זרות מקרא דוכל זר לא יאכל קדש דזה אינו אלא לאחר זריקה אלא לאיסור זרות דלמד ר"ש במכות מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך, וקשה דלמה באמת חלו האיסורין דנבלה וזרות קודם זריקה על איסור מעילה, אלא דיש לעיין דלמה אינו חל איסור נבלה על איסור מעילה, דהא מעילה שיעורו בפרוטה ואיסור אכילה דנבלה שיעורו בכזית, וא"כ הא הוי איסור נבלה מוסיף על איסור מעילה דאם לא יהי' בכזית שיעור פרוטה פטור משום מעילה וחייב משום נבלה. איברא דלכאורה משמע דהחילוק בשיעורים אינו גורם חלות איסור על איסור דהא חצי זית נבלה וחצי זית טמאה אין מצטרפין כדאיתא במעילה דף ט"ז וברמב"ם פ"ד מהל' מא"ס הל' י"ז ומבואר שם דמה דנבלה אינו חל על טמאה הוא משום דאין אחע"א, אך באמת אינו דומה דשם אנו באין לצרף כזית משני איסורים שוים שכל אחד שיעורו בכזית, ובזה אנו אומרים דכיון דאין אחע"א אין על כל אחד אלא איסור שלו, אף דעכשיו יש נ"מ בזה שהיינו מצרפין אותם, אבל כאן אנו דנין באיסורים שאינם שוים בשיעורם כמו פחות משו"פ שאין עליו לאו גמור, וכבר כתבו התוס' בשבועות דף כ"ג דעל איסור חצי שיעור חל איסור אחר, ואף שכתבו זה לגבי מושבע ועומד אבל מוכח מדבריהם דכן הוא גם לענין אין אחע"א, אח"כ ראיתי שהשעה"מ בהל' איסו"ב פי"ב הל' ח' בד"ה תו ק"ל, סובר בפשיטות דבכה"ג דאיסור הב' חיובו בשיעור פחות מאיסור הא' צריך לחול, ומקשה בזה על הריטב"א שכתב דנבלה אינה חלה על יוהכ"פ, איברא דמד' הריטב"א מוכח להיפוך. עכ"פ לפי סברת השעה"מ נוכל לבאר מה דקשה לפי התי' הב' שכתבו שחלים שני האיסורים משעת מליקה ויהיו רש"י והרמב"ם לשיטתם במה דרש"י מפרש דלאחר מליקה חלו שני האיסורים וכתי' ב' בתוס', ובמה דסובר הרמב"ם דהוא לאחר הזאה וכתי' א' בתוס', דכבר כתבנו בהל' ג' דשיטת רש"י הוא דאזהרה דמעילה ילפינן מגז"ש דחטא חטא מתרומה, ושיטת הרמב"ם הוא דילפינן מלא תוכל לאכול בשעריך, וא"כ לשיטת הרמב"ם אין להקשות אמאי אינו חל איסור נבלה על איסור מעילה, דהא מעילה בפרוטה ונבלה בכזית כיון דאזהרה דמעילה הוא ג"כ מלא תוכל לאכול והוה ג"כ בכזית אם אכל, רק דאיסור הנאה דמעילה הוא בפרוטה, אבל לשיטת רש"י דאזהרה דמעילה ילפינן חטא חטא מתרומה וזהו מדכתיב אשר חטא מן הקדש ישלם, והך קרא בחיוב מעילה דהוא בפרוטה וא"כ שפיר חל איסור נבלה בשעת מליקה על איסור מעילה, ולכן יסבור רש"י כתי' ב' בתוס' דר"ש לטעמיה דאיסור דזרות הוא מלא תוכל לאכול בשעריך, ושני הלאוין חלו בשעת מליקה אף דאיכא איסור מעילה כיון דמעילה בפרוטה וחיובם בכזית וכנ"ל. אח"כ ראיתי דבת' הגרעק"א בסי' ע"ו הוכיח מדברי הרמב"ם פ"ה מהל' שבועות הל' ז' דבנשבע שלא לאכול נבלות חצי שיעור אינו חייב על השבועה אלא אם כן אכל פחות מכזית, ולפי"ז יש לדון באכל כזית ששוה פרוטה שלא יחולו איסור נבלה וזרות על איסור מעילה, ואולי כיון דאיסור מעילה משום הנאה ואיסור נבלה וזרות משום אכילה, בזה יחולו נבלה וזרות אפי' אם הכזית שוה פרוטה. -מלואים והשמטות-מה שכתב לי שארי הגאון הגדול מוהרצ"פ פרנק שליט"א רב ואב"ד דפעיה"ק ת"ו ומה שהשבתי בזה. בהל' מעה"ק פי"א הל' ט' מביא תוס' יבמות דף ל"ג ע"א דזמן חלות איסור נבלה לזר במליקה הוא לאחר שהוזה דמה דהיינו משפקע איסור מעילה, וחידש הדר"ג דלמ"ד בהמה בחייה לאברים עומדת לא יתכן לומר דאיסור נבלה מתלי תלי וקאי משנמלקה עד שהוזה דמה, וטעמו ונמוקו עמו, משום דוזבחת גילויא הוא דלאמה"ח אין היתר אלא בזביחה, וממילא שמענו מזה דלעולם איסור נבלה באה במקום אבמה"ח, דכשזה יוצא זה בא ואין הפסק ביניהם, ומכיון דאמה"ח כבר חל קודם שהוקדשה, ולכן כשנמלקה ומתה א"א שלא יחול איסור נבלה במקום אבמה"ח שמסתלק בשעת מליקה, וזה נתגלה לן מקרא דוזבחת דבמקום אבמה"ח בא תמיד איסור נבלה עכת"ד, ולענ"ד איני רואה שום גילוי דקפיד קרא דאיסור נבלה מוכרח לבוא אחר סלוקו של איסור אבמה"ח אף בכה"ג שעומד כנגדו איסור אחר דקדים המעכבו מלחול מכח דאאחע"א, והריצב"א בתוס' שבועות הכי קאמר דוזבחת לא השמיענו איסור עשה, דלמ"ל עשה יתירה הרי בשר זה אסור ועומד מחיים משום איסור אבמה"ח, ומשמתה משום איסור נבלה, מה"ט אומר הריצב"א דלא להוסיף עשה יתירה בא האי קרא דוזבחת, אלא לגופיה איצטריך דשחיטה מתרת לאכילה, אבל לא ס"ד כלל לומר דבא להשמיענו חידוש בדין איסור נבלה שיחול על איסור מעילה מכח שהוא בא במקומו של אבמה"ח, הא איסור אבמה"ח עצמו אם יבוא אחר חלות איסור מעילה לא יחול משום דאאחע"א, וכמו שאומר בעצמו דלמ"ד בהמה בחייה לאו לאברים עומדת אין איסור נבלה חל על איסור מעילה, וכיצד נאמר דאיסור נבלה משום שהוא ממלא מקום לאיסור אבמה"ח כחו יפה לסתור הכלל דאאחע"א מה שלא מצינו זה באבמה"ח עצמו, ובפרט שאין לנו הכרח מהפסוק לזה. וזה שהשבתי, בודאי בעיקר הסברא דברי הדר"ג נכונים דמנלן דנאמר דכאן חל איסור נבלה אף שקדם לו איסור מעילה, אבל לא הזכיר סוף דברי הריצב"א בשבועות כ"ד שכתב דוזבחת אינו איסור חדש, דבלא"ה אסורה מחיים משום אבמ"ה, ולאחר מיתה משום נבלה, אלא בא להתיר את האיסור, ופירש דבשחיטה שרי ולא בנחירה אלא כדקיימא קיימא כמו תזבח ולא גיזה, שתמהתי מה שדימה הא דוזבחת להא דתזבח ולא גיזה, דהתם הא קאי באיסור לאו הראשון כמו שכתב, אבל כאן הא ליכא למימר דנשאר האיסור אבמ"ה, וע"כ צ"ל דסובר הריצב"א דא"א שישאר זמן שלא יהי' לא איסור אבמ"ה ולא איסור נבלה וזה גלי קרא שאין היתר לבהמה חיה אלא ע"י זביחה, וא"כ ע"כ דזה גלי קרא דאין מציאות שלא תחול איסור נבלה כשנסתלק איסור אבמ"ה. עוד כתב שם, בדף כ"ג ע"ד העלה דהיינו טעמא דלשיטת רש"י חל איסור נבלה על איסור מעילה, משום דשיעור איסור מעילה בפרוטה, ושיעור איסור נבלה בכזית אע"ג שאין בו שו"פ, ונמצא דאיסור מעילה לגבי נבלה הוי ח"ש אם אכל פחות משו"פ, לכאורה יש לדון דחיוב קרבן מעילה בעי פרוטה אבל איסור יש אף בפחות משו"פ, וכדאמרינן בב"מ דף נ"ה ואת אשר חטא מן הקודש ישלם לרבות פחות משו"פ להשבון, וכן הוא ברמב"ם פ"ז מהל' מעילה ה"ח, אבל המל"מ ספ"ב דמעילה כתב דבזה גופא הוא מדין ח"ש היינו האיסור, וקצ"ע דא"כ למ"ל קרא תפ"ל מדין ח"ש דאסור, אמנם יש להעיר מד' החת"ס או"ח סי' ק"פ דמצדד לומר דיש נ"מ בין קדשי בדה"ב לקדשי מזבח, דבקדשי מזבח יש חיוב מעילה בכזית אף שאינו שו"פ, והדרא קושיא לדוכתא דלמה חל איסור נבלה ואיסור זרות תיכף משנמלקה הא עדיין איכא איסור מעילה עד שהוזה דמה, ולכאורה י"ל דלמ"ד היתר זריקה שנינו א"כ מרגע שנמלקה תיכף פקע איסור מעילה, ומש"כ התוס' בתי' ראשון דאע"ג דנפיק מידי מעילה מ"מ איסורא איכא י"ל דאינו אלא איסורא בעלמא דהא עיקר לאו דמעילה הא פקע למ"ד היתר שחיטה שנינו ומיקליש קליש איסוריה, ולא עדיף מח"ש דאיסור חל עליו וכמש"כ הש"ך יו"ד סי' רל"ט דכל שאין איסורו מפורש חל עליו שבועה, וי"ל דבזה פליגי שני תירוצי דתוס' יבמות דלתי' קמא אין איסור חל על ח"ש, וה"ה על כל איסור הנלמד מרבויא דקרא שאינו מפורש בקרא, וכשיטת הרשב"א שהזכירו בש"ך בסי' רל"א סק"ו והמעיין ברשב"א יראה דס"ל דאין שבועה חל על ח"ש, דמכיון דח"ש אסור מה"ת מושבע ועומד מהר סיני ופליג על תוס' שבועות כ"ג, ותי' הב' בתוס' יבמות לשיטתם בשבועות דמה דאתי מרבויא ולא במפורש חל עליו שבועה, וה"ה דאיסור חל על איסור בכה"ג שאינו אלא מרבויא. וזה שהשבתי, דמש"כ הדר"ג דאיסור בודאי יש על פחות משו"פ וכתב מד' המל"מ דהוא מדין חצי שיעור, והביא המל"מ מד' הרמב"ם פ"ז מהל' מעילה, לדעתי דברי הרמב"ם הם דלא כד' המל"מ דאם כל האיסור אינו אלא מדין חצי שיעור מה משמיענו הרמב"ם בזה דאינו לוקה וכתב עוד יראה לי, וע"כ דסובר דכיון דנתרבה מקרא דואת אשר חטא מן הקדש, הרי כתוב להדיא בקרא שחטא, ואפשר דאפי' אם היינו אומרים דמדין איסור ח"ש שנלמד מכל חלב לא היינו לומדים אלא איסורי מאכל שלא הי' לו היתר, וכמו שהביא המל"מ בפ"א מהל' חו"מ ליישב מה שהוצרך הרמב"ם ללמוד דחמץ אסור במשהו מדכתיב לא יאכל שהקשה הכ"מ הא ח"ש אסור מה"ת, והביא המל"מ מד' המהרלנ"ח דמכל חלב לא למדנו אלא על דבר שלא הי' לו היתר, א"כ ה"נ בהקדש, אבל כיון דילפינן מדכתיב ואת אשר חטא מן הקדש ישלם קרא הכתוב לזה חטא, ולכן הוצרך הרמב"ם לכתוב יראה לי שאינו לוקה והיינו כיון שאינו מפורש בכתוב, אכן אפי' אם הי' אסור מדין ח"ש נראה דלא קשה למה צריך קרא לרבות פחות משו"פ להשבון, דלא למדנו אלא לאיסור ולא להשבון, אבל עכשיו דכתיב ואת אשר חטא ומרבינן מיניה להשבון ודאי אינו צ"ל דהאיסור הוא מדין חצי שיעור. איברא דבחדושי כתבתי על דברי המהרלנ"ח דבאמת הא איכא נמי טעמא דחזי לאיצטרופי, רק דיש ליישב עפ"מ שכתב השאגת ארי' דגבי איסור בל יראה לא שייך חזי לאיצטרופי משום דמה שעובר עכשיו בבל יראה בח"ש אינו מצטרף עם מה שיעבור אח"כ שיראה ח"ש אחר, ולכן לשיטת רש"י דחיוב בדיקה הוא משום שלא יעבור על בל יראה, א"כ אמאי בבצק שבסדקי עריבה בפסחים דף מ"ה קיי"ל דבמקום שאינו עשוי לחזק אפי' פחות מכזית חייב לבער, אבל אם יש איסור ביחוד על פחות מכשיעור על אכילה, ושיעור בל יראה הא נלמד מאיסור אכילה בביצה דף ז' ע"ב, לכן מבואר דיש איסור גם על פחות מכשיעור באיסור בל יראה, ולפי"ז אפשר לבוא גבי איסור הנאת הקדש מדין חצי שיעור כמש"כ המ"מ פ"א מהל' גנבה שהביא הלח"מ, אלא דא"צ לזה כיון דכתיב בהדיא ואת אשר חטא וכנ"ל, אכן אם באנו לדון מטעם זה לדין איסור חל על איסור, ודאי כבר ביאר הדר"ג ברחבה די"ל שעל איסור שאינו מפורש בכתוב שפיר חל איסור שיש בו לאו מפורש. ומה שהביא מד' החת"ס לחלק מדין קדשי בדה"ב לקדשי מזבח, וכתב דלא בעינן שו"פ לדין מעילה אלא בקדשי בדה"ב, אבל בקדשי מזבח גם אם אכל כזית ואין בו שו"פ מעל, הנה עיקר היסוד הוא תימה דהוא משנה מפורשת בב"מ דף נ"ה והנהנה בשו"פ מן ההקדש מעל, ולא חילקה מתני' בין קדשי בדה"ב לקדשי מזבח, ואולי יסבור דסתם הקדש היינו הקדש בדה"ב כמו שכן הוא ההלכה במקדיש סתם, וכמבואר בד' הרמב"ם בפ"ה מהל' ערכין הל' ז' שסתם הקדשות לבדה"ב, אלא דמ"מ הוא תימה שלא נתפרש בגמ' החילוק דמתני' אינו אלא בקדשי בדה"ב, וביותר שהרמב"ם בפ"א מהל' מעילה הל' א' כתב אסור להדיוט ליהנות מקדשי השם בין מדברים הקרבין על גבי המזבח בין מקדשי בדק הבית, וכל הנהנה בשוה פרוטה מקדשי השם מעל, הרי מפורש דבין נהנה מקדשי בדה"ב בין מקדשי מזבח אינו מועל בפחות משו"פ. ועיינתי בדברי החת"ס וראיתי שבנה יסודו על מה שעמד בד' רש"י כריתות כ"ג דפריך הגמ' למה אינו חייב אשם, ומחלק מעיקרא בין נותר בין דלא נותר, ופריך מ"ש אוכל אכילה אחת דקתני נותר, ומשני ההיא בגסה וההיא בדקה, ופירש"י בד"ה בגסה, ואע"ג דאיסור הנאה הוא כשאר כל הקדשים שמועלין בהן, דהאי נמי חזו לגבוה שאם עלו לא ירדו, וכתב ע"ז והדבר תימה דהא עכ"פ לכתחילה אסור להקרבה ולא שוה כלום, וכתב בזה אולי בקדשי מזבח סגי בכזית בלא פרוטה, ומפרש גסה דיש בה כזית ודקה שאין בה כזית, ופירש"י תימה דהיכן מצינו שם גסה על כזית ודקה פחות מכזית ועיקר הפי' שם בגמ' דודאי בעינן שו"פ למעילה גם בקדשי מזבח, וזהו שכתב רש"י דאף דנותר אסור בהנאה אין בזה חסרון לדין שו"פ ככל קדשים שאסורין בהנאה ומועלין בהם, אלא שצריך שיהיה שיעור שאם הי' חולין הי' שו"פ, ולכן אמר הגמ' דבשר נותר שוה פחות מבשר טריה ולזה אמר בגסה ופירש"י אכילה גסה שאוכל הרבה, והיינו דאף דהבשר גרוע מ"מ אכילה מרובה יש בה שו"פ, ומה שכתב רש"י בטעמא דמועלין משום דאם עלו לא ירדו היינו דבלא זה לא היו מועלין כמו דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה כיון דאין ראויין למזבח, אבל כיון שאם עלו לא ירדו ראויין למזבח ולא דמי לקדשים שמתו, ולולי ד' רש"י הי' אפשר לומר דכיון דנותר יש בו מצות שרפה לכן לא דמי לקדשים שמתו שאין בהם מצוה ממצוות הקרבנות, אבל עכ"פ זה פשוט דגם בקדשי מזבח שיעור מעילה בפרוטה כמפורש בד' הרמב"ם. -מלואים והשמטות- מה שהשבתי לחביבי הרב הג' הנעלה מו"ה נטע פריינד שי' בפי"א הל' ט' בד"ה איברא, שדנתי בדין אאחע"א אם איסור הב' שיעורו פחות, ובמה שהבאתי ד' השעה"מ דהיכי דהאיסור הב' שיעורו פחות חל, והקשה מזה על הריטב"א, תמה דהא זה גמ' מפורשת בשבועות דף כ"ב דבמפרש חצי שיעור חל יש לומר דיש חילוק דהיכי דהשיעור הוא רק מהלכה אפשר אנו רואין על עיקר האיסור אם הוא חמור יותר ולא על השיעור, אבל במפרש חצי שיעור הוא איסור מיוחד וחל על איסור אחר שאין בו חיוב על ח"ש.

3 שרי באכילה - בקדשים דכתיב ומן הקדשים יאכל ויקרא כ״א:כ״ב:

4 מגו דמיתסר באכילה - משום טומאה חייל נמי שם טומאה על העבודה:

5 אלא מליקה - כולל לא משכחת לה דהא בשעת מליקה חיילי תרוייהו דכל זמן שלא נמלקה היה עליה איסור מעילה ולא זהו איסור זרות האמור בקרבן שניתר לאכילת כהנים וכשנמלקה ונראית לכהנים פקע מינה איסור אזהרת מעילה וחייל עליה איסור זרות דזר לא יאכל ואיסור מליקה באיסור בת אחת:

3 רש"ש על פסחים פתח ↗

גמ' מי שאיסורו משום בת"ע חמץ יצא זה כו'. כה"ג דריש ר"י בזבחים סט ב קרא דנו"ט ל"י לטמאה בה וממעט מזה נבלת עוף טמא ע"ש. וק"ל לפמש"כ התוס' שם דדוקא טמא ממעט שאין במינו משום נבלה משא"כ עוף קדשים ע"ש. ה"נ לא נמעט אלא אורז ודוחן שאין במינן משום חמץ משא"כ טבל ובלא"ה קושייתם שם דל"ח איסור נבלה אאיסור קדשים תמוה דהא אמרי' בריש מעילה קדשים שמתו יצאו מידי מעילה ועי' יבמות לג רש"י ד"ה אלא מליקה וצע"ג:

« רש"י על יבמות ל״ג ע״א:ב׳ רש"י על יבמות ל״ג ע״א:ד׳ »