רש"י על יבמות ק״ד ב:ב׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על יבמות ק״ד ע״ב:א׳ רש"י על יבמות ק״ד ע״ב:ג׳ »

1 תוספתא כפשוטה על יבמות פתח ↗

55. חרש שנחלץ, והרשת שחלצה וכו'. עיין לעיל פ"ב, שו' 38, ד"ה החרשת, וש' 43, ד"ה החרש. וכל הברייתא כאן ברמב"ן ק"ד רע"ב, והובאה בשמו במגיד משנה פ"ד מה' יבום הי"ג. וברייתא זו נסמכה למשנתנו פ"י מ"ו שדברה בקטן שבא על יבמתו, ולא הזכירו שם חליצה, עיין בתוספתא להלן, שו' 58, ד"ה בן תשע, ואילך.ובמשנתנו פי"ב מ"ד: החרש שנחלץ, והחרשת שחלצה, והחולצת לקטן, חליצתה פסולה. ובפיה"מ להר"מ שם: ודין חליצה פסולה הנזכרת בכל זה הפרק שאי אפשר בו יבום אחר כך, ואינה מותרת לאחרים אלא בחליצה שניה כהלכתה.41ועיין בחיבורו פ"ד מה' ייבום הכ"ו ובבלי גיטין כ"ד סע"ב. וזאת המשנה לר' מאיר, אבל דעת חכמים חליצת קטן אינה כלום ואינה פוסלת כלומר, ומותר לייבם אחר חליצתו. והלכה כחכמים. ומלשון הר"מ משמע שאף בחרש וחרשת אין כאן אלא חליצה פסולה ולא הותרה לאחים, ואסור לייבם אחריה, אבל בשני התלמודים לא אמרו כן לדעת ר' מאיר עיין להלן אלא בחולצת לקטן,42כמו שסוברים רוב הראשונים. אבל במאירי, הוצ' דיקמן 387 סע"א, פירש שכוונת התלמוד היא גם לחרש, עיי"ש. אבל לא בחרש, וברייתא שלנו הרי היא דברי ר' מאיר, וכלל אתם גם שוטה, ומוכח מתוכה שאף חרש וחרשת אין חליצתם כלום,43ובאמת אם נאמר שפיסול החליצה אינו אלא לחומרא לפסול על האחין ועל עצמו, ומן התורה אינה כלום, הרי דברי ר' מאיר קיימים עיין מ"ש להלן הע' 48. ועיין רש"י למשנתנו ק"ד ב', ד"ה החרש. ועיין מ"ש בערוך לנר שם, וכן, כנראה, הבין גם המאירי, 384 ע"א, בדברי רש"י, ולא עלה מעולם על דעת רש"י לומר שאם אין שם אח אחר חליצתה כשרה בדיעבד. כמו חליצת שוטה, כפי שהוכיח ממנה הרמב"ן הנ"ל.והרמב"ם בפ"ד מה' ייבום הי"ג והט"ז פסק שחליצת חרש וחרשת וקטן אינה כלום. וכן מפורש בה"ג, עיין אוה"ג, עמ' 204. ובירושלמי שם פי"ד ה"ד, י"ב ע"ד אמרו בשם ר' יוחנן: שאינן יכולין לומר ואמר ואמרה וכו'. וכן בבבלי ק"ד ב' אמרו בשם דבי ר' ינאי לפי שאינם באמר ואמרה. וכבר הקשו הראשונים44תוספות ק"ד ב', ד"ה והא, הרמב"ן, הרשב"א הריטב"א ועוד. למה להם טעם זה, והרי חליצה צריכה כוונה,45להלן פי"ב הי"ג, בבלי ק"ו א', ירושלמי פ"ה סה"ד, ז' ע"א, ספי"ב, י"ג ע"א. והללו אינן בני דעת, וחליצתם פסולה.46ובבבלי ק"י א' העמיד רבה את משנתנו בפקתת ונתחרשה עיי"ש. וכבד הכריעו רוב האחרונים בכמה ראיות שאין הבדל בין חרש וחרשת מלידתן ובין נולדו בפקחות ונתחרשו אח"כ. ותירצו שאם ב"ד עומדים על גביהם ומורים להם לעשות חליצה כתיקונה, אין כאן משום כוונה. ועיין שם בתוספות47הנ"ל לעיל הע' 44. ועיין גם בשאר הראשונים שנביא להלן בפנים, שו' 56. שהזכירו תוספתא זו לעניין שוטה, ומ"מ לא השגיחו בה לעניין חרש.ובירושלמי להלן שם למשנתנו הנ"ל פי"ב ה"ה, י"ב ע"ד, תרומות פ"א ה"ב, מ' ע"ג, חגיגה פ"א ה"א, ע"ה ע"ד משמע שפירשו את משנתנו בחרש ששומע ואינו מדבר כלומר, באלם, וכן פירש במאירי ק"ד א', הוצ' דיקמן, עמ' 383 את משנתנו, ולהלן שם כתב: ואם כן מה שאמרו בגמרא הטעם באלו משום דליתנהו באמר ואמרה, ריבותא בעלמא קאמר, לומר שכל שאינו באמר ואמרה אינו חולץ, ולאיתויי אלם ואלמת שחליצה פסולה בהם וכו'. והוא מפי' הרמב"ן והרשב"א, עיי"ש, ועיין גם בריטב"א. אלא שלשיטת הראשונים הנ"ל אף בחרש וחרשת אין כאן אלא חליצה פסולה, אבל המאירי פוסק כשיטת בעל ה"ג והרמב"ם הנ"ל שאינה כלום, עיין לעיל שם בסמוך, ולהלן שם ק"ה ב' 387 ע"א, והוא כפשוטה של התוספתא כאן, ועיין להלן. ועיין בקרן אורה ק"ד ב', ומ"ש לעיל ספ"ב, שו' 38, ד"ה החרשת בשם בה"ג ולהלן שם, שו' 43, ד"ה החרש בשם הנ"ל.

2 יבמות פתח ↗

הַחֵרֵשׁ שֶׁנֶּחְלַץ, וְהַחֵרֶשֶׁת שֶׁחָלְצָה, וְחוֹלֶצֶת לְקָטָן — חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה. קְטַנָּה שֶׁחָלְצָה — תַּחְלוֹץ מִשֶּׁתַּגְדִּיל, וְאִם לֹא חָלְצָה — חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה. חָלְצָה בִּשְׁנַיִם אוֹ בִּשְׁלֹשָׁה, וְנִמְצָא אֶחָד מֵהֶן קָרוֹב אוֹ פָּסוּל — חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר מַכְשִׁירִין. וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁחָלַץ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא וְהִכְשִׁיר.

3 פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר פתח ↗

נמצא אחד מהם קרוב. עיין במל"מ פט"ז מהלכות עדות שחקר שם בהא דקיי"ל נמצא א' מהם קרוב או פסול דגבי עדות עדותן בטילה איך הדין בדיינים אם הי' ב"ד יותר משלשה ונמצא א' קא"פ וכ' דמדברי רש"י פ' מצות חליצה יבמות דף ק"ד ע"ב אמתני' דחליצה בשנים או בשלשה ונמצא אחד מהן קא"פ חליצתה פסול' ופרש"י דנמצא א' קא"פ הדר הוי לי' שנים מבואר דדוקא בשלשה משום דאי מסלקת הפסול הוי לי' שנים אבל אם הי' יותר משלשה חליצת' כשיר' ואמנם מדברי הנ"י מבואר דאף שיש שלשה בלעדו חליצת' פסול' עכ"ד ע"ש וע' בס' ישועות יעקב סק"ג מ"ש בזה וע' בס' נה"מ בח"מ סי' ל"ו מענין זה. וע' עוד בס' ישועות יעקב סק"ו במעשה באשה אחת שמת בעלה בלי ז"ק והי' לו שני אחים אחד גדול הראוי לחלוץ ואחד קטן בן ד' שנים ובקושי גדול שהשיגה חליצ' מאח הגדול ואחר החליצ' נתוודע ששנים מן השלשה דיינים היו קרובים שני בשני בחד בעל ורצו לכוף את היבם הגדול שיחלוץ שנית לפני דיינים כשרים אך נסתפקו מאחר שהחליצ' השנית היא חליצ' פסולה שאינה ראוי' ליבום מחמת החליצ' הראשונ' וא"כ צריכה לחזור על כל האחין ותצטרך להמתין עד כי יגדל האח הקטן ודבר זה בלתי אפשרי מכמה טעמים. והשיב ע"ז באריכות ומצדד להתיר להאשה הזאת לחלוץ שנית מיבם הזה וא"צ להמתין עד שיגדיל הקטן ע"ש:

4 רש״ש פתח ↗

רש"י ד"ה ור"ש. ול"ג בשנים כו'. ועי' לקמן קה ב בתד"ה ור"ש. ולע"ד נראה דשפיר גרסינן בשנים ואתו לאפוקי דבשלשה ונמצא אחד מהם קרוב או פסול מודו לת"ק דהא לדידהו הא דבעו שנים אינן אלא לשום עדות כמש"כ התוס' שם ובעדות קי"ל דאם נמצא אחד מהם קרוב א"פ כולן בטלין בפ"א דמכות. אך התוס' בסנהדרין מא ב בד"ה כמאן כתבו דלר"ש בנמצא א' מהן קרוב א"פ תתקיים העדות בשאר. ולפ"ז נדחו דברי הרב המגיה בפט"ז מהל' עדות בשם המל"מ להוכיח מפרש"י בד"ה חלצה בשנים שכ' ונמצא א' מהן קרוב דהדר הוו להו שנים דבדיינים ל"א נמצא כו' כולן פסולין. דהנך רואה דגם לר"ש ולריו"ח דאינן אלא משום עדים מוכח מדבריו דמכשרי בנמצא כו':

1 החרש שחלץ חליצתו פסולה - לפוטרה במקום אח כשר:

2 וחרשת שחלצה חליצתה פסולה - היא עצמה אינה נפטרת בחליצתה כדאמרי' לקמן בפ' ב"ש יבמות דף קי. ואין לה תקנה אלא בייבום ואם רצה להוציא יוציא בגט:

3 חלצה בשנים - כשרים או בג' ונמצא אחד מהן קרוב דהדר הוו להו שנים חליצתו פסולה:

4 ורבי שמעון ור' יוחנן הסנדלר מכשירים - ול"ג בשנים דהא בשנים עסיק נמי ת"ק:

1 רש״ש פתח ↗

רש"י ד"ה החרש. במקום אח כשר. התוי"ט כ"ע וליתא דאפי' אין כאן אח אלא הוא אינה נפטרת בחליצתו. ול"נ דדעת רש"י דאם אין כאן אח אחר לחלוץ רשאי החרש לייבמה אחר חליצתו דכיון דאין לה תקנה אחרת ל"ג רבנן. לכן כתב דהא דקתני פסולה דקי"ל דכ"מ דתני פסולה פוסלת היינו דוקא ביש אח אחר לחלוץ. וכן חרשת מיירי שיש לה צרה לחלוץ. אבל בלית לה מותרת להתייבם אח"כ כנ"ל נכון ולדינא ג"כ:

3 רש״ש על משנה יבמות פתח ↗

בתוי"ט ד"ה ר"ש כו' כ"כ רש"י וכתבו התוס' כו'. ולע"ד נראה דשפיר גרסינן בשנים ואתו לאפוקי דבשלשה ונמצא אחד מהם קרוב או פסול מודו לת"ק דהא לדידהו הא דבעו שנים אינן אלא לשום עדות כמש"כ התוס' שם ובעדות קי"ל דאם נמצא אחד מהם קרוב א"פ כולה בטלין בפ"א דמכות. אך התוס' בסנהדרין מא ב בד"ה כמאן כתבו דלר"ש בנמצא א' מהן קרוב א"פ תתקיים העדות בשאר. ולפ"ז נדחו דברי הרב המגיה בפט"ז מהלכות עדות בשם המל"מ להוכיח מפירש"י בד"ה חלצה בשנים שכ' ונמצא א' מהן קרוב דהדר הוו להו שנים דבדיינים ל"א נמצא כו' כולן פסולין. דהנך רואה דגם לר"ש ולריו"ח דאינן אלא משום עדים מוכח מדבריו דמכשרי בנמצא כו':

4 חכמת שלמה על יבמות פתח ↗

רש"י בד"ה ור"ש כו' ול"ג בשניה כו'. נ"ב וא"ל דלמא למעוטי ביחידי דלא דאין סברא לחלק ועוד מעשה לסתור הוא וק"ל:

« רש"י על יבמות ק״ד ע״ב:א׳ רש"י על יבמות ק״ד ע״ב:ג׳ »