מאירי על יבמות ס״ב א

« מאירי על יבמות ס״א ע״ב מאירי על יבמות ס״ב ע״ב »

3 קידושין פתח ↗

לְמָר – לְמַעוֹטֵי כְּסָפִים, לְמָר – לְמַעוֹטֵי פְּרָדוֹת. תָּנוּ רַבָּנַן: ״אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ״, יָכוֹל נִתְבָּרֵךְ בַּיִת בִּגְלָלוֹ – מַעֲנִיקִים לוֹ, לֹא נִתְבָּרֵךְ בַּיִת בִּגְלָלוֹ – אֵין מַעֲנִיקִים לוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הַעֲנֵק תַּעֲנִיק״ – מִכׇּל מָקוֹם. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ״ – הַכֹּל לְפִי בְּרָכָה תֵּן לוֹ. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: דְּבָרִים כִּכְתָבָן. נִתְבָּרֵךְ בַּיִת בִּגְלָלוֹ – מַעֲנִיקִים לוֹ, לֹא נִתְבָּרֵךְ בַּיִת בִּגְלָלוֹ – אֵין מַעֲנִיקִים לוֹ. אִם כֵּן מָה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק״? דִּבְּרָה תוֹרָה כִלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. תָּנוּ רַבָּנַן: עֶבֶד עִבְרִי עוֹבֵד אֶת הַבֵּן, וְאֵינוֹ עוֹבֵד אֶת הַבַּת. אָמָה עִבְרִיָּה אֵינָהּ עוֹבֶדֶת לֹא אֶת הַבֵּן וְלֹא אֶת הַבַּת. הַנִּרְצָע וְהַנִּמְכָּר לְנׇכְרִי אֵינוֹ עוֹבֵד לֹא אֶת הַבֵּן וְלֹא אֶת הַבַּת. אָמַר מָר: עֶבֶד עִבְרִי עוֹבֵד אֶת הַבֵּן, וְאֵינוֹ עוֹבֵד אֶת הַבַּת. מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים״ – לְךָ וְלֹא לַיּוֹרֵשׁ. אַתָּה אוֹמֵר: לְךָ וְלֹא לַיּוֹרֵשׁ, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא: לְךָ וְלֹא לַבֵּן? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד״, הֲרֵי לַבֵּן אָמוּר, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים: ״וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים״ לְךָ – וְלֹא לַיּוֹרֵשׁ. מָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת אֶת הַבֵּן, וּלְהוֹצִיא אֶת הָאָח? מְרַבֶּה אֲנִי אֶת הַבֵּן – שֶׁכֵּן קָם תַּחַת אָבִיו לִיעִדָה וְלִשְׂדֵה אֲחוּזָּה. אַדְּרַבָּה, מְרַבֶּה אֲנִי אֶת הָאָח שֶׁכֵּן קָם תַּחַת אָחִיו לְיִבּוּם! כְּלוּם יֵשׁ יִבּוּם אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין בֵּן? הָא יֵשׁ בֵּן – אֵין יִבּוּם. אֶלָּא טַעְמָא דְּאִיכָּא הָא פִּירְכָא, הָא לָאו הָכִי אָח עֲדִיף? וְתִיפּוֹק לִי דְּהָכָא תַּרְתֵּי, וְהָכָא חֲדָא! שְׂדֵה אֲחוּזָּה נָמֵי, מֵהַאי פִּירְכָא הוּא דְּקָא נָפְקָא לֵיהּ לְתַנָּא: כְּלוּם יֵשׁ יִבּוּם אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין בֵּן? אָמָה הָעִבְרִיָּה אֵינָהּ עוֹבֶדֶת לֹא אֶת הַבֵּן וְלֹא אֶת הַבַּת. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי פְּדָא: דְּאָמַר קְרָא ״וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה כֵּן״ – הִקִּישָׁהּ הַכָּתוּב לַנִּרְצָע, מָה נִרְצָע אֵינוֹ עוֹבֵד לֹא אֶת הַבֵּן וְלֹא אֶת הַבַּת – אַף אָמָה הָעִבְרִיָּה אֵינָהּ עוֹבֶדֶת לֹא אֶת הַבֵּן וְלֹא אֶת הַבַּת. וְהַאי ״לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה כֵּן״ לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא? הָא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה כֵּן״ – לְהֶעֱנֵיק. אַתָּה אוֹמֵר לְהֶעֱנֵיק, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לִרְצִיעָה? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד״ – ״הָעֶבֶד״ וְלֹא אָמָה הָעִבְרִיָּה. הֲרֵי רְצִיעָה אָמוּר, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה כֵּן״ – לְהֶעֱנֵיק! אִם כֵּן נִכְתּוֹב קְרָא: ״לַאֲמָתְךָ כֵּן״, מַאי ״תַּעֲשֶׂה״? שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ תַּרְתֵּי. הַנִּרְצָע וְהַנִּמְכָּר לְנׇכְרִי אֵינוֹ עוֹבֵד לֹא אֶת הַבֵּן וְלֹא אֶת הַבַּת. נִרְצָע? דִּכְתִיב: ״וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אׇזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם״ – וְלֹא אֶת הַבֵּן וְאֶת הַבַּת. נִמְכָּר לְנׇכְרִי מִנַּיִן? אָמַר חִזְקִיָּה: אָמַר קְרָא: ״וְחִשַּׁב עִם קֹנֵהוּ״ – וְלֹא עִם יוֹרְשֵׁי קוֹנֵהוּ. אָמַר רָבָא: דְּבַר תּוֹרָה נׇכְרִי יוֹרֵשׁ אֶת אָבִיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְחִשַּׁב עִם קֹנֵהוּ״ – וְלֹא עִם יוֹרְשֵׁי קוֹנֵהוּ. מִכְּלָל דְּאִית לֵיהּ יוֹרְשִׁים. גֵּר אֶת הַנׇּכְרִי – אֵינוֹ מִדִּבְרֵי תוֹרָה, אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. דִּתְנַן: גֵּר וְנׇכְרִי שֶׁיָּרְשׁוּ אֶת אֲבִיהֶם נׇכְרִי, גֵּר יָכוֹל לוֹמַר לְנׇכְרִי טוֹל אַתָּה עֲבוֹדָה זָרָה וַאֲנִי מָעוֹת, טוֹל אַתָּה יַיִן נֶסֶךְ וַאֲנִי פֵּירוֹת. מִשֶּׁבָּאוּ לִרְשׁוּת גֵּר – אָסוּר. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ דְּאוֹרָיְיתָא, כִּי לֹא בָאוּ לִרְשׁוּתוֹ נָמֵי – כִּי שָׁקֵיל חִילּוּפֵי עֲבוֹדָה זָרָה הוּא דְּקָא שָׁקֵיל! אֶלָּא: מִדְּרַבָּנַן, גְּזֵירָה הוּא דַּעֲבוּד רַבָּנַן שֶׁמָּא יַחְזוֹר לְסוֹרוֹ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – כְּשֶׁיָּרְשׁוּ, אֲבָל כְּשֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ – אָסוּר. נׇכְרִי אֶת הַגֵּר, וְגֵר אֶת הַגֵּר – אֵינוֹ לֹא מִדִּבְרֵי תוֹרָה וְלֹא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. דִּתְנַן: לָוָה מָעוֹת מִן הַגֵּר שֶׁנִּתְגַּיְּירוּ בָּנָיו עִמּוֹ – לֹא יַחֲזִיר לְבָנָיו. וְאִם הֶחֱזִיר – אֵין רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ. וְהָתַנְיָא רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ! לָא קַשְׁיָא, כָּאן שֶׁהוֹרָתוֹ וְלֵידָתוֹ שֶׁלֹּא בִּקְדוּשָּׁה,

1 זה שביארנו לבית הלל שקיום מצות פריה ורביה בזכר ונקבה מפני שברייתו של עולם כך היתה ר"ל אדם וחוה ואע"פ שמשה פירש מן האשה בשני בנים מנפשיה עבד כלומר שפירש מפני הנבואה שהיתה מתמדת בו והוא שאמרו שלשה דברים עשה משה מדעתו והסכימה דעתו לדעת המקום פירש מן האשה ושבר את הלוחות הראשונות והוסיף יום אחד מדעתו בהפרשת הר סיני פירש מן האשה מפני שדרש לעצמו ומה ישראל שלא דברה עמהם שכינה אלא לפי שעה וקבע להם זמן אמרה תורה אל תגשו אל אשה אני שכל שעה מדבר עמי ולא קבע לי זמן על אחת כמה וכמה והסכימה דעת הקב"ה עמו שנאמר שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמד עמדי שבר את הלוחות מפני שדרש ואמר ומה פסח אחת מתרי"ג מצות ואמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו כל התורה כלה וישראל משומדים על אחת כמה וכמה והסכימה דעתו לדעת המקום דכתיב אשר שברת יישר כחך ששברת הוסיף יום אחד מדעתו דכתיב וקדשתם היום ומחר היום כמחר מה מחר לילו עמו אף היום לילו עמו ולילה של עכשו כבר יצאה לה שמע מינה תרי יומי לבר מהאיך והסכימה דעתו לדעת המקום דלא שרא שכינה עד שבתא והם התחילו בהפרשה ביום רביעי:

2 היו לו בנים בגיותו ונתגיירו בניו עמו הרי זה פטור מפריה ורביה אע"פ שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי מכל מקום לענין פריה ורביה מהנו ליה אחר שנתגיירו עמו וכן אם הוליד בנים משנתגייר אין אחד מהם בכור לנחלה:

3 יראה מסוגיא זו שבני נח מצווים בפריה ורביה וכדקאמר דמעיקרא נמי בני פריה ורביה נינהו וכן יראה שאינם בני נחלה וכדקאמר אבל לענין נחלה דלאו בני נחלה נינהו ואע"פ שאמרו קדושין י"ז ב' גוי יורש את אביו דבר תורה מכל מקום אינם בדין נחלה לחלק בין בכור לפשוט ולהיותו בן קודם לבת:

4 זה שכתבנו בגוי ונתגייר שקיים מצות פריה ורביה מבנים שנתגיירו עמו ושאין הנולד אחריהם משנתגייר בכור לא נאמר אלא בגוים מפני שיש להם חייס ר"ל שמתיחסים אחר אבותיהם וכדכתיב בלאדן בן בלאדן וכן בן הדד בן טברמון בן חזאל אבל עבדים כנענים אין להם חייס ואע"פ שבציבא עבדו של מפיבשת נאמר ולציבא חמשה עשר בנים הואיל ואינו מזכיר בהם פלוני בן פלוני אין זה אלא כלשון הכתוב אף בבהמה פר בן בקר:

« מאירי על יבמות ס״א ע״ב מאירי על יבמות ס״ב ע״ב »