מאירי על יבמות נ״ד א

« מאירי על יבמות נ״ג ע״ב מאירי על יבמות נ״ד ע״ב »

2 בבא קמא פתח ↗

מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר חִזְקִיָּה, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי חִזְקִיָּה, אָמַר קְרָא: ״פֶּצַע תַּחַת פָּצַע״ – לְחַיְּיבוֹ עַל הַשּׁוֹגֵג כְּמֵזִיד, וְעַל הָאוֹנֶס כְּרָצוֹן. הַאי מִבְּעֵי לֵיהּ לִיתֵּן צַעַר בִּמְקוֹם נֶזֶק! אִם כֵּן, לִכְתּוֹב קְרָא: ״פֶּצַע בְּפָצַע״; מַאי ״תַּחַת פָּצַע״ – שְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי. אָמַר רַבָּה: הָיְתָה אֶבֶן מוּנַּחַת לוֹ בְּחֵיקוֹ וְלֹא הִכִּיר בָּהּ, וְעָמַד וְנָפְלָה; לְעִנְיַן נְזָקִין – חַיָּיב, לְעִנְיַן אַרְבָּעָה דְּבָרִים – פָּטוּר, לְעִנְיַן שַׁבָּת – מְלֶאכֶת מַחְשֶׁבֶת אָסְרָה תּוֹרָה, לְעִנְיַן גָּלוּת – פָּטוּר, לְעִנְיַן עֶבֶד – פְּלוּגְתָּא דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְרַבָּנַן. דְּתַנְיָא: הֲרֵי שֶׁהָיָה רַבּוֹ רוֹפֵא, וְאָמַר לוֹ: ״כְּחוֹל עֵינִי״, וְסִימְּאָהּ; ״חֲתוֹר לִי שִׁינִּי״, וְהִפִּילָהּ – שִׂיחֵק בָּאָדוֹן, וְיָצָא לְחֵרוּת. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: ״וְשִׁחֲתָהּ״ – עַד שֶׁיִּתְכַּוֵּין לְשַׁחֲתָהּ. הִכִּיר בָּהּ וּשְׁכֵחָהּ, וְעָמַד וְנָפְלָה; לְעִנְיַן נְזָקִין – חַיָּיב. לְעִנְיַן אַרְבָּעָה דְּבָרִים – פָּטוּר. לְעִנְיַן גָּלוּת – חַיָּיב, דְּאָמַר קְרָא: ״בִּשְׁגָגָה״ – מִכְּלָל דַּהֲוָה לֵיהּ יְדִיעָה, וְהָא הַוְיָא לֵיהּ יְדִיעָה. לְעִנְיַן שַׁבָּת – פָּטוּר. לְעִנְיַן עֶבֶד – פְּלוּגְתָּא דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְרַבָּנַן. נִתְכַּוֵּין לִזְרוֹק שְׁתַּיִם, וְזָרַק אַרְבַּע; לְעִנְיַן נְזָקִין – חַיָּיב. לְעִנְיַן אַרְבָּעָה דְּבָרִים – פָּטוּר. לְעִנְיַן שַׁבָּת – מְלֶאכֶת מַחְשֶׁבֶת בָּעֵינַן. לְעִנְיַן גָּלוּת – ״אֲשֶׁר לֹא צָדָה״ אָמַר רַחֲמָנָא, פְּרָט לְנִתְכַּוֵּין לִזְרוֹק שְׁתַּיִם וְזָרַק אַרְבַּע. לְעִנְיַן עֶבֶד – פְּלוּגְתָּא דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְרַבָּנַן. נִתְכַּוֵּין לִזְרוֹק אַרְבַּע, וְזָרַק שְׁמֹנֶה; לְעִנְיַן נְזָקִין – חַיָּיב. לְעִנְיַן אַרְבָּעָה דְּבָרִים – פָּטוּר. לְעִנְיַן שַׁבָּת – בְּאוֹמֵר ״כׇּל מָקוֹם שֶׁתִּרְצֶה תָּנוּחַ״, אִין; אִי לָא, לָא. לְעִנְיַן גָּלוּת – ״אֲשֶׁר לֹא צָדָה״, פְּרָט לְנִתְכַּוֵּין לִזְרוֹק אַרְבַּע וְזָרַק שְׁמֹנֶה. לְעִנְיַן עֶבֶד – פְּלוּגְתָּא דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְרַבָּנַן. וְאָמַר רַבָּה: זָרַק כְּלִי מֵרֹאשׁ הַגָּג, וּבָא אַחֵר וּשְׁבָרוֹ בְּמַקֵּל – פָּטוּר. מַאי טַעְמָא? מָנָא תְּבִירָא תָּבַר. וְאָמַר רַבָּה: זָרַק כְּלִי מֵרֹאשׁ הַגָּג, וְהָיוּ תַּחְתָּיו כָּרִים אוֹ כְסָתוֹת; בָּא אַחֵר וְסִלְּקָן, אוֹ קָדַם הוּא וְסִלְּקָן – פָּטוּר. מַאי טַעְמָא? בְּעִידָּנָא דְּשַׁדְיֵיהּ – פַּסּוֹקֵי מְפַסְּקִי גִּירֵיהּ. וְאָמַר רַבָּה: זָרַק תִּינוֹק מֵרֹאשׁ הַגָּג, וּבָא אַחֵר וְקִבְּלוֹ בְּסַיִיף – פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא וְרַבָּנַן. דְּתַנְיָא: הִכּוּהוּ עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם בַּעֲשָׂרָה מַקְלוֹת – בֵּין בְּבַת אַחַת בֵּין בָּזֶה אַחַר זֶה, כּוּלָּן

1 היה מתקשה והוא ישן והביאתו יבמתו עליה ובעל לא קנה שהרי אין כאן כונת ביאה כלל ובמתנמנם מיהא קנה וביבמתו מיהא אין בה חלוק אלא כל שבא עליה אפילו היא ישנה קנה:

2 כבר ידעת שהחובל בחברו חייב בחמשה דברים ומכל מקום חלוקים הם לשלשה דינין והוא שהנזק חייב בו אפילו באונס גמור כגון שנפל מן הגג ברוח שאינה מצויה שזהו אונס גמור ובזו אינו חייב על הצער ולא על השבת ולא על הרפוי שהרי כי יריבון וכי ינצו כתיב ומכל מקום אם לא היה אונס גמור אלא שהיתה שגגתו קרובה למזיד כגון נפל מן הגג ברוח מצויה חייב אף על אלו ומכל מקום בבושת אינו חייב עד שיתכון לגמרי כמו שביארנו במקומו ב"ק כ"ו ב' מעתה נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה ונתקע באשה חייב בנזק ואם ברוח מצויה חייב בכלן חוץ מן הבושת וביבמתו מיהא לא קנה שאין כאן כונת ביאה כלל וכן אם נתכון להטיח בכותל והטיח ביבמתו לא קנה שאין כאן כונת ביאה כלל אבל אם נתכון להטיח בבהמה והטיח ביבמתו קנה שהרי יש כאן כונת ביאה כל דהו:

3 מצות יבום קודמת למצות חליצה שכך דרשו חכמים יבמה יבא עליה למצוה וכן דרשו בה יבא עליה אפילו על כרחה ואע"פ שאין כופין אותה מכל מקום אם אנסה קנאה וכבר ידעת שביאה גומרת בה ולא כסף ושטר:

4 זה שביארנו שהעראה כגמר ביאה מנדה למדוה שנאמר בה את מקורה הערה והוקשו כל העריות זו לזו מדכתיב כל איש אשר יעשה מכל התועבות האלה וכבר ידעת שאין משיבין על ההיקש ואלמלא שאין משיבין היה לנו לומר מה לנדה שכן מטמאה את בועלה בטומאתה ר"ל לטומאת שבעה וכדכתיב ותהי נדתה עליו ואם באת ללמדה מאשת אח דכתיב בה איש אשר יקח את אשת אחיו נדה היא ומה ענין לומר בה נדה היא וכי אשת אח נדה היא כל ימיה אלא לומר שהיא כנדה לענין העראה אף אני אומר מה לאשת אח שכן בידו לרבות נשים הרבה וכלן עליו באיסור אשת אח ותיפשוט מינה לכל עריות הנאסרות מחמת אישות כגון אשת אב וחמותו וכלתו ואחות אשתו אבל אמו ואחותו ובתו מהיכן ואם באת ללמדה מאחות אב ואחות אם דכתיב בהו את שארו הערה מה לאלו שכן איסור הבא מאיליו ותיפשוט מינה לכל שכיוצא בהן אבל קורבא שמחמת אישות מהיכן ואם באת ללמוד חדא מתרתי אם מאשת אח ואחות אב ואם אף אתה משיב בצד השוה שבהן שהן משום שאר ר"ל מחמת קורבא אם שבא מאיליו אם שבא מחמת אישות הא אשת איש מהיכן ואם מנדה ואשת אח מה לאלו שכן אין אוסרן מתירן כלומר אין דבר האוסרן מתירן אלא דבר אחר הוא שמתירן ימים בנדה ומיתת ערירי באשת אח תאמר באשת איש שאוסרה מתירה בגט הא לא למדוה אלא מנדה ובתורת היקש:

« מאירי על יבמות נ״ג ע״ב מאירי על יבמות נ״ד ע״ב »