מאירי על יבמות ט״ו ב

« מאירי על יבמות ט״ו ע״א מאירי על יבמות ט״ז ע״א »

1 הָרוֹאֶה אוֹמֵר: לְאַפּוֹשֵׁי מַיָּא הוּא דְּקָא עָבֵיד.

2 תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק: כְּשֶׁהָיִיתִי לוֹמֵד תּוֹרָה אֵצֶל רַבִּי יוֹחָנָן הַחוֹרָנִי, רָאִיתִי שֶׁהָיָה אוֹכֵל פַּת חֲרֵיבָה בְּמֶלַח בִּשְׁנֵי בַצּוֹרֶת. בָּאתִי וְהוֹדַעְתִּי אֶת אַבָּא, אָמַר לִי: הוֹלֵךְ לוֹ זֵיתִים, וְהוֹלַכְתִּי לוֹ. רָאָה אוֹתָן שֶׁהֵן לַחִין, אָמַר לִי: אֵין אֲנִי אוֹכֵל זֵיתִים.

3 בָּאתִי וְהוֹדַעְתִּי אֶת אַבָּא. אָמַר לִי: לֵךְ וֶאֱמוֹר לוֹ, חָבִית נְקוּבָה הָיְתָה אֶלָּא שֶׁסְּתָמוּהָ שְׁמָרִים. וּתְנַן: חָבִית שֶׁל זֵיתִים מְגוּלְגָּלִים, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין צְרִיכָה לִנָּקֵב.

4 וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: צְרִיכָה לִנָּקֵב. וּמוֹדִים שֶׁאִם נִיקְּבָה וּסְתָמוּהָ שְׁמָרִים — שֶׁהִיא טְהוֹרָה.

5 וְאַף עַל פִּי שֶׁתַּלְמִיד שַׁמַּאי הָיָה, כׇּל מַעֲשָׂיו לֹא עָשָׂה אֶלָּא כְּדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא עָשׂוּ — הַיְינוּ רְבוּתֵיהּ. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לֹא עָשׂוּ — מַאי רְבוּתֵיהּ?!

6 תָּא שְׁמַע: שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, צָרַת הַבַּת מַהוּ? אָמַר לָהֶם: מַחְלוֹקֶת בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל. וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי מִי? אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי מָה אַתֶּם מַכְנִיסִין רֹאשִׁי בֵּין שְׁנֵי הָרִים גְּדוֹלִים, בֵּין שְׁתֵּי מַחְלוֹקוֹת גְּדוֹלוֹת, בֵּין בֵּית שַׁמַּאי וּבֵין בֵּית הִלֵּל. מִתְיָירֵא אֲנִי שֶׁמָּא יָרוֹצּוּ גֻּלְגׇּלְתִּי.

7 אֲבָל אֲנִי מֵעִיד לָכֶם עַל שְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת גְּדוֹלוֹת שֶׁהָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם, מִשְׁפַּחַת בֵּית צְבוֹעִים מִבֶּן עַכְמַאי, וּמִשְׁפַּחַת בֵּית קוֹפַאי מִבֶּן מְקוֹשֵׁשׁ, שֶׁהֵם בְּנֵי צָרוֹת, וּמֵהֶם כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים, וְשִׁמְּשׁוּ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.

8 אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא עָשׂוּ — הַיְינוּ דְּקָאָמַר מִתְיָירֵא אֲנִי. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לֹא עָשׂוּ, אַמַּאי קָאָמַר מִתְיָירֵא אֲנִי? וּנְהִי נָמֵי דְּעָשׂוּ, מַאי מִתְיָירֵא אֲנִי?

9 הָא אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: אֵין מַמְזֵר אֶלָּא מֵחַיָּיבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין! נְהִי נָמֵי דְּמַמְזֵר לָא הָוֵי, פָּגוּם מִיהָא הָוֵי.

10 מִקַּל וָחוֹמֶר מֵאַלְמָנָה: מָה אַלְמָנָה, שֶׁאֵין אִיסּוּרָהּ נוֹהֵג בַּכֹּל — בְּנָהּ פָּגוּם, זוֹ, שֶׁאִיסּוּרָהּ שָׁוֶה בַּכֹּל כּוּ׳.

11 קָבְעוּ מִינֵּיהּ צָרוֹת, וְקָפָשֵׁיט לֵיהּ בְּנֵי צָרוֹת! תַּרְתֵּי קָא בָּעֵי מִינֵּיהּ: צָרוֹת מַאי? וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר צָרוֹת כְּבֵית הִלֵּל, בְּנֵי צָרוֹת דְּבֵית הִלֵּל — לְבֵית שַׁמַּאי מַהוּ?

12 לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְמִיפְשַׁט וְלַד מַחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ לְבֵית הִלֵּל.

13 מִי קָאָמְרִינַן קַל וָחוֹמֶר: וּמָה אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל שֶׁאֵין אִיסּוּרָהּ שָׁוֶה בַּכֹּל — בְּנָהּ פָּגוּם. זוֹ, שֶׁאִיסּוּרָהּ שָׁוֶה בַּכֹּל — אֵינוֹ דִּין שֶׁבְּנָהּ פָּגוּם?

14 אוֹ דִלְמָא אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְאַלְמָנָה שֶׁהִיא עַצְמָהּ מִתְחַלֶּלֶת. וַאֲמַר לְהוּ: צָרוֹת מִתְיָירֵא אֲנִי,

פירוש מאירי על יבמות ט״ו ב

1 מיחל היוצא מן הזיתים עד שלא נגמרה מלאכתן אינו מכשיר שאינו חשוב משקה ולא ניחא ליה אבל לאחר שנגמרה מלאכתן לדריכה מכשיר רוצה הוא בקיומו כדי שיהו נוחין לדרוך ומכאן אמרו חבית של זיתים מגולגלים ר"ל שהם מוכנים לדריכה צריכה לינקב כדי שיצא המיחל משם ואם לא ניקבה הוכשרו ואם ניקבה וסתמוה שמרים אע"פ שהמיחל בלול בהן ומלחלחן לא הוכשרו שהרי גלה בדעתו שאין נוח לו בכך הואיל וניקבה:

2 ממה שאמרו כאן הולכתי לו זיתים וראה אותם שהם לחים כלומר והחזיקם במוכשרים וחשש על הכלי שהם בתוכו שיהא כליו של עם הארץ ולא יהא החכם נזהר בו מצד שסובר שאינה צריכה לינקב מפני שאין המיחל אצלו חשוב משקה וכבית שמאי ואמר לו איני אוכל זיתים אתה למד שכל שהביאו לו בשם אדם חשוב דבר שהיא חושדו באיסור לא יאמר אני אוסרו אלא דרך צניעות ודרך ענוה אומר לו איני רגיל בהם או איני אוכל מהן וכן כל כיוצא בזה:

3 כבר ביארנו שהצרות ניתרות לשוק בלא חליצה ומכל מקום שאר יבמות שנישאו בלא חליצה הרי הן חייבי לאוין ובניהן מכל מקום כשרים לכהונה וכן מחזיר גרושתו ולדה כשר לכהונה ואין אומרין שיהא הולד פגום לכהונה בקל וחומר מאלמנה לכהן גדול שאינו לאו השוה בכל ואעפ"כ בנה חלל שאף אתה אומר מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת בביאה זו אצל המותר לה ר"ל אצל כהן הדיוט וכן לתרומה אם היא בת כהן ושבה לביתו שהרי נעשית חללה בביאה זו תאמר במחזיר גרושה שאינה נעשית חללה בביאה זו שאם לכהונה ומשום זונה הרי פסולה ועומדת משעה שנתגרשה ואם לתרומה אם היא בת כהן ושבה אל בית אביה הרי לא נתחללה בכך בביאת ישראל שביאת כהן הוא שעושה האשה חללה בכל שהיא פסולה אצלו אבל ביאת אדם אחר אינה פוסלתה לתרומה משום זונה בחייבי לאוין אלא בפסול מתחלתו כגון ממזר וגוי ועבד ואע"ג דבחייבי כריתות לא בעינן זר מעיקרו לפסול לתרומה בחייבי לאוין מיהא בעינן פסול מתחלתו ויבמה לשוק אע"ג דלכהונה אסירא משום זונה הא בלאו הכי נמי אסירא וכן שמכל מקום לתרומה לא נפסלה ולמדת שכל חייבי לאוין שבישראל שאין בו פגם יוחסין כגון יבמה לשוק ומחזיר גרושה משנשאת אין הולד פסול לכהונה ומכל מקום יש מפרשים שאין זונה אלא ממי שאין לו בה קדושין כמו שיתבאר בפרק החולץ לקמן מ"ד ב':

« מאירי על יבמות ט״ו ע״א מאירי על יבמות ט״ז ע״א »