מאירי על יבמות ק״כ א

1 המשנה השלישית והכונה בה בביאור החלק השני והוא שאמר אין מעידין אלא על פרצוף הפנים עם החוטם אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו אין מעידין אלא לאחר שלשה ימים אפילו ראוהו מגויד וצלוב על הצלב והחיה אוכלת בו אין מעידים עד שתצא נפשו ר' יודה בן בבא אומר לא כל הארץ ולא כל המקומות ולא כל השעות שוות נפל למים בין שיש להן סוף בין שאין להן סוף הרי אשתו אסורה אמר ר' מאיר מעשה באחד שנפל לבור הגדול ועלה לאחר שלשה ימים אמר ר' יוסה מעשה בסומא שירד לטבול במערה וירד מושכו אחריו ושהו כדי שתצא נפשם והשיאו את נשותיהן שוב מעשה באסיא באחד ששלשלוהו לים ולא עלת בידם אלא רגלו אמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא מן הארכובה ולמטה לא תנשא אמר הר"ם פי' פרצוף צורה וכאשר עמד המת שלשה ימים לא יעידו על צורת פניו לפי שהיא תשתנה ויתדמה כזולתו ואמרו חיה אוכלת ממנו כאשר אכלה מעינו לא ימות האדם בהסרתו אולם אם ראוהו אוכל מח קדקדו או בשר לבו מעיד שהוא מת ור' יהודה בן בבא יחלוק הענינים כמו שתראה והנה יתילד מחלוקיו קלות פעם קולא ופעם חומרא בסמיכות לדברי חכמים ומים שיש להם סוף הוא נהר מה כאשר יעמוד האדם עליו אפשר שיתפשט עינו בכולו ומים שאין להם סוף מה שלא אפשר האדם שיקיף בו ראותו כאשר יעיין בו ור' מאיר לא יכריע ביניהם וחכמים יאמרו מים שאין להם סוף וכבר עומד שם שעור גדול וחכמים אומרים אין מביאין ראיה ממעשה נסים ודין מים שאין להם סוף אשתו אסורה כמו שביארנו אבל אם נשאת לא תצא והלכה כחכמים בכל המאמר ובמה שזכר ר' יוסי גם כן:

2 אמר המאירי אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם כו' צריך שתדע שכל שבא עד אחד אפילו אשה ואפילו עבד או שפחה ואמר שמעתי שמת פלוני אפילו שמע מאשה או עבד משיאין את האשה על פיו אפילו שמע עד מפי עד ואחר שאין זה מעיד אלא מפי השמועה אין לנו לחקור בעדותו כלום אלא מתירין אותה משום עיגונא הואיל ודבר העשוי ליגלות הוא וכן שמתוך חומר שהחמרת לה בסופה להתקלקל בשלשה עשר דבר הקלת לה בתחלתה ששני הטעמים מצטרפים בה כמו שהתבאר צ"ד א' ומכל מקום כל שבא זה העד הן אשה הן עבד או שפחה הן אפילו עד כשר הן אפילו שני עדים כשרים והעידו מפי הראיה ר"ל שהעיד העד שראהו מת או העדים שראוהו מת אנו חוקרים בענינו היאך ראה ועל אי זה ענין הוא מעיד ואם ראינוהו מעיד בדבר ברור מקבלין הימנו ואם ראינוהו מעיד לפי הדמיון אינו עדות כלל ומתוך כך אמרו במשנה זו שאם העיד שמצאו מת או הרוג כשהוא בא ומעיד מצאתי פלוני מת או הרוג שואלין לו היאך הוא מכיר שזהו פלוני ואם ראינוהו סומך על סימנין שיש לו בגופו ובכליו אין זה כלום עד שיעיד על פרצוף פנים ר"ל שתי הלחיים עם החוטם ופירשו בגמרא שאף הפדחת בכלל ר"ל שאין עדות זה כלום אלא בעדות פרצוף פנים עם החוטם והפדחת שהוא המצח ואין משגיחין על הפה והעינים כלל שהכרתו תלויה מכל וכל באלו השלש ר"ל פדחת וחוטם ולחיים אבל עדות מדרך סימן אינו כלום אלא אם כן הוא סימן מובהק על הדרך שיתבאר בגמרא:

3 ואחר כך מפרש שאם אמר ראיתיו שלם והכרתיו שהוא הוא בלא פקפוק ולא ראהו מת לגמרי אלא שהניחו בדרך שהסברא נותנת שימות לשעתו אין זה כלום אפילו ראהו מגויד ר"ל מחותך ומלא חבורות על ידי חרב והוא מלשון גדו אילנא ויש מפרשין אותו מלשון גידים כלומר שנחתכו גידיו בגידים שהדם שופע ממנו ויש גורסין מגוייר ברי"ש מלשון גירי כלומר שהוא נדקר כלו בחצים או צלוב על הצליבה או חיה אוכלת בו אינו כלום עד שיעיד שיצאה נפשו וראהו מת לגמרי ודוקא בכגון אלו שהזכיר שכל אלו איפשר שהוא חי מהם אבל כל שידוע בודאי שאי איפשר לו לחיות כגון שחיה אוכלת לבו או מוחו או שנשחטו בו רוב שנים אע"פ שעדין חי הוא מעידין עליו כמו שיתבאר:

4 ואחר כך מפרש עד אי זה זמן יש לסמוך על הכרתו ואומר שאין מעידין עליו אלא עד שלשה ימים כגון שנמצא אדם הרוג ואין מכירין אותו ועד שהם מחזרים ומשתדלים בהכרתו עברו שלשה למיתתו ובא זה ואומר להם שהוא מכירו אין עדותו כלום שהמת משתנה לאחר שלשה ונהפכה צורתו עד שנדמית לו כצורתו של זה ומכל מקום אם יצא קול במיתתו של זה ואחר שלשה ליציאת הקול מצאוהו מת והכירוהו מעידין עליו שמא הקול יצא קודם מעשה ומה נפשך אם הקול אמת הרי מת ואם אינו אמת הרי מכירין אותו ויש לדון שהוא תוך שלשה:

5 ר' יהודה בן בבא אומר לא כל האדם ולא כל המקומות ולא כל השעות שוות שיש אדם עב ושמן וחם וממהר להסריח ולהשתנות תוך שלשה ויש שאין משתנה אף לאחר שלשה ויש לך מקום ושעה שהאויר חם ביותר והמת ממהר להסריח ולהשתנות ויש בהפך ומכל מקום לתנא קמא לא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין ורוב בני אדם שיעורן לענין זה שלשה ימים והלכה כתנא קמא:

6 נפל למים בין יש להם סוף בין אין להם סוף אשתו אסורה כלומר שראוהו טובע במים ולא ראוהו יוצא והם סבורים עליו שמת בתוך המים לא סוף דבר במים שאין להם סוף והם המים שאין עינו של אדם שולטת בראיית ארבע רוחותיו שאשתו אסורה שהרי איפשר שהלך תחת המים עד מקום שכלתה מדת ראייתו ויצא אלא אפילו במים שיש להם סוף כגון פלג מים שראיית עינו שולטת לראות ארבע רוחותיו בסקירה אחת ואי אפשר שיצא שלא יראהו אעפ"כ אשתו אסורה שמא יצא ולא הרגיש דברי ר' מאיר והביא מעשה לחזוק דבריו באחד שנפל לבור גדול שהוא מים שיש להם סוף ועלה לאחר שלשה ור' יוסי חולק עליו לומר שזה שאירע אי זה ענין היה או מצא מחילה ונכנס בה או איזה ענין שנזדמן לו דרך נס ואין למדין הימנו אבל כל שטבע במים שיש להם סוף מעידין עליו אחר שנשתהא שם בכדי שאי אפשר לו עוד לחיות בתוך המים אבל במים שאין להם סוף ודאי אינו עדות עד שיראוהו מת והביא אף הוא מעשה לחזוק דבריו בסומא אחד שירד לטבול במערה שהם מים שיש להם סוף וירד מושכו ר"ל אותו שהיה מתייר את הסומא אחריו וטבעו ונשתהו שיעור שתצא נפשם והשיאו את נשותיהם ואחר כך הביא מעשה לחזוק שבמים שאין להם סוף מיהא אין מעידין עד שיראוהו מת או שיתברר להם כן באחד ששלשלוהו ר"ל שהורידוהו לים הגדול בחבלים וכשהיו מעלין אותו לא עלתה בידם אלא רגלו ואמרו חכמים אם מן הארכובה ולמעלה תנשא שהרי אי אפשר לו לחיות ומכל מקום פירשוה בתלמוד המערב דוקא לאחר שנים עשר חדש מן הארכובה ולמטה לא תנשא שאיפשר שיצא לו למקום אחר ויחיה והלכה כר' יוסי ומכל מקום אף זו דוקא בשלשלוהו ר"ל שקשרו חבל ברגלו והורידוהו אבל אם נפל לים או השליכוהו ואחר כך השליכו מצודה בים ועלה במצודתם אחד מאבריו אין משיאין את אשתו שמא מאדם אחר הוא וגדולי המחברים שכתבו השליכוהו בים והשליכו מצודה אחריו והעלו אבר דברים מתמיהים הם אלא שגדולי הדור מישבים אותם בשלא נתעלם מן העין עד שעלה רגלו בידם:

7 ומה שאמרו למטה במשנה שמעידין לאור הנר ולאור הלבנה נשתנה מקומה לפי הסדר וראויה היתה לכלול במשנה זו ובחלק זה והענין הוא שאע"פ שלא ראה פרצוף פניו ביום אלא לאור הנר או לאור הלבנה מעיד עליו וכן הלכה:

8 זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

9 כל סימן שהוא מובהק דנין בו מן התורה בין באיסורין בין בממון אבל סימן שאינו מובהק הוא שנסתפקו עליו אם הוא מן התורה עד שנדון בו לכל דבר אם הוא מדרבנן שלא לדון בו אלא בממון ולא באיסורין ולשיטת גדולי הפוסקים הלכה שהסימן שאינו מובהק אינו אלא מדרבנן ודנין בו לענין חזרת אבדה אבל לא לענין הכשר גט שנאבד ולא לענין עדות על המת ויש סימן שאינו כלום אפילו לענין אבדה מעתה שליח שהיה מביא את הגט ואבד הימנו ואחר כך מצאו קשור בכיס או בארנקי או בטבעת והוא מכיר הכיס והארנקי והטבעת שהם שלו אלא שלא היה זכור על הגט אם קשרו בתוכו אם לאו כשר אפילו לזמן מרובה שכל כיוצא בזה סימן מובהק הוא שיש לומר מי הוא שבא וקשר גט בכיסו אלא ודאי הוא הוא שאבד הימנו ושמא תאמר הרי יש לחוש שמא השאיל כיסו או טבעתו או ארנקי שלו לאחר וקשר בו גט זה וכשהחזירו שכחו ונמצא סימן זה סימן שאינו מובהק ואע"פ שמחזירין בהם לענין אבידה מכל מקום לענין גט אין ראוי לומר כן ודאי בכלים אחרים כך הוא אבל כלים אלו אין אדם מצוי להשאילם שהטבעת מתוך שהיו חותמים בו היו חוששים בשאלתו לזיוף וכיס וארנקי דרכן של בני אדם לנחש שלא להשאילם והרי הם סימן מובהק להכשיר מתוכם אף הגט וכן הדין אם מצאו אחר ופגע בשליח ונתן השליח סימן בכיס ובארנקי ובטבעת שמכשירין את הגט בחזרתם או שמצא הבעל הגט קשור בכיסו של שליח הולכה וליתיה לשליח דלישייליה וכשר לגרש בו ואין חוששין שמא השאיל השליח את כיסו לאדם אחר וקשר בו את הגט הא בשאר כלים אע"פ שמחזירין אותם אין מכשירין את הגט:

10 אף לענין עדות אשה אין מעידין בסימן שאינו מובהק ולא סוף דבר במה שאינו סימן כלל כגון גופא דאריך וגוץ שכמה בני אדם מהם גדולים מהם קטנים ואינו סימן כלל וכן בכליו שאמר חיורי וסומקי שכמה בגדים הם סומקי וחיורי ואף לענין אבדה אין מחזירין והיאך מעידין בכך אלא אפילו בסימן גמור אלא שאינו מובהק כגון שאמר הכרתיו בשומא שהיתה לו במקום פלוני וכן בכליו במדת רחב ואורך אין זה כלום והוא הדין ליתרת או לחסרון אבר שכלם סימן שאינו מובהק הם והרבה כיוצא בהם ואם כן אין עדות אלא בהכרה ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו על ידי מעשה שבראוהו לאחר שלשה ומכירו אלא שאין סומכין על הכרתו אם יש שם יתרת או חסרון אבר סומכין עליו הואיל ואין אלו משתנים לאחר מיתה אבל לא בשומא מפני שעשויה להשתנות זהו פסק הנראה לנו בדין זה ויש חולקין לפסוק סימנין דאוריתא ר"ל אף בשאינו מובהק ובלבד בשאין עשוי להשתנות ויש מסתפקין בדבר עד שכתבו בעדות אשה שאין משיאין ואם נשאת אין מוציאין ועיקר הדברים כמו שכתבנו וביאור הסוגיא לשיטתנו למימרא דסימנין לאו דאוריתא ר"ל שאינו מובהק וכדקאמרת דיש לו סימנין בגופו או בכליו אין מעידין ורמינהו מצאו קשור כו' כשר והוא ודאי אינו סימן מובהק שהרי אינו בגוף הגט ותירץ הא ר' אלעזר דקאמר מעידין על השומא אע"פ שאינו סימן מובהק הא רבנן דאמרי אין מעידין על השומא מאי לאו בהא קא מיפלגי דמר סבר דאורייתא כו' אמר רבא דכולי עלמא דאוריתא אלא שבשומא זה שאמר שאין מעידין הוא מפני שאין דנין אותה בסימן כלל מפני שמצויה היא תמיד בבן גילו ר"ל במי שנולד באותו רגע עמו והוא ענין נמצא בספרי משפטי התכונה אי נמי מפני שעשויה להשתנות הא כל שאינו כן דנין בה ואיכא דאמרי דכולי עלמא דרבנן ובשומא זה שאמר שמעידין הוא מפני שהוא דנה בסימן מובהק ושאלו בה ללישנא קמא דרבא דסימן שאינו מובהק דאוריתא היאך נפרש משנתנו שלא התירה בסימני גופו וכליו ותירץ גופו דאריך וגוץ שאינו סימן כלל בכליו דחיישינן לשאלה ומצאו קשור דלא חיישינן לשאלה הוא מפני שאותם הכלים אין דרכן בהשאלה ואיבעית אימא שאין חוששין אף בשאר כלים לשאלה וכליו דמתניתין שלא הכשירו בהם בחיורי ואוכמי שאינו סימן כלל ומכל מקום ללישנא בתרא אף במדת ארכו ורחבו אינו כלום: