רש"י על סנהדרין ק״ה א:ג׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על סנהדרין ק״ה ע״א:א׳ רש"י על סנהדרין ק״ה ע״א:ד׳ »

1 סנהדרין פתח ↗

שְׁמוּאֵל אָמַר: ״בָּאוּ עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם וְיָשְׁבוּ לְפָנָיו. אָמַר לָהֶן: חִזְרוּ בִּתְשׁוּבָה! אָמְרוּ לוֹ: עֶבֶד שֶׁמְּכָרוֹ רַבּוֹ, וְאִשָּׁה שֶׁגֵּרְשָׁהּ בַּעְלָהּ, כְּלוּם יֵשׁ לָזֶה עַל זֶה כְּלוּם? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַנָּבִיא: לֵךְ אֱמוֹר לָהֶן: ״אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ אוֹ מִי מִנּוֹשַׁי אֲשֶׁר מָכַרְתִּי אֶתְכֶם לוֹ הֵן בַּעֲוֹנוֹתֵיכֶם נִמְכַּרְתֶּם וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם״.

2 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על אור חדש פתח ↗

241 כך טענו ישראל אך הקב"ה ישיב להם שאין זה כך, וכמו שיבאר. וכן אמרו חכמים שבזמן הגלות ישראל אמרו סנהדרין קה. "עבד שמכרו רבו, ואשה שגרשה בעלה, כלום יש לזה על זה כלום", ופירש רש"י שם "עבד שמכרו רבו - ומאחר שמכרנו הקב"ה לנבוכדנצר, וגרשנו מעליו, יש לו עלינו כלום". ובספרי במדבר טז, מא אמרו "שלא יהיו ישראל אומרים, מפני מה צונו המקום, לא שנעשה וניטול שכר, אנו לא עושים ולא נוטלים שכר. כענין שאמרו ישראל ליחזקאל... עבד שמכרו רבו לא יצא מרשותו, אמר להם הין. אמרו לו הואיל שמכרנו המקום, יצאנו מרשותו לאומות העולם". וראה הערה 249.

1 ושמואל אמר - מאי תשובה נצחת כה"ג באו עשרה בני אדם וכו':

2 עבד שמכרו רבו - ומאחר שמכרנו הקב"ה לנבוכדנצר וגרשנו מעליו יש לו עלינו כלום:

2 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרוש על התורה פתח ↗

1143 מדויק מלשונו שהגלות עצמה היא התרחקות מה', שכתב "בשנתרחקו ישראל אז מהשם יתברך בגלותם". וכן אמרו חכמים סנהדרין קה. "אמרו לו, עבד שמכרו רבו ואשה שגרשה בעלה כלום יש לזה על זה כלום "עבד שמכרו רבו - ומאחר שמכרנו הקב"ה לנבוכדנצר וגרשנו מעליו, יש לו עלינו כלום" רש"י שם. אמר לו הקב"ה לנביא, לך אמור להן ישעיה נ, א 'איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו הן בעונותיכם נמכרתם ובפשעכם שולחה אמכם'". הרי הגלות היא בבחינת "שולחה אמכם". ובגו"א ויקרא פכ"ו אות מו ער. כתב: "הגלות היא עזיבה". ובגבורות ה' פ"ט תפא. כתב: "לפיכך נגזר על זרעו של אברהם הגלות, והוא הפרוד מן השם יתברך". ובאור חדש פ"ד תתיח: כתב: "כאשר אנחנו בגלותינו, נתרחקנו בעונינו מן המקום, הוא השם יתברך". ובנצח ישראל פכ"ט תקעז: ביאר שלכך הגליות מתכנסות בזכות האמונה מכילתא שמות יד, לא, וכלשונו: "כי האמונה היא הדביקות בו יתברך מכל וכל... ולכך אמר שהגליות מתכנסות בזכות האמונה, כי זהו ענין האמונה... להיות אל השם יתברך להתדבק בו. ולכך הגליות, אשר הם נפרדים מן השם יתברך, מתכנסות אל השם יתברך בזכות האמונה, להיות דבקים בו מצד האמונה". וכן כתב לאידך גיסא, שכאשר ישראל נתרחקו מה' אז הלכו לגלות, וכלשונו בנצח ישראל פ"ט רכד:: "בשביל שישראל נכרתו מן העיקר, הוא השם יתברך, ולכך הלכו ישראל בגולה. כי קודם זה היו נטועים כעץ שתול על פלגי מים... ומפני זה נכרתו מן העיקר, עד שהלכו לגלות... דבר זה היה גורם הגלות, שהוא ההרחקה ממנו". אך יש להעיר מלשונו בנצח ישראל ס"פ י ער:, שכתב: "התבאר לך כי השם יתברך עם ישראל בגלות, ואין פירוד כלל בגלות, והוא שעמד לאבותינו ולנו, עד כי יבא גואלנו". ואפשר ליישב, שבגלות אכן ישראל נתרחקו מה', אך ה' לא נתרחק מישראל. וחילוק זה מקבל משנה בהירות מדברים שכתב שם קודם לכן רסג:: "יותר יש טעם להיות השכינה עם ישראל בגלות, ממה שיהיה עמהם כאשר יצאו מן הגלות. שכן אמרו רז"ל לענין החולה בפרק יציאות השבת שבת יב:, הנכנס לבקר את החולה, לא ישב על גבי מטה ולא על גבי כסא, אלא מתעטף וישב לפניו, שנאמר תהלים מא, ד 'ה' יסעדנו על ערש דוי וגו''"... ופרשנו שני טעמים; האחד, שכל דבר שצריך שמירה, השגחתו עליו יותר. והחולה שיצא מטבעו, אשר נתן השם יתברך הטבע אל האדם להעמיד את האדם, ועתה נשתנה טבעו, צריך הוא אל השמירה שלא יהיה נפסד, והשמירה מן השם יתברך. והטעם השני הוא, שהכתוב אומר ישעיה נז, טו 'את דכא ושפל רוח אשכן', שזהו ממדת השם יתברך ששכינתו עם אשר הוא דכא... ולכך החולה שהוא דכא, השם יתברך עמו בפרט. ולשני הטעמים ראוי שיהיה השכינה עם ישראל ביותר כאשר הם בגלות. שכאשר הם בגלות אז הם כמו חולה שיצא מטבעו, כי אין מן הטבע וממנהגו של עולם שתהיה אומה תחת אומה אחרת... ולפיכך השם יתברך אתם בגלות, ואם לא כן, איך יהיה עמידה וקיום להם במלכות רביעית, אם לא כי יד ה' עשתה זאת. וכן לטעם השני אשר אמרנו, כי עיקר שכינתו בתחתונים, כי כן מדתו של השם יתברך להיות שכינתו את דכא, וישראל בגלות מדוכאים הם, ראוים שיהיה שכינתו עמהם. אבל כאשר יצאו מן הגלות, אז יעלה על הדעת שאין השם יתברך אתם".

« רש"י על סנהדרין ק״ה ע״א:א׳ רש"י על סנהדרין ק״ה ע״א:ד׳ »