רש"י על סנהדרין ב׳ א:א׳

מהדורה: מהדורת וילנא

1 סנהדרין פתח ↗

מַתְנִי׳ דִּינֵי מָמוֹנוֹת – בִּשְׁלֹשָׁה, גְּזֵילוֹת וַחֲבָלוֹת – בִּשְׁלֹשָׁה, נֶזֶק וַחֲצִי נֶזֶק, תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה – בִּשְׁלֹשָׁה.

2 רשימות שיעורים פתח ↗

רש"י ד"ה גזילות וחבלות. וז"ל כופר בפקדון דמששלח בו יד הוי גזלן וכן החוטף מיד חבירו הוי גזלן כגון ויגזול את החנית מיד המצרי אבל לוה ולא שילם לא מיקרי גזלן דמלוה להוצאה ניתנה עכ"ל. יש לדקדק בדברי רש"י שכתב "כופר בפקדון דמששלח בו יד הוי גזלן", דהרי קיי"ל ב"ק דף קה: דהכופר בפקדון נעשה עליו גזלן וחייב באונסין, אע"פ שלא שלח בו יד, וא"כ צ"ע למה כתב רש"י "דמששלח בו יד הוי גזלן". ונראה לבאר דרש"י סובר דהא דאמרינן ב"ק קה: "הכופר בפקדון נעשה עליו גזלן וחייב באונסין" ר"ל דבכופר בפקדון חל חיובי גזילה ומשו"ה חייב באונסין, אולם ליכא חלות קניני גזילה בחפצא אא"כ שלח בו יד. ונפ"מ לגבי לקנות את החפצא בשינוי וביאוש, דמאחר שלא חלו קניני גזילה בחפצא אזי אם כפר בפקדון בלבד מבלי לשלוח בו יד לא קני אח"כ בשינוי וביאוש, דחל עדיין שמירה בחפץ, וחל בחפצא חלות שם פקדון. אולם כשכפר בפקדון מבלי לשלוח בו יד חל על הגברא חלות שם גזלן דעבר על איסור גזילה וחל עליו חיובי גזילה להיות חייב באחריות דגזלן. ונראה להביא ראייה דיש חילוק בין הכופר בפקדון גרידא לבין כופר בפקדון ששלח בו יד, דעיין ברמב"ם פ"ד מהל' גניבה ה"ב – ה"ג שכתב וז"ל אבל אם שלח בו יד וטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים פטור מן הכפל שכיון ששלח יד ונתחייב בו וקנהו, וכן הטוען טענת אבידה בפקדון ונשבע וחזר וטען טענת גנב ונשבע ואח"כ באו עדים פטור מן הכפל שכבר יצא הפקדון מידי הבעלים משבועה הראשונה עכ"ל. ויש לדקדק בדברי הרמב"ם דבטוען טענת גנב לאחר ששלח בו יד כתב הרמב"ם דפטור מכפל משום "שכיון ששלח בו יד נתחייב בו וקנהו", ואילו בטוען טענת אבידה שכפר בפקדון הביא טעם אחר לפטור "שכבר יצא הפקדון מידי הבעלים משבועה הראשונה", כלומר שלא היה מחוייב לישבע השבועה דטט"ג מכיון שכבר נשבע שבועת השומרים דנאבד, ודוקא כשחייב לישבע שבועת השומרים חייב בכפל דטט"ג. ולכאורה צריך ביאור דמ"ש היכא דטען טענת אבידה ונשבע לשקר דהו"ל כופר בפקדון ואח"כ חזר וטען טענת גנב להיכא דשלח בו יד ואח"כ טען טענת גנב, דהרי אף הכופר בפקדון גזלן הוי ונתחייב מדין גזלן כמו השולח יד, ולמה חילק הרמב"ם ביניהן לגבי לפטור מכפל. וכן השיג עליו הראב"ד שם וז"ל הא מילתא דלא כהלכתא היא, דהא ר' יוחנן פליג עליה בהדיא דאמר הטוען טענת אבד ונשבע וחזר וטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים פטור מכפל משום דיצא ידי בעלים בשבועה ראשונה, אבל לא משום דנעשה עליו גזלן וקנאה, אלמא אע"ג דנעשה עליו גזלן וקנאה וחייב באונסין כיון דהא פטר נפשיה מיניה בטענת גנב גנב הוא ומשלם כפל וכו' עכ"ל. ונראה לבאר דהרמב"ם סובר דיש חילוק ביסוד דין כופר בפקדון לשולח בו יד, דהשולח יד קונה קניני גזילה בחפצא מאחר שהוציא את הפקדון מרשות הבעלים במעשה קנין. משא"כ הכופר בפקדון שלא עשה מעשה קנין אינו קונה קניני גזילה בחפצא. וכן מדוייק ממש"כ הרמב"ם פ"ג מהל' גזילה הי"א וז"ל השולח יד בפקדון וכו' הרי זה גזלן ונתחייב באונסיו ונעשית הגזילה ברשותו כדין כל הגזלנין עכ"ל, כלומר דיש לו קניני גזילה בחפצא, ומשו"ה כתב "ונעשית הגזילה ברשותו". ואילו בהי"ד שם כתב וז"ל הכופר בפקדון בב"ד אם היה ברשותו בשעת שכפר נעשה עליו גזלן וחייב באונסו עכ"ל, ולא כתב "ונעשית הגזילה ברשותו" כמש"כ בהי"א לגבי שולח בו יד. ומוכח דכשכפר בפקדון מבלי לשלוח בו יד חל רק חיובי גזילה ואחריות דגזלן, דחל על הגברא חלות שם גזלן, אולם ליכא קניני גזילה בחפצא, ולא חל בחפצא שם גזול, דעדיין חל בחפץ חלות שם פקדון, ומשו"ה לא נעשית הגזילה ברשותו. ולפי"ז נראה דהרמב"ם סובר דבשומר ששלח יד בפקדון כלתה שמירתו ותו לא מתחייב בטט"ג, דמאחר שחלין קניני גזילה בחפצא וחל ביה חלות שם גזול כלתה שמירתו, דלא יתכן שיחול בחפץ שם גזול ושם שמור בב"א, דזהו תרתי דסתרי. ואילו בכופר בפקדון גרידא מבלי לשלוח בו יד דלא חלו קניני גזילה לא כלתה השמירה, ואע"פ דחל בגברא חלות שם גזלן עדיין חל בחפצא שם פקדון ודין שמירה, ומשו"ה לא נעשית הגזילה ברשותו. ולפי"ז נראה דמש"כ הרמב"ם פ"ד מהל' גניבה ה"ג דהטוען טענת אבידה בפקדון ונשבע וחזר וטען טט"ג ונשבע ואח"כ באו עדים פטור מכפל משום שכבר יצא הפקדון מידי בעלים בשבועה ראשונה, ולא כתב דפטור משום דקנה החפץ משטען טענת אבידה, היינו משום דליכא קניני גזילה בכופר בפקדון, דלא חל אלא חלות שם גזלן בגברא דעבר על איסור גזילה, ונתחייב בחיובי גזילה. ואילו כששלח בו יד חל קניני גזילה ולכן נקט הרמב"ם שם דפטור מכפל משום "שכיון ששלח בו יד נתחייב בו וקנהו". אולם הראב"ד סובר דאף בכופר בפקדון גרידא חל שם גזול בחפצא, וחל בחפצא דין גזילה ושמירה בב"א, ומשו"ה הראב"ד מדמה כופר בפקדון לדין שליחות יד, וס"ל דאע"פ דחל בחפצא שם גזול, מ"מ חייב בכפל דחל דין שמירה וחייב משום טט"ג. ולפי מש"נ נראה לבאר דברי רש"י שפירש דמיירי שכפר בפקדון ושלח בו יד, דס"ל דדיני גזילות בג' מומחין היינו דוקא בשומר ששלח בו יד - דחל חלות קניני גזילה, משא"כ בשומר דכפר בפקדון בלבד דאע"פ שחל על הגברא חלות שם גזלן ועבר על איסור גזילה דינו בג' הדיוטות כהודאות והלוואות, דמכיון דבכופר בפקדון גרידא לא חלו קניני גזילה א"כ לא פקע מהפקדון חלות דין שמירה, ומשו"ה התביעה הוי חלות שם תביעת פקדון ולפיכך דינו בג' הדיוטות כשאר תביעת שומרים. משא"כ אם כפר בפקדון ושלח בו יד דחלו קניני גזילה בחפצא ופקע מהחפצא חלות שם פקדון ודין שמירה - דא"א שיחול בב"א דין גזילה ודין שמירה בפקדון אליבא דרש"י, דאזי הוי התביעה חלות שם תביעת גזילה ולכן דנים אותה בג' מומחין. ויתכן נפ"מ דאם שומר שכר כפר בפקדון ואח"כ נגנב הפקדון, די"ל דאזי הבעלים יכולים לתובעו בין מדין גזילה משום דבכפירתו חלו עליו חיובי גזלן, או משום חיוב שמירה דחייב בגניבה מדין שומר, דכפירתו בפקדון לא הפקיע מהחפץ דין שמירה. ויש לעיין אם דנין אותו בג' מומחין כגזילות וחבלות או בג' הדיוטות כהודאות והלואות. וי"ל דבכה"ג דנין את התביעה בג' הדיוטות, דמאחר שבין כך ובין כך חייב על הגניבה י"ל דחלה התביעה בתורת תביעת פקדון ודין שמירה, ודנין אותו בג' הדיוטות כדין תביעת שומרים. משא"כ באופן שכפר בפקדון ואח"כ נאנס הפקדון דחייב רק מדין גזילה ומשום דבכפירתו חלו עליו חיובי גזלן, י"ל דדנין אותו דוקא בג' מומחין, דהתביעה חלה רק מדין גזילה בלבד. וי"ל דמשו"ה דקדק רש"י לפרש דמיירי שכפר בפקדון ושלח בו יד דאזי חלו קניני גזילה ופקע מהחפצא דין שמירה, ולכן חלה התביעה בתורת תביעת גזילה ודנין אותה בג' מומחין. משא"כ אי כפר בפקדון גרידא לפעמים דינו בג' הדיוטות, דזה תלוי אם אח"כ החפץ נגנב - דדינו בג' הדיוטות משום דחלה התביעה מדין שמירה, או נאנס - דדינו בג' מומחין משום דחלה התביעה מדין גזילה.1ועיין בס' רשימות שיעורים למס' ב"ק דף נז. בענין טוען טענת גנב אות ה' עמ' שי"ט, ובהקדמה לפרק מרובה בענין אחריות וחיוב תשלומין בשומר וגזלן אות ב' עמ' שנ"ג. אך יתכן לומר דגם בכופר בפקדון ונאנס יכול לתובעו מדין שומר ובג' הדיוטות כי הכופר בפקדון חייב על האונסין לא רק מדין גזלן אלא גם מדין שומר, כי בשומר דעלמא פטור אונס חל כפטור השבה אך בכופר בפקדון דנעשה גזלן לא חל פטור דאונסין מהשבה כי מדחייב מדין גזלן על האונס גם לא חל פטור אונס מדין חיוב השבה דשומר וחייב על האונס גם מדין שומר, ויש לתובעו מדין שומר ובג' הדיוטות.

2 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות תרומות פתח ↗

והניחו אותם ולא פטרום כו'. ר"ל כך דנהי דמן הדין הם פטורים מן המעשרות מ"מ צריך ע"ז מנין לפוטרם כמו כל דבר שבמנין כמבואר בכ"מ וע' מש"כ בהל' גרושין פ"ז ה"י והנה זה לא שייך רק בדבר שעליו היה הדין כמבואר ביצה דף ה' ולא דבר שנאסר ממילא ולכך איסור ספיחין בשביעית על אותן שלא כבשו עולי בבל לא נגזר כמבואר בהל' שמיטה פ"ד ה"ו משום דספיחין לא גזרו רק על א"י וכיון דהני מקומות עכשיו אין עליהם שם א"י מותר וע' מש"כ הר"ן ז"ל נדרים דף פ"ד ע"א אם האיסורים הם חלים כמו שהם בשעת האיסור או אח"כ כמו גבי נודר מיושבי העיר אם אסור גם בהני שבאו לאחר הנדר או להיפך אם מותר באותן שיצאו וע' בריטב"א פ"ג שם דפליג ע"ז ונ"מ לנודר מישראל אי מותר בגרים שנתגיירו אח"כ וע' יבמות דף ע"ח ע"א דצריך קרא גבי מצרים דנאמר להם לדורות ולא רק להני וע' ב"ב דף קכ"א גבי ממנו ולא מבנינו וכן נ"מ להא דמבואר בגיטין דף ל"ו ע"ב גבי פרוזבול אם תיקן לדרא או לעולם ואם רק לדרא אז אף אם נימא דנשאר כן ולא נתבטל מ"מ יהי' נ"מ עכשיו אף דתקנו דגובין מן המטלטלין מ"מ לא כתבינן פרוזבול עלייהו. אף אם לא ס"ל לטעמא דיכול להטמינו ע"ש בתוס' גבי עציץ נקוב ובכ"מ ומ"מ כיון דבשעת התקנה לא היו גובין רק מן הקרקע נשאר כך וע' במש"כ רבינו בהל' ממרים פ"ב מבואר כך דכל תקנה שהיא בגמר משמרת וסייג יכולים לגזור לעולם בלי הפסק ושוב אין שום ב"ד יכול לבטלה ושאר תקנות אין גוזרים רק לזמן וסתמא וב"ד שאחריו אם הם קטנים ע"כ מוכרחים לקיים הגזירה ואם הם גדולים אז הרשות בידם לבטל וע' יבמות דף ע"ט גבי נתינים משה גזר לההוא דרא וע' מש"כ הנ"י בספ"ה דנדרים דגם בקנינים הוא כן דכל אחד צריך להסכים למה שעשו מורישיו וע' רש"י ז"ל ב"מ דף צ"ו ע"ב ד"ה נמעלו ב"ד דזה הב"ד שבכל דור ודור הם המתקנים אך נ"מ דעושי התקנה רק לזמן גם עכשיו אינו נוהג רק כמו שהיה אז וע' מש"כ בזה בח"א בהל' שקלים גבי מטבע וע' ירוש' ברכות פ"ז ה"א וערלה פ"ב ה"א גבי דמאי דבשעה שגזרו על הדמאי היו רובם מכניסים לבתיהם וא"כ הני צריכים לעשר ודאי כמבואר בירוש' פ"ב דמעש' ה"א וא"כ הני דמכניסין לשוק הוי רק מיעוט וא"כ הגזירה דדמאי לא הוי רק על מיעוט ולכך נשאר כן רק בגדר מיעוט ולא בגדר ספק וע' ב"ב דף קכ"ח ע"ב גבי הך דתטול אשתי כאחד מן הבנים ע"ש ברשב"ם וברמב"ן ובירוש' תרומות פי"א דגם גבי היתר כיון שהתירו פעם אחת להדליק בשמן שריפה נשאר כן וכן מבואר בירוש' שביעית פ"ד ה"ב גבי טיוב בזה"ז דאף שאין המלכות אונסת מ"מ מותר ובעירובין דף ק"ד גבי באר הקר דכיון דהתירו אותו פעם אחת מותר לעולם ובירוש' שם גם גבי פסי ביראות כן דאף דבזה"ז ליכא כמבואר בעירובין דף כ"א מ"מ אותם שהתירו מותרין גם עכשיו וע' שבת דף ס' גבי סנדל המסומר דלא אסרו רק בכנופיא דאיסורא ור"ל דבאמת הא נתבטלה הגזירה רק משום דלא עמד ב"ד וביטל וכמבואר בירוש' שם ולכך לא אסר רק כמו שהיה ומה דאמר שם וביבמות דף קט"ז ע"ב דלכך לר' חנינא בן עקביא ירדן חלוק משאר נהרות ר"ל משום דלענין טומאה ס"ל לרחב"ע בשבת דף פ"ג ע"ב דרק ספינת הירדן טמאה ולכך שאני ובזה א"ש דברי רבינו בהל' פרה פ"י ה"ב ע"ש דס"ל במקצת כרחב"ע ומ"מ לגבי נהר וספינה לא חלק משום דאנן לא פסקינן כרחב"ע בהך דספינת הירדן ג"כ ושם אבאר זה וע' תוס' ע"ז דף ב' ע"א גבי לשאת וליתן עמהם ודף ל"ה וכ"מ וזה תליא במש"כ לעיל אי סתם תקנה הוי לעולם או רק לשעה וזהו כוונת הספרי פ' פנחס פ"ס קל"ו במ"ש שם צו הוא על תלמוד או על הגבעונים ר"ל דהא מבואר ביבמות דף ע"ט דאף דלא גזר עליהם משה רק לשעה מ"מ אח"כ נגזר עליהם לעולם ומבואר בירוש' פ"ד דקדושין הובא בתוס' ב"ב דף קכ"ב דאף לימות המשיח לא יטהרו וזהו הא דאמרינן בקדושין דף כ"ט ע"א ובירוש' פ"א דב"ק דצו הוא מיד ולדורות ר"ל דלא דהמצוה נוהגת לעולם רק שהוא לשעה וגם לדורות דמילי דנהגי באותה שעה לא נהגי לדורות כע' דאמרינן בשבת דף קל"ה ניתנה תורה ונתחדשה הלכה. וכן מה דמבואר בירוש' דב"ק הנ"ל ובספרי ר' פרשה נשא גבי מנורה ושילוח טמאים הוא ג"כ דלשעה היתה עיקר המצוה בהדלקה כמש"כ בזה בח"א ובח"ג ושם היה צריך דוקא כהן להדלקת הנרות וע' תו"י יומא דף כ"ד ע"ב וכ"כ בזה שם ולדורות א"צ זה וכן גבי שלוח טמאין דאף דהתם הוי כמו נטמא בפנים דבעי שהייה וע' בגיטין דף ס' ע"א דנאמר בזמן שנעשו מחיצות ואם זה הוי כמו טמא שנכנס או כמו נטמא בפנים ע' פסחים דף פ"ו ע"ב גבי נפרשה מחיצה ביניהם ובשבת דף צ"ט ע"ב וכ"מ בזה וא"כ ל"ד שילוח טמאין דאז לשילוח טמאין דלדורות. וכן הוא שיטת רבינו בהל' ביאת מקדש פ"א ה"ז דגבי כהן דהיכא דאינו יודע משמרתו דכה"ג אם היה בזמן המקדש היה מותר לשתות דאינו ראוי לעבודה מותר לשתות יין גם בזה"ז אף דיוכל להיות דזה הכהן כשיבנה ביהמ"ק יבואר שהוא ראוי לעבודה מ"מ כיון דזה רק מחמת דבר שבמנין ולא עמד ב"ד וביטל א"א לאסור יותר משהיה כן זה בזמן הבית וע' ברש"י תענית דף י"ז ע"א ותוס' עירובין דף מ"ג ע"ב דלא חיישינן לשמא יבנה ופסחים דף נ' ע"א ודף ק"ח ע"א גבי הך דרב ששת הוה יתיב בתעניתא אך זה רק בדבר שתיקנו סתם דאז הוי הב"ד שבזמן ההוה כמו מתקני התקנה כמש"כ לעיל בשם רש"י דב"מ דף צ"ו ע"ב וע"ש דף ע' ע"א גבי ב"ד אביהם של יתומים אך באמת לא ר"ל שהב"ד בעצמו הם עושים הדבר רק התאר והמציאות של הב"ד וכע' דמבואר בירוש' כתובות פי"ב גבי הך דאמר רבי תדור אלמנתי בתוך ביתי משום דבית של נשיא הוא משועבד לנשיא לא בגדר מציאות הגוף וירושה רק בגדר מציאות התאר ולכך לא שייך לאלמנתו של הנשיא וכן ר"ל הך דנדרים דף מ"ח ע"א גבי כתבו חלקיהם לנשיא אף דכעת הוא נשיא אחר וכע' הך דיומא דף נ"א גבי בי גזי דאהרן רחמנא אפקרא ותוס' מגילה דף ט' ע"ב גבי פר של יוה"כ ותו"י יומא בכ"מ וזה ר"ל הך דתוס' גיטין דף ס' ע"ב גבי שיפורא וכן ר"ל הך דסנהדרין דף כ' ע"ב אוצרות מלכים למלך ר"ל לא לגוף המלך רק להתאר וע' ע"ז דף מ"ד גבי ראוי' להניח על ראש דויד וכן הא דהוריות דף ו' ובמעילה דף ט' ע"ב ובכ"מ דאין מיתה בציבור וקרבנות ציבור לציבור ר"ל דהציבור לא הוי רק המין ולא הפרטי והמין עומד לעולם וזהו כוונת רש"י בגיטין דף ל"ז ע"א ד"ה דתפסי ליה בדינא וכתב שם רש"י דהפקר ב"ד כו' לא ר"ל כמש"כ התוס' שם דף ל"ו ע"א דלכך לא משמט משום הפקר ב"ד וע' תוס' מכות דף ג' ע"ב רק דר"ל כך דהב"ד קונין השטר ואף דבעי כתיבה ב"ד א"צ משום הפקר ב"ד וגבי ב"ד לא שייך לא יגוש משום דלא האנשים הם הב"ד רק התאר והדין וזהו ג"כ הא דב"ב דף ע"ט דאין קנין חצר בהקדש דזהו לא עצם רק תאר ומה שייך בזה חצר ולכך אינו משמט וכמו גבי אונס ומפתה דהדין אינו נשמט וזהו ג"כ הא דב"ק דף ל"ז ע"ש בתוס' דיתומים א"צ פרוזבול אך נ"מ בין חוב של אביהם לחוב של עצמם וע' בירוש' פ"י דשביעית ומה דמבואר בתוספתא שם שמוט כל בעל כו' ולא היורש שם ר"ל אם מת הלוה דכיון דהם לא לוו לא שייך בהם לא יגוש ובאמת הנ"מ בין אונס ומפתה ובין בע"ח כ' רבינו בפיה"מ פ"י דשביעית שם דהטעם משום דחוב די שלא יהי' חייב ולזה מהני השמיטה להפקעת החיוב משא"כ בקנסות דצריך לפרוע והשמיטה אינה משלמת וע' תוס' ב"ק דף מ' ע"ב אם יכול לעשות איזו פעולה שלא לשלם ושם דף פ"ט ע"ב אי צריך לעשות קיומין שישלם לו ותוס' ר"ה דף ו' וכ"מ בזה וזהו ג"כ כוונת הגמ' ב"ב דף קמ"ה ע"ב גם שושבינות דלכך אינה נשמטת דלא קרינן כו' ר"ל ג"כ כן דגבי שושבינות לא הוי תשלום דמעיקרא רק תשלום דהאידנא וזהו דר"ל שם דלכך אין בה משום רבית דלאו אדעתא דהכי יהיב ליה וזה תליא במה דפליגי רבינו והרשב"ם שם בפ"ז מהל' זכיה ומתנה אי מה דאמרינן שם דמנכה לו דמי אכילה אם ר"ל מה שלא אכל עכשיו כשיטת הרשב"ם או ר"ל מה שאכל אז כשיטת רבינו שם וא"כ לא הוי גדר פריעת חוב רק גדר חיוב דהשתא ואין בה משום רבית ואין השביעית משמטתן וע' גיטין דף ל' ע"א ע"ש וע' במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בפ"ט מהל' שמיטה ה"ז ח' גבי שבועה דנשמט אם ר"ל דהשבועה עצמה נשמטת או רק דהממון שע"י נתחייב בשבועה דהר"א ז"ל הקשה לשיטת רבינו דס"ל דכפרנות אינה משמטת א"כ למה נשמטת השבועה. אך רבינו ס"ל דכיון דכפר שוב לא שייך מה לשמוט כיון דא"י לתבועו וכע' הא דשבת דף קמ"ח ע"ב גבי הלואת שבת וגם משום דהוי כמו יאוש וכע' מש"כ רבינו בהל' גזילה פ"ז ה"ט וע' ירוש' פ"ג דהוריות ה"א דכ"ז שלא נודע לו שחטא לא שייך למימר דהנשיאות תכפר וכה"ג כ' התוס' מכות דף י"א ע"ב גבי מיתת כה"ג קודם גמ"ד וזבחים דף ו' גבי עשה דסמיכה דכ"ז דלא שחט לא עבר ולא שייך כפרה. וגם י"ל לפי המבואר ברש"י רפ"א דסנהדרין גבי לוה ולא שילם דלא מיקרי גזלן אך י"ל דזה רק בלא כפירה וע' ב"ק דף ק"ה ע"ב דכופר עבר אלאו דלא תשקרו ומבואר בדברי רבינו בפ"א מהל' שבועות דגם בכופר במלוה כן ע"ש בה"ח אך י"ל דשם איירי היכא דייחד לו כלי כמבואר בב"מ דף מ"ח ושוב ליכא לטעמא דאשמוטי כו' עכ"פ י"ל דהוי גדר גזל ושוב הוי כמו הקפת החנות ושאר דברים דאין שביעית משמטת וזהו כוונת רשב"ם ב"ב דף קע"ה במש"כ שם דלמ"ד שעבודא לאו דאור' הך יוציא אליך העבוט קאי אמשכנו שלא בשעת הלואתו וע"ש בתוס' דתמהו ע"ז אך ר"ל כך דזה קאי אשליח ב"ד וכמבואר בכ"מ ור"ל שאינו רוצה לשלם לו ושוב הוי בגדר גזל והוי כמו מלוה הכתובה בתורה דשעבודא דאור' לכ"ע ולכך מבואר בירוש' פ"ה דגיטין דגובה מן העידית דהוי כמו גזלן וע' ב"מ דף קי"א ע"א גבי עושק. לכך ס"ל לרבינו דהשבועה בעצמה נשמטת וכ"כ בזה בח"ג דזה תליא בדרשת הגמ' דילן בשבועות דף מ"ט ע"א דילפינן מן דבר דאפי' דיבור נשמטת דמשמע דהשבועה גופה נשמטת ובירוש' נפיק מן בעל דר"ל דהחיוב דע"י באה השבועה נשמט וכבר הארכתי בזה במק"א דזה תליא אי שבועה הוי חיוב או רק בירור ע' תוס' ב"ב דף ל"ד ע"א גבי מחויב שבועה ובסנהדרין דף ל' במחלוקת דצירוף ובב"מ דף ל"ה ע"ב ע"ש בתוס' לענין הך דר' יוסי ורבנן אי שבועת שומרים קונה במה שנפטר ור"י אזיל לשיטתי' בהך דשבועות דף מ"ז גבי חזרה שבועה כו' וע' בירוש' ב"מ שם דטעמא דר"י דלא חיבה התורה שבועה רק להקל שיפטור עי"ז ובירוש' שבועות פ"ז ה"י דר' זירא כהדא דר' יוסי וצ"ל דלא כהדא כו' וזה הגדר ג"כ בהך מחלוקת אי אמרינן מיגו לאפטורי משבועה דכיון דזהו חיוב שחייבה התורה לא מהני ע"ז מיגו וכע' מש"כ התוס' ב"ק דף ע"ו דלא מצי לפדות היכא דחל חיוב התורה לשרוף וזהו ג"כ הגדר דב"מ דף כ"א ע"ב גבי יאוש שלא מדעת וזה ר"ל הך דבאיסורא אתא לידיה דכבר נתחייב במצות השבה וא"א שיפקע ע"י יאוש וכמו הך דב"מ דף נ"ה ע"א אע"ג דזל פי' משום דכבר נתחייב במצות השבה וזהו ג"כ כוונת הגמ' שם דף כ"ב ע"ב ואיסורא דומיא דהתירא ר"ל כך דע' בדברי רבינו בהל' גזילה פ"ו ה"א ב' דס"ל גבי מציל כו' וגבי קורות דרק אם ידוע שנתיאשו הבעלים אף מאטו של ים וכו' וע' בהשגות שם אך כוונת רבינו היא כך דס"ל דהך דב"מ דף כ"ד ודף כ"א ע"ב ודף כ"ב ע"ב הובא בדברי רבינו פי"א ה"י ופי"ד ה"ד ופ' ט"ז ה"ח ע"ש זה רק בדבר שאינו יודע של מי הם רק בגדר השבת אבידה אז אמרינן דבאופן כזה לא חל עליו מצות השבה ושוב ממילא הוי של מוצאו דעיקר הדין דבאבידה לא הוי שלו הוא משום מצות השבה ולא כמו גזל וחוב דגבי גזל מחמת שאינו שלו לכך צריך להשיב וגם משום מצות השבה כמבואר בב"ק דף ק"ה וכ"מ וכ"כ בזה בח"א וח"ב ובחוב רק מחמת שהוא חייב לכך צריך להחזיר אבל גבי אבידה רק משום מצות השבה לכך לא הוי שלו ומשו"ה ס"ל לרבינו בפט"ו ה"ו גבי ספק הנוח דאם עבר ונטלן ה"ה שלו וע"ש בהשגות ור"ל דכיון דליכא כאן גדר השבה ה"ה שלו ע' תוס' ב"מ דף כ"ג ע"א ג"כ כה"ג גבי רוב עכו"ם דרק משום מצות השבה ואף דמשם דף כ"ד ע"ב מבואר להיפך דגבי רוב עכו"ם לרבנן א"צ להכריז ואסור ליטלו ע"ש וא"כ אמרינן כך דהיכא דאבודה ממנו ומכל אדם שוב אין עליה גדר מצות השבה וממילא היא שלו וא"כ חזינן גבי היתירא דעיקר הטעם דהיא שלו הוא מחמת דלית בה מצות השבה ואין שום נ"מ אז בין יש בה סימן לאין בה סימן והטעם הוא דפקע ממנה שם הבעלים כמש"כ רבינו בפט"ז ה"ח ואף דכעת מצויה לבנ"א מ"מ לא אזלינן בתר השתא וא"כ גם לאיסורא כן דכיון דהיה זמן דנתחייב בהשבתה שוב א"א שתפקע ממנו מצות השבה ושוב אינה שלו. ובאמת זהו הגדר דסימנים בב"מ דף ס"ז ובב"ק דף ס"ו בתוס' דר"ל דהוא דבר המיוחד שהוא של אחד ולא נעשה מאליו וזהו ר"ל תובעים וא"כ הוי דבר המוחזק ושייך בזה מצות השבה וכע' דס"ל לרש"י ב"ק דף ס"ג למעוטי דבר שאינו מסוים וזהו ר"ל ג"כ לענין השבה לאחר שבועה והא דב"ב דף ל"ה ע"ב גבי גזלן של רבים דלא שייך בו השבה וא"כ ממילא לגבי אבידה אין בה חיוב להחזיר וממילא היא שלו. אך כ"ז באבידה אבל היכא שיודע של מי הוא לא שייך בזה גדר אבידה רק ממון שאינו שלו ואין בזה דין זכיה וזהו בעצם מבואר במשנה ב"ק קי"ד ע"א המציל מן הנהר כו' אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו וע' תוספתא ב"מ פ"ב דאמר שם המוציא אבידה אם יש בה כדי לטפל בה וליטול שכרה וישאר שוה פרוטה חייב כו' ולכ"א זה דוחק לאמר דמיירי כהך דב"מ דף ל' ע"ב בבטל ממלאכתו וע' תוס' שם דף ס"ז ובכורות דף כ"ט ע"ב וע' נדרים דף ל"ג אי מותר ליטול שכר לא בגדר השבה ובמק"א אבאר זה אך כונת התוספתא כך דזה ודאי דאם חל עליו מצות השבה אסור ליטול שכר משום מה אני בחנם כו' כמבואר בכורות דף כ"ט אבל כ"ז שאחר נכוי ההוצאות לא ישאר שו"פ לא הוי אבידה כלל ושוב לית בזה חיוב לטפל כלל וכה"ג כ' התוס' ב"מ דף ס"ג ע"א גבי רבית ע"מ להחזיר ע"ש וע' תוס' ב"ק דף ס"ו ודף ס"ז ע"ב גבי יאוש באבידה היכא דלא מהני ע"ש אך באמת כוונת הגמ' שם גבי יאוש בגזל ר"ל דנ"מ אם נתייקרו אח"כ ותברא או שתיא דמשלם כדהשתא אך אם נימא דיאוש קני לא מהדר אבל אי ישנה בעין ודאי צריך להחזירה אפי' אי יאוש קני וכע' מש"כ רבינו בהל' גזילה פ"ב הט"ו גבי שבר הכלי וזהו משום שבח בית אביו כמו הך דיבמות דף ס"ז ע"א וכתובות דף ע"ט ובאמת זה ג"כ נ"מ גבי שינוי בין אם נשתנית מאליה לשינוי בידים דגבי נשתנית מאליה נהי דקנה ע"י שינוי מ"מ עצם הדבר שייך להנגזל ע' רש"י דף ס"ה ע"ב ודף ס"ו ע"א רק דטו"מ ליכא בה וגם שינוי בידים אז כל הדבר הוא שלו וע' תוס' ב"ק דף ס"ח ע"א אליבא דר"א וזה באמת תליא במחלוקת דרב ור"י ור"ל ור"נ כו' שם אי יצאה מרשות הנגזל בגזילה או לא דלמ"ד דהנגזל אינו יכול להקדישה א"כ שוב גם אם נשתנה מאליו לא הוי ברשות הנגזל משא"כ לרב ולר"ל כיון דעומד ברשות הנגזל גם השינוי הוא ברשות הנגזל וע' תוס' ב"ק דף קי"א ע"ב ד"ה גזל בסה"ד וזהו ר"ל בגמ' שם דף ס"ז ע"א גבי מנין לשינוי שהוא קונה ולא"ד יליף דאינו קונה ור"ל דכיון דכתיבא השבה חזינן דשוב אינה ברשותו דאל"כ מה שייך בזה השבה ושוב שינוי קונה אך אם נימא מחמת מצות השבה אז בשינוי הבא מאליו יש לומר דמצוה להשיב הדבר וזהו ג"כ ר"ל הגמ' בתמורה דף ו' דאם נימא דאי עביד לא מהני שוב לא פעל הגזל כלום והוי ברשות הנגזל ולא שייך בזה גדר שינוי דברשות הנגזל נשתנית וע' במה דמחלק רבינו בהל' גניבה ובהל' גזילה גבי גיזותי' וולדותיה בין לפני יאוש ללאחר יאוש משום דלאחר יאוש אף אם לא קנה מ"מ אינה עומדת ברשות הנגזל וזה פעל הגזל וראיה דגבי אבידה ולדותיה וגזותיה צריך להחזיר ע' ב"מ דף כ"ז שה לגזותי' ותענית דף כ"ג גבי הך דרחב"ד ע"ש ובאמת י"ל דלזה בעי קרא דשה דלא נימא דהגזות לא שייכא לבעל האבידה וזה ודאי גבי יאוש שלא מדעת אף דצריך להחזיר לו הדבר דלא כמש"כ התוס' מ"מ הגזות אינן של בעל האבידה וזהו באמת כונת הגמ' דף כ"ו ע"ב שם גבי ואע"ג דאהדרה ע"ש ברמב"ן במלחמות ור"ל לא בגדר השבת אבידה רק בגדר גזל ודמים ובהל' גזילה ואבידה אבאר זה. עכ"פ עיקר גדר אבידה הוא מחמת מצות השבה וזה רק בזמן שאינו יודע של מי היא וזה ר"ל הגמ' בגיטין דף מ"ה ע"א גבי הך דר"ח ואביי דברח עבדו ולענין חמורו דשם לא שייך גדר סימנים כיון דיודעין שזה חמורו ולא נאבד כלל וע' תוס' ב"מ דף כ"ב ע"א גבי שטף ובתוספתא ב"ק פ"י ובמה דפליגי רש"י והר"ן ז"ל בשבת דף ק"כ ע"א גבי דליקה אי הוי הפקר וב"ק דף קט"ו ע"ב אמאי לימא מהפקירא קא זכינא ואכמ"ל. עכ"פ חזינן דהיכא דחלי עליו המצוה והחיוב שחייבה התורה אם כוונת התורה היא הדבר בעצמו א"א שיפטר מזה וה"נ גבי שבועה כן ולכך לא מהני מיגו. עכ"פ ספיחין לא מיקרי דבר שבמנין ולכך בשל עולי מצרים מותרים ובזה ג"כ פליגי הך דר"ה דף י"ח ע"ב גבי בטלה מגילת תענית אם זה הוי כמו תקנה נמשכת או רק לדור ההוא ומשום דהיכא דליכא סנהדרין קבועין א"א לתקן יו"ט כמבואר בירוש' סוטה פ"ט וזהו דר"ל הירוש' כתובות פ"א דהיו ממנים זקנים בבית המשתאות ור"ל לענין זה לתקן יו"ט וע' שבת דף י"ג ע"ב ע"ש:

2 רשימות שיעורים על סנהדרין פתח ↗

רש"י ד"ה גזילות וחבלות. וז"ל כופר בפקדון דמששלח בו יד הוי גזלן וכן החוטף מיד חבירו הוי גזלן כגון ויגזול את החנית מיד המצרי עכ"ל.

3 ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט פתח ↗

וי"א. רש"י סנה' ב' א' ד"ה וחבלות כו' וכמ"ש בב"ק הלכך אדם באדם כו':

4 סנהדרין פתח ↗

5 סנהדרין פתח ↗

6 סנהדרין פתח ↗

1 מתני' דיני ממונות בשלשה - בגמ' ילפינן להו:

2 גזילות - כופר בפקדון דמששלח בו יד הוי גזלן וכן החוטף מיד חבירו הוי גזלן כגון ויגזול את החנית מיד המצרי שמואל ב כ״ג:כ״א אבל לוה ולא שילם לא מיקרי גזלן דמלוה להוצאה ניתנה:

3 וחבלות - החובל בחבירו חייב בחמשה דברים כדאמרינן בבבא קמא דף פד. ואיש כי יתן מום בעמיתו וגו' כן יעשה לו בממון ובגמ' פריך היינו דיני ממונות:

4 נזק - דשור המועד או אדם שהזיקו ובגמ' פריך היינו חבלות:

5 תשלומי כפל - דגניבה שנמצא בידו דכתיב שמות כ״ב:ג׳ אם המצא תמצא בידו וגו':

6 ותשלומי ארבעה וחמשה - דשור או שה שטבחו או מכרו:

2 רשימות שיעורים על בבא מציעא פתח ↗

ויש להביא ראייה דכופר בפקדון בעלמא חלוק משליחות יד, דבכופר בפקדון גרידא ליכא חלות קניני גזילה ממש"כ רש"י סנהדרין ב א ד"ה גזילות וז"ל כופר בפקדון דמששלח בו יד הוי גזלן וכו' עכ"ל. ודבריו צ"ע דמדוע נקט רש"י שהכופר בפקדון נמי שלח בו יד והרי אף הכופר בפקדון בלבד הוי גזלן וחייב בחיובי גזילה. ונראה דרש"י סובר דאע"פ דהכופר בפקדון הוי גזלן מ"מ בכפירה בפקדון בלחוד ליכא חלות קניני גזילה, והדין דדיני גזילות בשלשה חל רק בגזילה שחלו בה קניני גזילה, ומשו"ה נקט רש"י דמיירי ששלח בו יד - דאזי חלין נמי קניני גזילה ומשו"ה בעי ב"ד של ג' מומחין. משא"כ בכופר בפקדון בלחוד לא בעי ב"ד של ג' מומחין מכיון דלא חל בכה"ג קניני גזילה ועדיין חל בחפץ חלות שם פקדון, והתביעה הוי חלות שם תביעת פקדון מהשומר דאינו נידון בג' מומחין כגזילות וחבלות.22ועיין ברשימות שיעורים למס' ב"ק עמ' ש"כ - שכ"א שהאריך רבינו זצ"ל בביאור דין מעשה גזילה וקניני גזילה. וע"ע שם בעמ' תר"ע - תרע"א מש"נ בשיטת הרמב"ם והראב"ד. וע"ע בס' שיעורי הרב למס' סנה' דף:.

2 רשימות שיעורים על שבועות פתח ↗

לאור זה מוסברים דברי רש"י בריש מס' סנה' ב א, גזילות שכתב וז"ל כופר בפקדון שמששלח בו יד הוי גזלן וכן החוטף מיד חבירו הוי גזלן כגון ויגזול את החנית מיד המצרי, אבל לוה ולא שילם לא מקרי גזלן דמלוה להוצאה ניתנה עכ"ל. ר"ל שבלוה ולא שילם חסר מעשה גזילת בעין כי אינו אלא עושק של אי - פרעון השתעבדות החוב, ובהעדר קנין גזילה בבעין ליכא מעשה גזילה ולא נכנס לכלל דין גזילות בשלשה, עיי"ש.22אמנם בשיעורים אחרים הבחין מו"ר זצ"ל בין הכופר בפקדון שאינו קונה קניני גזילה בכל אופן לבין השולח יד בפקדון שקונה קניני גזילה. האבני נזר חו"מ סי' א' ואחרונים אחרים שואלים מרש"י בריש סנה' ב. שכתב שהכופר במלוה אינו בכלל דין גזילות בג' משום שמלוה להוצאה ניתנה ואילו בסוגייתנו בשבועות איתא שהכופר במלוה כשר לעדות משום הטעם דאשתמוטי קא מישתמיט. וי"ל דבעינן שני הטעמים, כי בלי הטעם של מלוה להוצאה ניתנה הייתי אומר שהכופר במלוה גוזל את החפצא של מעות המלוה בעין וקונה קנין גזילה, וכדמבואר בשיעורים בגזלת בעין א"א לומר אישתמוטי קא משתמיט אלא בעושק. ומאחר שמלוה להוצאה ניתנה מועיל הטעם של אשתמוטי קא משתמיט להוציא כופר במלוה מדין עושק וכשר לעדות.עוי"ל לפי מה שנכתב הלאה בשעורים כי אשתמוטי קא משתמיט מועיל לענין הכשר עדות כי המשתמט לא נקרא רשע דחמס אך אינו מועיל לענין דין גזילות בשלשה. ורק הטעם של מלוה להוצאה ניתנה מועיל כי קובע שאין כאן גזילת בעין אלא עושק ועל זה אין דין גזילה בג'.

2 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות כלאים פתח ↗

והנה בגמרא במנחות שם דף ז' ע"ב יליף דקומצין מכלי שע"ג קרקע מסילוק בזיכין אבל לקדש קומץ בכלי שע"ג קרקע אין ראי' משם ע"ש ברש"י ואמאי לא נימא דהבזיכין גופה מקדשין להקומץ ועיין תוס' מנחות דף צ"ו ע"א ד"ה והאיכא ורש"י שם דף פ"ז ע"ב ד"ה שולחן אם שולחן מקדש לבזיכין או בזיכין עצמן מקדשין ע"ש כמו דאמר שם דף ז' ע"א וע"כ משום דלא דמי לשאר קמצים דשם הקומץ עושה שני דברים חדא דמברר הקומץ וחדא דמסלק הקומץ והקידוש של הקומץ נגמר בשעת נתינה לכלי כמבואר במנחות שם דף ו' ע"ב ועיין בתו"י יומא דף כ"ד ע"א גבי תרומת הדשן כה"ג ובירושלמי שם פ"ב דאמר דתרומת הדשן דומה או לקמיצה או להקטרה ואף דמבואר בזבחים דף י"ג ע"ב דקמיצה דומה לשחיטה ובאמת לא דמי לגמרי עיין סוטה דף י"ד ע"ב ומנחות דף ט"ז ע"ב וכ"מ דסכין מקדש להדם וגבי מנחה נתינת הקומץ להכלי זה גמר קידושה אך באמת גם הסכין דמקדש לדם זהו לא בגדר שחיטה רק לצורך קבלה עי' חולין דף כ"ט ודף ל"ג עיקרו לדם הוא צריך ובהך דזבחים דף כ"ה ע"א דדם סכין פסול ואף דהסכין הוה כלי שרת ועיין מנחות דף ע"ח ע"ב משום דאין לו תוך גם י"ל משום דמבואר בזבחים דף י"ג ע"ב דקבלת דם בעיא ממילא ולא ע"י מעשה ע"ש ונ"מ ג"כ אם שחיטת קדשים בעיא שיהא בימין עיין תוס' זבחים דף כ"ה וביומא דף מ"ח ע"ב וכ"מ. והנה בפרה פ"ג מ"ט מבואר דשחיטת פרה צריך ימין אך פרה שאני כמבואר בכ"מ עיין זבחים דף י"ד ע"ב ובתוספתא פ"א דמס' קרבנות ובאמת נ"מ בין שחיטת קדשים לשחיטת חולין אף דשחיטת שניהם כשרים בזר דגבי שחיטת חולין די שיהא מכחו וגבי שחיטת קדשים בעיא ביד ועיין בחולין דף פ"ז ע"א במה ששחט בו יכסה ע"ש ואף דבאמת הא די גם ברגל אך שם הטעם לא מחמת רגל רק דהוה כחו ועיין ע"ז דף נ"ז ע"א גבי ניסוך דרגל לא שמי' ניסוך אך מ"מ לא גרע מכחו ונ"מ ג"כ לשיטת רבינו דמשמע דס"ל בפ"ב מהל' פסוהמו"ק ה"ז גבי נקטע ידו של מזה קודם שהגיע דם למזבח דאין הטעם משום בעל מום רק משום דפקע שם יד ממנו וגבי קדשים בשחיטה י"ל דפסול גם כן כה"ג אם זרק הסכין וקודם שהגיע לצואר הבהמה נקטע היד והטעם משום דמהני הסכין לקדושי הדם. ובזה יש לבאר דברי התוס' במנחות דף ט' ע"א ד"ה ומדכהונה כו' מש"כ שם דשחיטה בעיא פנים משום קבלה וכונת התוס' אף היכא דלא שייך שחוטי חוץ כמו שוחט על גגו של היכל דמבואר בזבחים דף ק"ז ובלשכות כמבואר בזבחים דף נ"ה ע"ב ודף נ"ו ורגליו בחוץ כמבואר שם דף כ"ו א"כ חזינן דבעיא פנים ועיין תוס' סנהדרין דף מ"ב ע"ב ד"ה שכן ע"ש ותרצו דזה משום קבלה ועיין תוס' מעילה דף ה' ע"א גבי שחיטה אם הוה הכשר קבלה מש"כ שם דליכא איסור בקבלת פסולין ואף דזה תליא בפלוגתא דתמורה דף ו' ע"ב גבי בעלי מומין ע"ש רק כונת התוס' דהא קבלה היא ממילא כמבואר בזבחים הנ"ל וע"ש דף כ"ה ע"ב דזה הוה רק מאויר אך אם עשה כדין הוה זה פעולה ובלא זה לא כלום הוא וזהו כונת הירושלמי פסחים פ"ז ה"ד גבי נטמא הדם עד שלא הגיע לאוירו של כלי דנעשה כמקבל מים ור"ל כמש"כ. ונ"מ ג"כ למה דפליגי רש"י ותוס' במנחות דף מ"ט ע"א גבי מחשב חטאת לשם שלמים אם צריך לפרש דהיינו לאוכלן לב' ימים ולילה ע"ש והוא משום דהא מבואר בתו"כ פ' צו פ' ז' פ' י"ב ופרשת קדושים פ"א דבשעת שחיטת שלמים צריך לחשוב לאוכלן לשני ימים ע"ש אך כיון דאנן קי"ל כר"י בזבחים דף מ"ו ע"ב ודף ב' ע"ב דסתם סמכינן על תנאי ב"ד ע"ש לכך א"צ לחשוב וא"כ לפי"ז אם שוחט חטאת לשם שלמים סתם הוה כמו שחשב לאוכלו חוץ זמנו או דתנאי ב"ד לא הוה רק אם עשה כדין אבל שלא כדין לא וכעין דמבואר ביבמות דף צ"ב ע"א גבי הלכה וקלקלה דלהנשא לכה"ג לזה לא התירוהו ועיין ב"מ דף צ"ו ע"ב ובדברי רבינו בהל' זכי' ומתנה פ"ט ה"י ע"ש וביומא דף ס"ג ע"א גבי עקירת חוץ לא שמה עקירה ר"ל דעקירה לא מהני רק להכשיר הקרבן ולא להתחייב על זה כרת ועיין בירושלמי ספ"ח דשבועות דאין מצוה להפיסו על שקר ועי' רש"י ב"ק דף ה' ע"א ד"ה מפגל ע"ש דלכאורה משמע דזה הוה פיגול אף בסתם ועיין רש"י כריתות דף ב' ע"ב אך באמת ר"ל כך דקשיא לי' לרש"י דכיון דהא קי"ל בכ"מ עיין פסחים דף ק"כ דפיגול מטמא ע"ש וא"כ נמצא דע"י מחשבתו נטמא וזה חשיב ליה המטמא ומאי פריך לכן פי' דמיירי רק בפסול כה"ג וס"ל דזה לא מטמא ועי' זבחים דף י"ג ע"א ורש"י פסחים דף קכ"א ע"ש וברשב"ם. ומש"כ התוס' זבחים דף פ"ד ע"ב ודף ס"ו ע"ב ודף כ"ד ע"ב אם מיצוי בעוף הוה כמו קבלה או כמו שחיטה ור"ל ג"כ כשחיטה בקדשים מלבד שחיטה הוא ג"כ פעולה להדם זהו כונת התוס' הנ"ל ולכך בעיא פנים וא"כ הוה שפיר קמיצה כמו שחיטה כמש"כ אך כל זה גבי קמיצת מנחות דהקומצה עושה אותה קומץ משא"כ בלבונה הבאה בבזיכין דשם הקומץ נעשה כבר הוה רק בגדר סילוק ואין זה עבודה לענין מחשבה. ועיין מנחות דף ע"ז ע"ב שלא ינתח בשר כו' ואף דהאימורים ג"כ מופרשים ועומדים וברש"י ביצה דף י"ב ע"ב דרק גזרה שמא יאכל המתנות ובירושלמי פסחים פ"ה ה"י מה דמקשה שם אהא דנקט קרען וט"ס שם וצ"ל כהך דמנחות דף ע"ז ע"ב הנ"ל גבי ואת כל חלבו ירים ובשבת דף קט"ז ע"ב דצריך שיהא הפשט קודם נטילת האימורים וצ"ל דעור לא איכפת לן. ועיין חולין דף כ' ע"ב גבי עור בעוף ובתוס' שם דף כ"ט ע"ב דכתבו דאין לך מום גדול מזה וצריך לחלק בין עוף לבהמה ויהי' נ"מ ג"כ אם פשט העור קודם קבלה אם הוה זה כמו חסר ועיין זבחים דף ק"ד ע"א דאין הפשט קודם זריקה ע"ש ועיין תוס' חולין דף קל"ג ע"ב ד"ה ועורות קדשים וזבחים דף ק"ג ע"ב דאמר שם רצו אוכלין אותם אגב עורם וי"ל דזה רק גדר מצוה מן המובחר עיין שבת דף קל"ד ע"ב ובירושלמי שם ריש פ"ו דפסחים דלת"ק הוה מובחר מן המובחר ועיין תוס' מנחות דף ס"ג ע"ב איך הוה בשאר קרבנות וגם י"ל דטעם דמ"ד דרק עד החזה משום דמבואר בחולין דף קכ"ג דכ"ז שלא הפשיט את החזה אין עלי' שם הפשט ועיין תמיד דף נ"א ע"א ורש"י פסחים דף ס"ה ע"ב דאמר שם דרק גבי עולה מוכרח ההפשט ע"ש ובזה א"ש מ"ש התו"י יומא דף כ"ו ע"ב מה דדחק שם קרא דהפשט כשר בזר למה לא ילפינן מהך דשם דף מ"ט והלוים מפשיטין ובזה א"ש דגבי עולה מנלן. נמצא דרק בזרוע ולחיים אמרינן דבכור נוטל פי שנים אבל גבי תרומה י"ל אף לאחר הפרשה קודם נתינה אף במכירי כהונה אין בכור נוטל פי שנים ועיין בירושלמי כתובות פ"י דמבואר שם דגבי כתובת בנין דיכרין בכור נוטל פי שנים ע"ש וזה רק אם נימא ירתין תנן כמבואר בכתובות דף נ"ב ע"ב ודף נ"ה ע"א וגם אם נימא דזה רק לריב"ב דס"ל ב"ב דף קל"א דיכול לרבות לאחד וא"כ ע"כ מיירי דליכא בכור דבמקום בכור א"א זה כמבואר שם עיין מ"ש ה"ה ז"ל בפ"ו מהל' נחלות ה"ג ובפרט אם נימא כשיטת הירושלמי דבהכתובה אינו נוטל רק פי שנים בכתו ודאי ע"כ צ"ל כן דלמסקנא זה לא הוה רק בגדר זכות ותקנה ומ"מ נוטל פי שנים ונ"מ ג"כ לפי מה דמבואר בכתובות דף נ"ד ע"א בהך בעיא דבת ארוסה מהו במזונות ור"ל אם אח"כ נשאה רק הבת נולדה מין ביאת אירוסין אם יש לה תנאי כתובה יהיה ג"כ נ"מ גבי בן ארוס כה"ג אם מתה אמו מן האירוסין אם אח"כ לכשימות האב אם נוטל הכתובה בגדר כתובת בנין דיכרין כיון דנכסי צאן ברזל לית לה עדיין ועיקר התקנה משום זה כמבואר כתובות דף נ"ב ע"ב וע"ש דף נ"ג ע"א גבי קבורה ובירושלמי ספ"ח דכתובות אמר שם ארוסה שמתה אין לה כתובה כו' והכונה הוא או דר"ל לענין קבורה או דר"ל לענין כתובת בנין דיכרין וכמש"כ ועיין בתוס' שם בכתובות דף נ"ג ע"ב ד"ה בת יבמה אך אם נימא דזה הוה בגדר תקנה שוב אין נ"מ וכמש"כ. ועיין תוס' בכורות דף נ"ב וכתובות דף פ"ב במש"כ שם דאם הדבר לא היה מתחילה מוחזק ביד הבע"ח כ"ע מודו לדר"נ וא"כ לכאורה קשה מהך דקדושין דף ט"ו הנ"ל דזה ג"כ לא היה מוחזק מתחילה וצ"ל משום דזה הוה בגדר שכירות וכמבואר שם וכמו הך דב"מ דף צ"ב גבי פועל ע"ש וכן גבי ריבית וכמש"כ דהוה כמו שנתחייב כבר ונ"מ ג"כ למאי דקי"ל דיורש א"צ להחזיר הריבית אם ירש שטרי חובות אם יכול לגבות אם הוה כמו שגבה ועיין בתוספתא ספ"ה דב"מ דלא משמע כן וצ"ל דהגבי' יהיה איסור חדש וזה תליא אי שטר העומד לגבות כגבוי דמי כמבואר ב"מ דף ס"ב ע"ש ואף דע"כ אם לא נתחייב ליכא דין ריבית ובאמת לכאורה קשה ל"ל קרא בב"מ דף ע' ע"ב דלעכו"ם מותר ליתן ריבית הא כיון דקי"ל דהפקעת הלואתו מותר ואם כן אינו משועבד כלל הישראל להגוי ושוב אין כאן ריבית והוה כמו מוקדמת ומאוחרת ולכך באמת ס"ל להתוס' ב"מ שם מעכו"ם אסור ליטול ריבית ע"ש ועיין סנהדרין דף נ"ז ע"א כיוצא בו אך י"ל דנ"מ לעבד עיין תוס' ב"ק דף פ"ח ע"א אם שייך גבי עבד ריבית. ומ"ש התוס' ב"ק דף קי"ב ע"א דזה הוה כמו גזל י"ל דמיירי שלא ידע שאסור להלוות בריבית והוה בטעות וכמ"ש התוס' ב"מ דף קט"ו ע"ב ע"ש ומ"ש רבינו פ"א מהל' איסורי מזבח ובהשגות וכבר הארכתי בזה במ"א ועי' במה דפליגי רבינו והגאונים ז"ל בהל' מלוה פ"ד הי"ג אם מהני מחילה בריבית ובתוס' ב"ק דף ק"י ע"ב גבי כסף מכפר ודף ק"ט ע"א ודף ק"ג ע"ב דהיכא דאיכא גם גדר ממון עם כפרה אז שפיר מהני מחילה וע"ש בתוספות דק"ג ע"א גבי כופר דלא מהניא מחילה וזה תליא אם שייך בכופר גדר ממון וגם יש לומר דנפקא מיניה דהיכא דנטרי' שמירה מעולה דלר"א חייב כופר כמבואר ב"ק דמ"ה ע"ב ברש"י ד"ה ר"א אבל בגדר ממון ליכא. ובזה א"ש מ"ש התוס' שם דמ"ו ע"א ד"ה אלא אם הך דין דר"א גם לענין תשלומין או רק לענין איסור ובאמת כך דגבי כופר דזה הוה גדר כפרה בלבד צריך לשלם כמו איסור אבל גבי בור דליכא כופר אז ליכא בו תשלומין ובזה תליא ג"כ מה דפליגי גמ' דילן עם הירוש' אם גבי צרורות צריך לשלם כופר דגמ' דידן ס"ל בדף מ"ד ע"ב דפטור והירוש' ס"ל בפ"ב דחייב ע"ש וזה משום דקרבן לא מחייב רק במעשה ועיין שבת דף קנ"ג ע"ב גבי מחמר וסנהדרין דף ס"ג וס"ה וכ"מ ועיין במה דפליגי בירוש' ב"ק פ"ד ה"ח למ"ד דנגח ואח"כ הפקיר פטור אם פטור גם מכופר ור"ל אם החיוב הוא עליו או בשביל השור והשור כעת אינו שלו וזה ג"כ כונת רש"י מכות דף ב' ע"ב גבי עדים זוממין דאינם משלמין את הכופר דכתב שהרי לא הרג שורו את האדם ור"ל דהחיוב אינו כלל עליו רק בשביל השור וע"ש בריטב"א דר"ל דזה אינו בגדר ממון כלל רק שהם העידו שהוא מחוייב לשמים ובאמת אינו חייב כלל וא"כ לא הועילו בעדותם כלל. ובאמת נ"מ כך דגבי מתנות כהונה כמו בכור מחיים ותרומה ומעשרות ושאר דברים שפיר מהני לומר עשו את שאינו זוכה כזוכה דשם החיוב הוא רק בנתינה כיון דהם שייכים לשבט משא"כ בבכור בעל מום לאחר שחיטה דעל הבשר לא שייך בו גדר מתנות כהונה עיין ב"ק די"ב ע"ב ע"ש בתוס' רק משום גזל כהן ועיין בחולין דקל"א ע"א בתוס' ד"ה ה"ג ובמה דמבואר בבכורות דף כ"ח ע"א ע"ש בתוס' ד"ה שלא אך ר"ל כך דבכור בעל מום שניתן לכהן הוא דבר חדש לא מחמת בכור תם ולכך אף שנולד בעל מום הדין כן וגם לא דמי להדדי דבכור תם דוקא לאנשי משמר כמ"ש רבינו פ"א מהל' ביכורים דלא כרש"י זבחים דף ק"ג וכן מבואר בהדיא בירוש' פ"ד דחלה ובתוספ' סוכה פ"ד ובבעל מום לכל כהן ולכך ס"ל לרבינו דגבי קדשים אם הטיל מום בכונה אסור לאוכלן ולוקה כמבואר בפי"ח מהל' פסוהמו"ק ה"ה וגבי בכור לא פסק כן והטעם משום דגבי בכור הוה כמו פנים חדשות ולא שייך לומר עליו כל תועבה וכעין דמבואר בסנהדרין דף קי"ב ע"ב גבי זבח רשעים ע"ש וה"נ כן משא"כ פסוהמו"ק גם י"ל משום דגבי קדשים בעי פדיון וא"א לפדות ע"י מום שהוטל בהם בכונה משא"כ גבי בכור ועיין תוס' תמורה דף ד' ע"ב ד"ה ור"י. ולכך כל זמן שלא קבלם הכהן לא זכה בהם ולכך לא אמרינן בהם שמעלין אותם בדמים עיין רש"י בכורות דף כ"ח ע"א וכן לגבי כופר וזהו ג"כ כונת רבינו בפיהמ"ש שביעית פ"י מ"ב גבי קנסות דלכך אינם משמטין משום שהם חיובים שנתחייב בהם ולא יהי' פטור עד שיתנם ר"ל דגבי הלואה לא שצריך לשלם לו רק שצריך שלא יהי' חייב לו דהא מלוה להוצאה ניתנה והוה שלו רק שמחוייב ופועלת השמיטה שיפקע החיוב כמבואר ב"מ דף ל"ט ע"א משא"כ בדבר שצריך ליתן לו בזה אינה מועלת השמיטה דמ"מ לא נתנה ועיין ב"ק דף נ"ו ע"ב דאמר שם חד טעמא דשומר אבדה כש"ש כיון דרחמנא שעבדי' בע"כ כו' אף דבאמת הא צריך ליטול שכר ולא נטל אך זה תליא בב' התירוצים שכ' התוס' כתובות דף נ"ו ע"ב אם משום דרחמנא שעבדי' או משום דהוא שעבד נפשו ובזה א"ש מ"ש התוס' ב"מ דף כ"ה ע"ב ד"ה ואם דספק אבדה הוה לר"י ספק ש"ש ע"ש והוא לכאורה תמוה דממ"נ אם גבי ספק צדקה אזלינן להחמיר א"כ אז ודאי מחוייב ליתן צדקה לעני וא"כ ליכא פרוטה דר"י והוה שומר חנם ואם נימא דלהקל הוה ודאי ש"ש ועיין בהל' שבת מש"כ בזה אך לפי טעם ב' בהך דב"ק הנ"ל א"ש. ולכך י"ל ג"כ לשיטת רבינו בפ"ט מהל' שמיטה ה"ח גבי כפירה דלא משמט י"ל דשוב הוה בגדר גזל וגזל שייך בו מצות השבה מלבד החיוב כמבואר ב"ק דף ק"ה וכ"מ ולכך אינו משמט ולכך מבואר בירוש' גיטין פ"ה דגובה מן העידית משום דהוה בגדר גזל ועיין רש"י ריש סנהדרין דכתב שם דלא הוה גזלן הכופר במלוה ועיין ב"ק דף ק"ה ע"ב ובדברי רבינו פ"א מהל' שבועות דעבר על לאו דלא תשקרו גם הכופר במלוה אך י"ל דשם מיירי כעין הך דב"מ דף מ"ח ע"א בשייחד לו כלי ע"ש ושם דף קי"א. והנה רבינו השמיט הך דב"מ והטעם י"ל משום דקשיא לי' שם והא הוה שיעבוד קרקעות ואינו חייב קרבן ולא חומש גם בקפץ ונשבע כמבואר שבועות דף ל"ז ע"ב וב"ק דף ק"ה ע"א ולכך מוקי שייחד לו כלי דאז הוה כעין דאמרינן בשבועות דף ל"ב ע"ב דתפיסא מטלטלין ועיין גיטין דף מ"א גבי ייחד לה שדה וכ"מ רק זה מה"ת אבל מדרבנן כיון שתיקנו דאינו גובה מן הלקוחות שוב א"צ להעמיד כך וא"ש ובמ"ש התוס' ב"ב דף קע"ה ע"א דהיכא דליכא עדים לא הוה כפירת שיעבוד קרקעות ע"ש. גם י"ל טעם רבינו דלכך ס"ל דכפרנות אינה משמטת כעין מה דמבואר בירוש' פ"ג דהוריות ומכות דף י"א ע"ב דכל זמן שלא נתחייב בבירור לא שייך גדר כפירה ועיין זבחים דף ו' ע"א גבי סמיכה כה"ג ולכך גם כאן כיון דעדין לא נתחייב בבירור שוב אין שביעית משמטתו אך זה יהי' תליא בהך דשבועות דף ל"ז ע"א גבי הכופר בממון שיש עליו עדים אם זה הוה כפירה ע"ש גם הוה כהך דשבת דף קמ"ח ע"ב דמשמע שם דכיון דאינו יכול לתובעו לא קרינן בו לא יגוש ועיין גיטין דף ל' ע"א וב"ב דף קמ"ה גבי שושבינות אך אנן לא פסקינן כן וכמבואר בירוש' וכן פסק רבינו בהל' שמיטה גבי ע"מ שלא יתבענו ועיין במ"ש רבינו בהל' גזלה פ"ז ה"ט דהוה כמו יאוש ע"ש. וכן גבי פדיון פטר חמור למ"ד דאסור בהנאה מחיים י"ל דיש בהפדיון ב' דברים הפרשת השה מועלת להפקיע האיסור ואחר כך חל על השה מצות מתנות כהונה ובאמת נראה לומר דאף למה דקיימא לן בכורות דף ט' ע"ב דאם פדה בשאר דברים בשויו מהני זה רק לאפקועי איסורא אבל הנתינה לכהן די שיתן כפי דמי השה ועיין בירוש' פ"ב דקדושין במחלוקת דר"י ור"א דהכהן רק שיש לו חלק בהפטר חמור ובכורות דף י' ע"ב וי"ל דזהו כונת רבינו פי"ב מה' ביכורים הי"א שכתב ונותן דמיו לכהן ר"ל דא"צ ליתן הכל רק כפי דמי השה דדי בג' זוזים דלפי הנראה שם בדברי רבינו בהל' י"ב מבואר כך דהא דאמרינן בגמ' דבעי בינונית בג' זוזי זה רק אם פודה אותו בשאר דברים דאז לא הוה נתינה פחות מזה אבל כשפודה אותו בשה אז די בפטרוזא בר דנקא כיון דהוא בעל חי חשוב כמבואר זבחים דף ע"ג ושפיר יש עליו שם נתינה משא"כ כשפודהו בשויו אז צריך מידה בינונית ג' וכשאין הפ"ח שוה ג' אז צריך לפדותו בשה דלא תפיס יתר על דמיו כמו גבי מעש"ש כמבואר בירוש' פ"ד דמעש"ש ופ"א דסנהדרין וכן ס"ל לרבינו ועיין ב"מ דף נ"ב ע"ב וכ"כ בזה בהל' ערכין ומה דמקשה בבכורות דף י"א קשיא הלכתא אהלכתא ר"ל דמתחילה אמר שם דעין רעה בשקל ואח"כ אמר דדוקא ברגיא ותירץ כאן בבא לימלך אבל אם הוא שוה הרבה אז אף דצריך לפדותו בשויו מ"מ נתינה לכהן די בג' זוזי או בסלע בעין יפה כן ס"ל לרבינו ובאמת לכאורה קשה לשיטת רבינו מה מייתי ראי' בגמ' שם מהמשנה דנקט גם קטן דילמא שם קאי אספק פ"ח כמבואר שם במשנה וא"כ אין כאן מצות נתינה ושוב יכול לפדותו אף בקטן משא"כ היכא דבעי נתינה עיין רש"י חולין דף קל"ז ע"ב דאין נתינה פחות מסלע ע"ש. וכל זמן שהוא פ"ח אז אין עליו כלל שם גדר מתנות כהונה ומה דמבואר במשנה דף י"ב ע"א נותנה לכהן כו' לא ר"ל שבזה מקיים המצוה רק דר"ל דזה הוה בגדר מתנה בעלמא דהוה ממונו כמבואר שם דף י"א ע"א ועיין בתוספ' בכורות פ"א דמבואר כך וא"כ הוה הפטר חמור בעצמו של כהן ונ"מ אם אח"כ פדה הישראל את הפ"ח בשה שלו שייך גם השה לכהן ועיין תוס' בכורות דף ב' ע"א בד"ה ונותן ע"ש. ועיין ירוש' ביכורים פ"ב ה"ו גבי פדה בכוי ואמר שם דצריך עוד הפעם לפדותו בשה ונתינה לכהן די באחת ובאמת נ"ל דהירוש' מפרש כך לשון המשנה בבכורות דף י"ב הנ"ל דהך נותנו לכהן קאי ארישא דאמר שם דאסור בכוי מפני שהוא ספק ואם פדה בכוי ונתנו לכהן את הכוי אין הכהן רשאי לקיימו דאתי חורבא מיני' כעין דאמרינן בקדושין דף מ"ו ע"ב דהישראל יאמר דנפדה הפ"ח מדאינו מחזיר לו ועיין תוס' בכורות דף כ"ז ע"ב ד"ה דילמא דכ' שם כה"ג ועיין חולין דף פ"ה ע"א גבי כיסו וכ"מ לכן אסור הכהן להחזיק הכוי עד שיפריש הישראל השה וישאר תחת ידו דהוה ספק נתינה ודי בזה. עכ"פ מצות מתנות כהונה לא חל רק לאחר הפדיון ונ"מ ג"כ להך דב"ק דף ע"ט גבי נתנו לבכורות בנו ע"ש ברש"י ותוס' ואם נימא דיאוש ושינוי רשות הוה קנין או קודם יאוש ולענין ד' וה' המבואר שם במשנה אם הגנב פדה פ"ח שלו בהשה שגנב ונתנו לכהן כיון דאם נימא דלא מהני הפדי' שוב אין עליו מתנות כהונה ולא חל עליו שם נתינה כלל ועיין תוס' סנהדרין דף פ"ה ע"ב גבי גונב נפש ומכרו ע"ש וכן יהי' נ"מ למה דמבואר דף ט' ע"א ופודה בו פעמים הרבה ע"ש ברש"י ותוס' דף ד' ע"ב אם היכא דמתחילה פדה ספק פ"ח דמפריש לעצמו אם יכול אח"כ לפדות בו עוד ודאי פ"ח דהא אז צריך ליתנו לכהן וא"כ אף אם נימא דתקפו כהן מוציאין מידו ב"מ דף ו' הכא אתפסי' בידים כמבואר בתוס' בכ"מ י"ל דשוב זכה בשביל הראשון וצריך ליתן עוד אחר וזה יהי' תליא אם הך דספק פטור מליתן משום גדר דהמוציא מע"ה או משום דהוה כמו דאמרינן בכורות דף י"ח דהוה כמו שבא ליד כהן וזכה ממונו ולכך מבואר בבכורות דף י"ב ע"ב דאף לר"א דס"ל נתינה מעכב מ"מ בספק פ"ח דא"צ נתינה והוא מהך טעמא ולכך י"ל דיש עליו שם לקוח ופטור ממעשר בהמה וזהו כונת הגמ' ב"מ ו' ע"ב גבי נמצא פוטר ממונו כו' ור"ל דהוה גדר לקוח גם י"ל כמ"ש התוס' קדושין דף ע"ט ע"א וב"ב דף פ"א ע"ב דהיכא דממ"נ יצא מרשות הראשונה אין שייך בזה גדר חזקה. ובזה יש לתרץ קושית התוס' ב"מ דף ז' ע"א ד"ה מפריש מ"ש שם מאי קמ"ל שהם שלו פשיטא דמעשר בהמה לבעלים אך כך דכיון דהא מעשר בהמה הוה קודש ואין מקדשין בו את האשה וא"כ ממ"נ יצא מחזקה הראשונה וא"כ הוה אמינא דשוב יש לכהן זכות בו קמ"ל וא"כ אפשר לומר דכאן ג"כ כן וא"ש מ"ש רש"י ותוס' בכורות דף ט' ד"ה שתי דאמאי לא נקט דמפריש טלה לעצמו גם יהי' נ"מ אם פדה פ"ח ודאי בטלה ולא נתנו לכהן ואח"כ פדה בו פ"ח אחר אם מהני וזה תליא בהך דחולין דף קל"ד ע"א אם מתנות כהונה נגזלות ע"ש ושם דף קל"א. וא"כ לפ"ז הוה אמינא דאם מת השה בעודו ביד ישראל שוב לא שייך בו גדר נתינה לכהן קמ"ל הגמ' דצריך ליתן גם הנבלה כן ר"ל הגמ' דבכורות דף י"א ע"ב דזכיית כהנים הוה תכף משעת הפרשה כן פי' רבינו כונת הגמ' שם. וכן יהי' נ"מ לשיטת הרמב"ן ז"ל ב"מ דף ל"ח במלחמות דהיכא דנסרחה התרומה ופקע ממנו הקדושה אם עכ"פ צריך ליתנה לכהן מצד מצות נתינה וזה תליא אם תכף משעת הפרשה זכה בו השבט רק שיש לו טובת הנאה ליתנה לכל כהן שירצה או רק משעת נתינה עיין רש"י פסחים דף מ"ו ע"ב גבי חמץ ותוס' בכורות דף י"א גבי ברכה על הפדיון פ"ח וכ"כ בזה בהל' ערכין ועי' ברמב"ן ז"ל במלחמות פ"י דב"ק אם הקדושה והממון כהן הם שני דברים ואף דלא קדשה התרומה בגדר קדושה מ"מ נשארת ביד כהן או לא אך שם ג"כ י"ל החשש משום תקלה דנימא שנתקן הטבל ועיין בכורות דף י"ח ע"א דגבי מתנות כהונה כה"ג משום חשש דגיזה ועבודה ועיין נדה דף כ"ה ע"א וכ"כ בזה במ"א. וא"כ לפי"ז אם נימא דספק כפרה להחמיר וחולין בעזרה לאו דאורייתא עיין תוס' זבחים דף ס"ח ע"א וא"כ ל"ל קרא דצריך להביא וע"כ דזה הוה בגדר ודאי לא בגדר ספק ועיין מ"ש התוס' בכורות דף י"ז ע"ב דצריך להביא ב' עגלות מספק אף דליכא קרא ע"ש וכ"מ וכבר הארכתי בזה בח"ב היכא דאזלינן לקולא אם זה הוה בגדר ודאי או בגדר ספק וזהו כונת הגמ' סנהדרין דף מ"ב ע"א דגבי ד"נ שייך לומר נזדקן הדין דהיינו קש דינא ר"ל כך דכיון דקי"ל גבי ד"נ יצא לזכות אין מחזירין אותו לחוב ה"ה אם נסתפק להם דאז הוה לקולא לא מחמת ספק רק כמו שנפסק לזכות משא"כ בדיני ממונות ושאר דברים ועיין מ"ש התוס' ב"ב דף נ' ע"ב וגבי ממון זה תליא בהך מחלוקת דתקפו כהן מוציאין מידו ר"ל אם הוא ודאי פטור או רק ספק. וא"כ לפי"ז כך דאף דקי"ל דגבי שעטנז לא שייך ביטול י"ל דזה רק בודאי אבל ספק אין איסור כלאים עליו רק איסור כללי כמו כל הספקות ושם י"ל דשייך שפיר ביטול וכה"ג כתבתי בהל' אס"ב פרק ט"ז ע"ש וכן כתבתי גבי גדר חצי שיעור דאסור מה"ת אם יש עליו שם האיסור שלו או הוא רק גדר כללי דכל האיסורים חצי שיעור שלו אסור ונ"מ ג"כ ליוהכ"פ דהא כיון דמבואר בחולין דף ק"כ דלא תליא כלל באכילה רק ביתובא דעתא וא"כ למה כאן חצי שיעור אסור מה"ת דהא פחות מזה אינו כלום בשלמא גבי שתי' י"ל דכיון דזה תליא במה שהוא אדם כמבואר ביומא דף פ' ובמשנה דכלים פ' ט"ו שפיר י"ל דגם פחות אסור משום דאפשר שיש בו שיעור לאיזה איש אבל באכילה דהוה שיעור קצוב מה שייך זה וע"כ משום דחצי שיעור הוה שם כללי ולא בפרט אך לכאורה י"ל אם נימא דה' עינויים הוה מה"ת אפשר דזה לא גרע משאר עינויים אך מלשון הגמ' לא משמע כן. ובזה יש לבאר דברי הירוש' תרומות פ"ו דמודה ר"ל ביוהכ"פ וכן מה דאמר שם מודה ר"ל בעתיד להשלים ר"ל ביותר מכדי א"פ דאז יש שם איסור עליו גם לר"ל ועיין בזבחים דף ע' ע"א במה דאמר שם דצריך קרא דגבי נבלת עוף טהור רק אם אכל בכדי א"פ דסד"א חידוש הוא כו' ור"ל כך דכ"כ בח"א דזה הוה מחלוקת בחולין דף ל"ד אם הטומאה של נבלת עוף טהור נעשה זה בתוך הצואר או רק שאינו מטמא אחרים רק בבית הבליעה וזה ר"ל חידוש הוא דהיינו שהטומאה היא דבר חדש שנולדה אז ועיין בירוש' ספ"ו דיומא דהצואר היא מחיצתה ובנדה דף מ"ב וזבחים דף ק"ה אם מטמאה טומאת אוכלים ועיין בדברי רבינו פ"ג מהל' אבות הטומאות הי"א דנצל של עוף טהור אינו מטמא בבית הבליעה ואף דזה בעיא דלא איפשטא בנזיר דף נ' אך רבינו ס"ל דזה רק אם נימא דיש שם טומאה עלי' מעיקרא וא"כ בא מן הטמא אף אם נמחה וכמבואר בחולין דף ק"כ ואז אף אם אח"כ נקרש אף דנשתנה לפנים חדשות מ"מ טמא אבל אם נימא דהטומאה נולד בצואר וכיון דנמחה ונקרש אז הוה דבר חדש ואין עליו שם נבלת עוף טהור כלל ועיין ע"ז דף כ"ט ע"ב אטו משום דאחמיץ פקע איסורו ושם דף מ"ו ע"ב ברש"י גבי קמח של חטים של ע"ז דהאיסור רק משום דתפיס דמיו ובלא זה לא ועיין במנחות דף ל"א גבי קרש ובטהרות פ"ג וכ"כ בזה במ"א וגם י"ל דהוה כמו סרוחה מעיקרא לשיטת רבינו בהל' טומאת אוכלים פ"ב וכ"כ בזה בהל' נזירות ע"ש וכן ר"ל הך דזבחים דף ע' הנ"ל ור"ל דהזמן של האכילה נמשך יותר מכדי א"פ לא שהוא אוכל פירורים פירורים דאז לא חל עליו כלל שם נבלת עוף טהור לטומאה והוה כעין הך דירוש' פ"א דשבת גבי הוצאה לחצי גרוגרת ע"ש אך קשה דהרי ר"מ ס"ל בכריתות דף י"ב ע"ב דכל איסורים אם שוהה באכילתן זמן הרבה רק שיהא אוכל בב"א אז חייב לא כפי' רש"י שם דמיירי שהפסיק רק כפי' רבינו בפיהמ"ש שם כמש"כ בזה בהל' חמץ ע"ש ועיין מ"ש רש"י מנחות דף ע"ה ע"ב ד"ה א"ה שלא יהא הפסק בין אכילה לאכילה ופסחים דקי"ד ע"ב וכ"מ וא"כ קשה דהא בזבחים שם קאי לר"מ ולר"מ כל האיסורים כן וע"כ צ"ל דבאוכל ודעתו להשלימה חל שם הדבר עליהם תכף וזהו כונת הירוש' ועיין בדברי רבינו בהל' ממרים פ"ז ה"ב דגבי בן סורר ומורה אינו חייב עד שיאכל השיעור במלוגמא אחת ושתי' ג"כ בב"א ומשמע דכאן לא מהני בכדי א"פ והוא מדברי התוספ' סנהדרין פי"א עד שיתן לתוך פיו כשיעור ר"ל כך כמ"ש רבינו. ושם השיעור דאכילה ושתי' הוא חדא וזהו כשיטת התוס' סוטה דף ה' דרביעית הלוג הוא שיעור כ"ה סלעים והוא שיעור ליטרא כמבואר בכורות דף נ' וא"כ תרטימר דהוא שני ליטרים דהוא נ' סלעים הוה שיעורא חצי לוג ועיין מש"כ בזה בהל' ערכין וכן מה דאמר שם בירוש' דהכל מודים באיסורי הנאה והוא משום דנ"מ דכ"כ אם איסורים האיסור הוא על הדבר או האיסור הוא על האדם האוכל הדבר וזה תליא בהך גירסא דשבועות דף כ"ב ע"ב אריא הוא דרביעא עלה או אריא דרביע עליה ר"ל אם על האדם או על האוכל ועיין עירובין דף ע"ח ע"ב גבי סולם ושם ר"ל ג"כ אם הסולם הוא סילוק המחיצה לקולא או גדר פתח ע"ש דף נ"ט ע"ב ובירוש' עירובין ספ"ו גבי דקה ועכו"ם בעליונה לא מיקרי דיש לו דירה בתחתונה לענין שיבטל את העירוב וע"ש דף פ"ג ע"ב גבי מרפסת ותוס' חגיגה דף ד' ע"א ד"ה אלא. ובאמת יש נ"מ בין דבר שאסור לכל או דבר שאינו אסור רק לפרטים ולכך מבואר בפסחים דף מ"ח ע"א דטבל מיקרי איסור גופו ועיין תוס' שבת דף קכ"ז ע"ב בד"ה כיון דגבי תרומה אין החסרון בהדבר ע"ש. והנה כך דמ"ד חצי שיעור מותר מה"ת ס"ל דהאיסור על הדבר והשיעור הוא עצם לא מצטרף ופחות מזה אינו עצם משא"כ בדבר דמוטל על האדם או י"ל דגם בפחות כן וגבי איסור הנאה כיון דאין שינוי בהדבר ע"י פעולתו והדבר נשאר ע"כ דהאיסור הוא על האדם לא על הדבר וזה כונת הגמ' בעירובין דף ל' ע"א אדם אוסר עצמו כו' ע"ש ברש"י ותוס' ולכך גם חצי שיעור אסור ונראה דהא דמבואר בירוש' שבת פ"ח ה"ו אף ר"ש מודה בה מודה ר"ש באיסורי הנאה וע"ש בפ"ט ה"ה גבי כזית מן המת דר"ש פוטר ר"ל דסבירא ליה דקאי על כזית מן המת משום דר' שמעון ס"ל דשיעור דכגרוגרת ורביעית אף למצניעיהם ע"ש דף ע"ה ע"ב ודף ע"ו ע"ב איך אמר דגבי איסורי הנאה אף ר"ש מודה בכ"ש וי"ל כאן הך ר"ש היינו ר"ל וכהך דתרומות הנ"ל וא"ש. זהו שיטת הראב"ד כאן ואזיל לשיטתי' בהל' מעה"ק הנ"ל דזה הוה גדר ודאי ועיין רש"י כתובות דף י"ד ע"א ד"ה הכא מ"ש דהבן לא מיקרי רק ספק ספיקא והטעם ג"כ דנוכל לומר דרק ודאי פוסל ולא ספק דזה שם אחר וכעין זה כתבתי בהל' אס"ב אך רבינו ז"ל לא ס"ל כן רק דס"ל דאסור מחמת ספק שאין אנו יודעין היך לעשות ולכך ס"ל דתקפו כהן אין מוציאין מידו ובזה נמי תליא הך מחלוקת דבכורות דף ל"ד גבי תרומה תלויה אם חייבת בשימור דר"י ס"ל דא"צ שימור ולכאורה קשה מ"ש מהך מש"כ התוס' שם דף כ"ג ע"א ד"ה נבלה דכאן לא שייך כל שלא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא דזה רק מחמת ספק וכמו הך דגיטין דף מ"ב ע"ב גבי נתערב ולדה ותוס' יבמות דף ל"ה ע"ב ודף ס"ז ע"ב ודף צ"ט ע"ב ובירוש' שם רפי"א דשתוקי חייב על מכות אמו דהרי יש לו אב רק שהוא אינו יודע וכ"מ בזה וצ"ל כך דעיין במכות דף י"ד ע"ב ובזבחים דף ל"ג ע"ב דיש שם שיטה דהמטמא את התרומה עובר בלאו ולא את הקודש ע"ש ועיין סוכה דף ל"ה ע"ב גבי הכשר ובאמת הטעם משום דהוה כמו הך דע"ז דף י"ג ע"ב ופסחים דף מ"ח וסנהדרין דף נ"ו דכל היכא דעושה דבר שע"י זה תסתלק הקדושה עובר משום הך דלא תעשון ועיין בספרי פ' ראה פסקא ע"ו דמשמע שם דליכא איסור לבשל פסח אף שע"י זה נפסל עיין בתוספ' פ"ג דמכות דאמר שם אם בישלו עובר משום פסול קודש אך י"ל דר"ל דאם אכלו עובר משום קודש פסול מלבד לאו דפסח ובאמת לכאורה קשה למה לא מפרש הגמ' הך דפסחים דף מ"א ע"ב במחלוקת דאביי ורבא אין לוקין על לאו שבכללות דר"ל הך לאו ע"ש דף כ"ד ע"א ועיין במ"ש רבינו פי"ח מהל' פסוהמו"ק ה"ב מפי השמועה למדו כו' דכ' שם דלכך אינו לוקה משום שאין בו מעשה וכמבואר דף כ"ט ע"ב ועיין בתוספתא דקרבנות ספי"ב דגם אם נתן הניתנין למטה למעלה עובר בל"ת ובתוספ' מכות פ"ד וא"כ אמאי שם לא ילקה על זה וכן אם שחט בדרום קדשים של צפון כמבואר זבחים דף ל"ו או אם הכניס דם חטאת בפנים נימא דילקה דעשה מעשה ליפסל קדשים. וצ"ל דזה רק כמו גרמא דעי"ז נפסל קדשים וגבי הך דלא תעשון כן רק עשי' ולא גרמא משא"כ במטיל מום וכן הך דע"ז דף י"ג ע"ב שם הוה החסרון הפסד קדשים ובפרט בבעל מום שע"י זה יוכל לפדות וא"כ נתחלל הקדושה משא"כ הני פסולים דהוה רק כמו גרמא ועיין שבת דף ק"כ ע"ב ופסחים דף פ"ה ע"א משום הפסד קדשים ונ"מ ג"כ אם עשה מום עובר בקדשים אם עובר על זה וכן אם עשה מום בין קבלה לזריקה ועיין רש"י עירובין דף ק"ד ע"ב דאסור לטמא אבנט אף דיכול לטובלו ובאמת כונת התוס' בכורות דף ל"ד ע"א ד"ה אילימא שכ' דאחיזת הדם הוה כמו מום עובר ור"ל דאף דהרפואה היא רק לעשות מום אחר מ"מ כיון דזה המום עובר א"א להתיר לשחוט על מום זה אף שהרפואה שלו יהיה מום אחר מום זה עובר דכיון דבעי ראיית חכם גבי בכור וגבי קדשים וזה ר"ל מה דמבואר בגמ' דבעי העמדה דהיינו לראות את המום ולכך כיון דזה המום אינו קבוע לא מהני ועיין סוטה דף כ"ז בתוס' וערכין דף ד' וכ"מ וזהו ג"כ כונת רבינו בהל' איסורי מזבח פ"ו ה"ד דאינם בכלל העמדה והערכה ר"ל לראות הפסול. ועיין בנזיר דף מ"ג ע"ב במה דאמר שם גבי נקטע ראשו של אביו דאינו מטמא וגם אין עליו שם מת מצוה ס"ל לרש"י שם בד"ה והא דכיון דיש לו בן אין עליו שם מת מצוה להתיר לטמא לו ואף דהבן אם נשאל לנו לא נתיר לטמא לו מ"מ שם מת מצוה אין עליו וא"כ יהיה נ"מ אם הבן הוא נזיר או כה"ג אם חל על האב שם מת מצוה או כיון דיש לו בנים אין עליו שם זה ועיין יבמות דף פ"ט ע"ב ובדברי רבינו פ"ב מהל' אבלות גבי אשתו ושם אבאר זה ועיין בירוש' נזיר פ"ט גבי אם הכהו על ידו וצמחה ואמר הרופא דצריך לקטוע היד אז יחי' אם צריך לשלם עבור היד ע"ש ובירוש' פ"ד דב"ק. וזהו כונת הירוש' תרומות פ"ח ה"ט במה דאמר שם תפתר בשני כלים אחד תוכו טהור ואחוריו טמאים ואחד תוכו טמא ואחוריו טהורים ר"ל ושוב אסור להציל בשניהם דזה עושה לזה כמו שיש בידו להציל ואסור לטמא בידים. עכ"פ חזינן דמום עובר אינו עושה חילול בעצם הקדושה דלא כשיטת הרא"ש בבכורות שם וא"כ אם עשה זה בקדשים אינו לוקה ועיין תוס' בכורות דף ל"ז ע"ב ד"ה כאן. וכן יהיה נ"מ אם עשה מום בין שחיטה לקבלה דקי"ל דנפסל הזבח אך פדיון אין לו על זה כמ"ש רש"י מנחות דף ק"א ע"א ד"ה דמכלי שרת ע"ש כה"ג אם לוקה משום מטיל מום בקדשים ויהי' ג"כ נ"מ אם עלה לא ירד עיין זבחים דף פ"ד ע"א דבעלי מומין ירדו כה"ג דנפסל בקודש מאי ועיין בתוס' שם דף פ"ד ע"ב דמספקא להו גבי נשפך הדם קודם קבלה אם לא ירד וע"ש דק"ח ע"א גבי קבלה בכלי חול ודף קי"א ע"ב משמע שם דלא ירד כה"ג והטעם דלא דמי לקמצים שלא נתקדשו בכלי דירדו לכ"ע דכ"כ לעיל וכן כ' רש"י זבחים דף פ"ג ע"א ד"ה את דכ"ז שלא נקדש הקומץ בכלי לא מיקרי כלל נברר חלקו של מזבח ולא הוה כשחיטה עדיין משום דשם סכין מקדשו לו וכמ"ש התוס' זבחים דף ס"ט ע"א ד"ה אין קידוש וזהו כונת הגמ' שם אין קידוש בכלי שרת כו' דקמיצת זר הוה כמו שלא קידש הקומץ בכלי ותרד עיין מנחות דף ו' ע"ב והוה כמו עלתה חיה למזבח דתרד דעדיין לא נגמר השחיטה עיין זבחים דף י"ג ע"ב ומנחות דף ק"ב ע"א דקומץ כשוחט ונ"מ ג"כ למש"כ לעיל דלבונה שאני דמברר ברור הקומץ ולא כשיטת התוס' זבחים דפ"ג ע"ב ד"ה למעוטי ולקמן בהל' פסוהמו"ק אבאר זה. ואף דא"כ קשה במה דמבואר במעילה ד"ז והובא בדברי רבינו בהל' פסוהמ"ק פ"ג הי"ג גבי הפריש שני אשמות לאחריות דאם העלה קודם זריקת דמים דירד והתם קאי לר"ש ור"ש ס"ל דאפילו נשפך קודם קבלה כשר כמש"כ ועיין זבחים דף פ"ה ע"א דבקדשי קדשים כן והתם הוא קק"ד אך הר"א ז"ל מפרש כך דכיון דיהי' מותר אשם וא"כ יהי' עליו שם עולה אך זה רק לאחר זריקה אבל קודם זריקה עדיין אין שם עולה עליו ועיין ירוש' פ"ב דקדושין ה"ו ותוס' זבחים דף קי"ב ע"ש וא"כ הוה כמו מחוסר זמן בגופו ואם עלה ירד ועיין במנחות דף י"ב ע"א גבי פסולו בגופו ע"ש אך מדברי רבינו ז"ל נראה דגבי שני אשמות אם העלה אימורים קודם זריקה אף שאח"כ זרק מן האשם שהעלה האימורים לא מהני משום דכיון דהי' יכול לזרוק גם מהשני לא מיקרי אינו מחוסר מעשה בגופו כמו דאמרינן בזבחים דף פ"ג ע"ב וכאן לא קידש הסכין קדושה גמורה ולכך יורד ולקמן בהל' מעילה אבאר זה. עכ"פ גבי בעל מום כה"ג דנעשה לאחר שחיטה אם עלה אם יורד וכן יהי' נ"מ לשיטת ר"י אליבא דר"א דס"ל בזבחים דף ע"ז ע"ב ודף פ"א ע"א דגם בעלי מומין בתערובות יוכל להקריבם ולזרוק הדם היכא דהדם נתערב והאברים לא נתערבו וזרק הדם והאברים עלו אם ירדו דכיון דע"י תערובות מרצה שוב הוה כמו פסולו בגופו בקודש ואם עלה לא ירד או דכיון דבעלי מומין מלבד הפסול שלהם יש לאוין על כל העבודות שלהם כמבואר בתמורה דף ו' ע"ב ולכך אסור גם לשם עצים כמבואר בזבחים דף ע"ז ע"ב ע"ש בתוס' משום דבזיא מילתא כמבואר בתמורה דף ז' ע"א ולכך מבואר בתמורה דף ו' ע"ב דאף אם נימא דשעיר המשתלח לא פסול במום מ"מ אסור לעשות דינים של שעיר המשתלח בבעל מום ואמר שם דהיכי משכחת לה שיוכל להיות בעל מום בשעיר המשתלח כגון שהומם וחיללו על אחר וכיון דבעל מום כשר למה לן לחלל ואין לומר דר"ל כגון שהי' מחוסר אבר וזה פסול לכ"ע כמו בעוף וקרבן ב"נ וכמבואר בירוש' פ"ט דפסחים גבי פסח מצרים ופ"ט דסוטה גבי עגלה ערופה זה אינו דעיין ברש"י מעילה דף י"ב ע"א דכיון דבעל מום לא פסול שוב א"א לחלל משום מחוסר אבר דזה רק גדר פסול ולא גדר מום וכמו הך דבכורות דף ל"ט ע"א גבי מחוסר אבר מבפנים ע"ש וע"כ דלענין לעשות העבודה של שעיר המשתלח ודאי א"א בבעל מום ושפיר יכול לחלל רק דלהקדישו הוה אמינא דשרי דבעל מום יש בו שני פסולים אחד פסול קרבן ומשום דאסור להקריב ועיין בחולין דף פ' ע"ב ובמש"כ רבינו בפ"ג מהל' איסורי מזבח ה"ז ויראה לי כו' ובתוספ' דמכות פ"ד ותמורה פ"ב מבואר להיפך דיש לאו על זה ובתמורה דף כ"ח ע"ב דזה הוה כמו בע"מ עובר דאף דחל עליו קדושת הגוף מ"מ יש בו לאו ובמה דמבואר בדברי רבינו בהל' איסורי מזבח פ"א ה"ח דגבי בע"מ עובר אינו חייב רק על ההקרבה ולא על ההקדש וכן הוא בירוש' נזיר פ"ה ולכך רבינו ז"ל בס' המצות מנה לה בתרי לאוי ע"ש ובמה דמבואר במנחות דף פ"ה פ"ו פ"ז אם גם בשאר דברים הנקרבים יש גדר בע"מ לענין זה ובתוס' יומא דף ס"ג ע"ב ועיין במה דמבואר במנחו' דף ט' ע"ב חסר כבעל מום ותוס' זבחים דף ק"ט ע"א. עכ"פ בעל מום אסור להקריבו אף דיש בו גדר הקרבה ועיין בכורות דף י"ד ע"ב אך זה י"ל דהתערובות משוה לו שיהי' יכול להקריבו לשם עצים ובזה יש ליישב קושיית התוס' בזבחים שם וביומא דף ס"ד ועיין זבחים דף פ"ה ע"ב דטעם דר"ע משום דכנגדו כשר בעופות ולמה לא אמר ג"כ משום דמרצה ע"י תערובות וע"כ דהריצוי הוא רק שלא יפסול השני ועיין רש"י זבחים דף פ"א ע"א ד"ה ומשנה וכן יהי' נ"מ למה דמוכח בזבחים דף ק"כ דאף הני דאם עלו ירדו אם משלה בהם האור לא ירדו ע"ש בתוס' וזהו באמת מה דמבואר בזבחים דף כ"ז ע"ב דמזבח הפנימי מקדש פסולים דלא חזי לו כלל וכן כלי שרת ועיין בדברי רבינו פ"ג מהל' פסוהמו"ק הי"ח והי"ט ובכריתות דף כ"ד ע"ב דאמר שם דכלי שרת מקדשין ומ"מ רבינו לא פסק כן בפ"ד מהל' פסוהמו"ק הי"ט אך כך דהנה בזבחים דף כ"ו ע"ב נקט קטרת זרה שעלה לגבי מזבח וכן כ' רבינו בפ"ג מהל' פסוהמו"ק הי"ח דהנה לכאורה משמע דדוקא זרה אבל קטרת ציבור לא ירד והרי במשנה דף פ"ה ע"ב וכן כ' רבינו שם בהל' ט"ז דקטרת במזבח החיצון תרד משמע אף שאינה זרה. אך כך דהנה התוס' בזבחים דף פ"ז כ' דאם נזרק הדם על המזבח לא יקנחו לכ"ע אף בדם פסול וע"ש דף פ"ח ע"א ד"ה חטאת ותוס' מנחות ד"ו ע"ב ד"ה שהרי וצ"ל הטעם דגבי דם הוה כמו שמשלה בו האור ואף דלפקע האיסור ממנו לא פקע כמ"ש התוס' זבחי' דף מ"ג ע"א זה רק היכא דבעי שישלוט האור ברובו כמש"כ לעיל גבי הפיגול והנותר והטמא שהעלה לגבי המזבח אבל לענין הורדה גם בדם כן וזה רק היכא דקדשינהו בכלי שרת וא"כ לפי"ז לגבי קטרת נמי אף דבהם לא שייך גדר לחמו של מזבח עיין תוס' מעילה דף י' ע"ב מ"ש דלמה קטרת מיד לאחר שתעלה תימרתו אין בו מעילה ועיין בירוש' פ"ב דיומא דגבי קטרת הוה רק שריפה ולא עיכול ועיין בירוש' סוטה פ"ג ולכך מבואר במנחות דף כ"ו ע"ב דלא מהדרינן פוקעין בקטרת ובזה א"ש מ"ש התוס' זבחים דף ק"ט ע"ב ד"ה ומר סבר דלמה לא הוה כמו קומץ מנחה דחשוב הקטרה בחוץ לחייב אף בכזית אך שם משום דמהדרינן פוקעין מיחשב הקטרה כמבואר דף ק"ח ע"ב משא"כ בקטרת מ"מ אם משלה בו האור י"ל דלא ירד במזבח החיצון כמו גבי דם. והנה באמת נ"ל דהא דמבואר בזבחים דף פ"ז ע"א דלרבא לינה מועלת בראשו של מזבח זה רק אם עדיין לא משלה בו האור אבל אם משלה בו האור אז אין שייך בו גדר לינה כלל ודלא כתוס' שם בד"ה מה דמשמע שם דלרבא מועיל אף במשלה אך זה רק בדבר שנקדש בכלי שרת אבל קטרת זרה אף אם משלה ג"כ תרד וכן יהי' הדין גבי בעלי מומין קודם שחיטה אבל אם נעשה בין שחיטה לקבלה אז י"ל דאם משלה בהן האור לא ירדו כמו גבי קטרת דנקדש בכלי שרת כמ"ש התוס' יומא דף מ"ח ובאמת הטעם דגבי שולחן אין לינה מועלת ע"ש ברש"י משום דמזבח רק רצפה כמבואר שם דף כ"ז ע"ב משא"כ במזבח הפנימי. והנה עיין בתוס' שם בזבחים דף פ"ז ד"ה לשולחן ובמנחות דף ק' ודף צ' אם הלחם נפסל בלינה היכא שנזרק כהלכתו וביומא דף כ"ט ע"ב ועיין בירוש' שקלים פ"ו דמבואר שם דאם אין לו לחם אחר מניח הלחם הישן עד שבת הבאה ופסול ועיין בתוספ' מנחות ספי"א דמבואר שם דמותר באכילה וחייבים משום פיגול והנה לכאורה י"ל דכמו דאמרינן בשבועות דף י"א גבי קטרת דלא פסל בה לינה משום דעומדת לכל השנה וא"כ י"ל דה"ה בלחה"פ כיון דמצותו כל השבוע אך מ"מ הא מבואר בתוס' שם דלאחר שקידש במחתה נפסלת בלינה ה"נ י"ל גם בלחה"פ לאחר שהגיע זמנו לפרק דהוה כמו דפריק כמבואר במנחות דף ח' אך באמת דכלי שרת ומזבח הפנימי הוה כמו שהם עושים פעולה במה שבתוכם עיין מנחות דף ק' ע"ב דמכלי שרת לא אשכחן דמיפרק ותוס' שם דף מ"ו ע"א ד"ה ואיזה ודף מ"ז שם וכלי מצרף כמבואר בחגיגה דף כ"ג ע"ב ומבואר בירוש' שם במה דבעי אם יכול להקריב קומץ בשני כלים ואמר דאם יכול להקדיש בשני כלים למה כלי מצרף משום דהוה ס"ל דזה לא בגדר צירוף רק דהוה כמו דבר אחד וכמו הך דמנחות דף י"ג ע"ב גבי לחה"פ דסדר אחד הוה כמו גוף אחד ע"ש בתוס' ותוס' חולין דף ל"ו ע"א גבי צריד של מנחות ותוס' שבת דף נ"ח ע"ב גבי זוג ועינבל וסוכה דף ט"ז גבי מיטה ע"ש בתוס' ודחי דסולת ולבונה וגחלים בכמה כלים הם קרבים ר"ל דהלבונה הי' מלקט קודם הקמיצה כמבואר בסוטה דף י"ד ע"ב ועיין מנחות דף י"ג ע"ב ד"ה ליקוט ותוס' שם דף י"ד ע"א ד"ה והלבונה אך כך דלאחר שנתן הקומץ לתוך הכלי לקדש הי' נותן הלבונה ג"כ על הקומץ ואח"כ אם רצה הי' מקטירם בב"א עם הקומץ ואם רצה הי' מלקט הלבונה עוד הפעם ונותן עלי' מלח ומקטירה על המזבח בפ"ע והליקוט הראשון הוה בגדר קמיצה והליקוט השני הוה בגדר הולכה ולכך נקרא שלא ברגל מנחות דף י"ג ע"ב ומ"מ אם רוצה להקטירה בפ"ע ע"כ צריך ללקטה פעם השני וצריך ליתן עליה מלח כמבואר במנחות דף כ' ע"א ושם דף ט"ז ע"ב מבואר דיש בו הולכה ואף דבדף ט"ז אמר שם דלבונה לא בעי מתן כלי צ"ל דלא משום הלבונה רק משום המנחה כמבואר דף ח' ע"א דאין קדושה בלא זו ושם משמע דהמתנדב לבונה א"צ לקדשה בכלי אך בתוספ' דמנחות ספי"ב מבואר דצריך לקדשו בכלי ולקמן אבאר זה. עכ"פ הכלי שרת עושה פעולה במה שבתוכו וכן השולחן בלחה"פ עיין מנחות דף נ"ט ע"א ודף נ"ז ע"ב ודף פ"ז ע"ב בתוס' ד"ה מהו דשולחן מקדש ללחם ודף צ"ה ע"ב ותוס' מעילה דף ח' אך י"ל דכמו דקי"ל דגבי קרבן ציבור סכין מושכתן כמבואר בשבועות דף י"ב ה"נ גבי לחה"פ העבודה ראשונה שלו מקדשתו ומ"מ קי"ל כמ"ד במנחות דף נ"ז דאם החמיץ לחה"פ לוקה דכיון דהחמיצה שוב אינם ראויים ללחה"פ ושפיר קדוש בתנור ועיין במנחות דף צ"ה ע"א דמבואר שם דבמסודר אין לחה"פ נפסל במסעות אף דבטלה מחנה שכינה וכן הוא בירוש' יומא ספ"ד אך י"ל כמ"ש התוס' זבחים דף כ' ומנחות דף ט' דלענין ליפסל ביוצא אינו נפסל במסעות עד שיעשה בו עבודה ועיין תוספ' מנחות פי"א דיכול להוציא אותם חוץ לעזרה לר"י והוא מהך טעמא ומיירי קודם שהגיע זמנם לפרק משא"כ בשהגיע זמנם לפרק דאז יפסל ביוצא וזהו כונת הירוש' חגיגה פ"ג ה"ח שולחן שנטמא מטבילין אותו בשבת לר"מ כיון דצריך שיניחו עליו הלחם השני מיד א"כ נמצא דגם הלחם השני נטמא דלא הי' הערב שמש ולרבנן יוכל לסדר אחר הערב שמש ואח"כ דחה שם דמיירי שנטמא במשקין דלא בעי הערב שמש גם לר"מ וגבי טומאת ע"ה שפיר בעי הערב שמש כמ"ש התוס' חגיגה דף כ"א וכן פסק רבינו ז"ל בפי"א מהל' מטמא מו"מ ואף דלכאורה קשה ממנורה דהא צריך להדליקה קודם הערב שמש וא"כ למה לא נקט במשנה מנורה כמו בברייתא עיין דף כ"ו ע"ב ובאמת לשיטת רבינו בהל' תמידין ומוספין בפ"ג דגם ביום הי' צריך להדליק וא"כ ס"ל כתנא דברייתא שם דשייך תמיד גם במנורה ומ"מ לא הביא הך דלא תגע במנורה י"ל כמו דאמרינן דאין טומאות ידים במקדש ה"נ י"ל דלא גזרו על טומאת ע"ה במקדש ועיין בכלים פט"ו מ"ו גבי ספר עזרא ונבלי בני לוי דטומאה דרבנן לא גזרו במקדש ובזבחים דף כ' ע"ב ובדברי רבינו בהל' ביאת מקדש פ"ה ה"ו ובשקלים פ"ח ע"ש אך גבי שולחן כיון דמוציאין אותו לחוץ כמבואר בחגיגה שם חל עליו טומאת ע"ה ולקמן אבאר זה. ובזה יש ליישב כונת רש"י בשבועות דף ט"ו ע"ב ד"ה בשחיטת ע"ש בתוס' דלמ"ד תנור מקדש אך מ"מ כאן צריך דבר שיפסל ביוצא וביוצא לא נפסל רק בעבודה וכן דייק שם רש"י בלשונו ע"ש. עכ"פ השולחן ג"כ עושה פעולה בהלחם וכן מבואר בירושלמי ספ"ג דחגיגה דגבי מזבח הפנימי דכתיב מקטר קטרת ר"ל שהוא מקטיר את הקטרת ולא הוה כמו רצפה רק שעושה פעולה בהדבר ולכך בהקטרת שעליו צריך דוקא מתחילה להקדיש בכלי שרת כמ"ש התוס' יומא דף מ"ח ע"ב והוה כמו משלה בהן האור דאז אף אם ירדו יעלו ואף פסולים דלא חזו לו אך כל זה דבר שנקדש בכלי שרת אבל קטרת זרה אף במזבח הפנימי יורד ובזה א"ש הך דמנחות דף נ' מה דמקשה שם אלא יחיד כו' הא המזבח הפנימי כו' ודילמא נ"מ דאם עלה לא ירד ולמש"כ א"ש וע"ש ברש"י דף נ' ע"א ד"ה הא דחשיב שם גם יוצא וצ"ל דלאו דוקא כמ"ש התוס' בכ"מ. אך כל זה להקרבה וגם לחייב עליו משום פיגול ונותר שלא יהיה נקרא פסולו בגופו וכמו גבי יוצא עיין רש"י פסחים דף ל"ד ע"ב ודף ע"ז ע"ב וכ"מ אבל באכילה אסור הלחם וגם הוה נותר כמבואר במנחות דף ק' ומעילה דף ט' וגם הא שכתב רבינו בפ"ג מהל' פסוהמו"ק דכלי שרת מקדשין את הדם הפסול ליקרב ר"ל דלא נימא דהוה כמו פסולו בדם דאף אם עלה ירד קמ"ל אך מ"מ לזורקו אסור אך לר"ש דס"ל דכזרוק דמי שוב גם לזורקו מותר וכן יהיה נ"מ אם רק מתנה אחת בקדשים אם מותר לזרוק השאר מהדם שבכלי שרת וכן יהיה נ"מ לענין כבוס עיין זבחים דף ל"ח ע"ב ודף צ"ב ומעילה דף ה' וכמו כן כתבו התוס' בזבחים דף ל"ד ע"ב ד"ה פסול דנ"מ לענין לשפוך השירים ליסוד ע"ש זהו שיטת רבינו. אבל בעלי מומין אף לדידן בתערובות י"ל דאם משלה בהן האור לא ירד והא דפסק רבינו בהל' פסוהמו"ק פ"ב הכ"ג וכל אותן הזבחים פסולים שם ר"ל על הני דנזרק הדם שלהם והם כשרים מ"מ כיון דקי"ל דשחוטים נדחין חל עליהם שם פסול וע"ש דף ע"ד ע"א אבל בדם התמצית דזה לא הוה בגדר פסול רק גזרה לכך לא נדחה ובאמת הכונה בגמ' שם דף ע"ט ע"ב כך דכאן נקט נתערב בדם הפסולין ור"ל כגון בעלי מומין או רובע ונרבע ובזה לא מהני לשם מים לכ"ע עיין בתוס' שם דף ע"ז ע"ב ד"ה בדם ופסחים דף ס"ה ע"א וגם לר"א דס"ל דתלינן שכבר קרב בזה לא שייך דכיון דקי"ל יש בילה וא"כ בכל הדם מעורב דם פסול ולכך לא פליג ר"א גבי דם תמימין בדם בעלי מומין ודלא כפי' רש"י ובמ"ש רש"י דף פ"א ע"א בד"ה משנה שם קאי לרב אשי דס"ל אין בילה ע"ש. רק בדם התמצית לית בו חשש כלל דזה כמיא בעלמא רק חיישינן שמא יש בדם התמצית גם דם הנפש שלא נתקבל בכלי וזה הוה פסול גמור ואסור לזורקו גם לשם מים כמבואר בפסחים דף ס"ה ע"ש בתוס' ולכך קאמר בגמרא דפליגי אם דם התמצית מצוי לרבות על דם הנפש וע"ש בפיהמ"ש לרבינו מ"ש שם שהתמצית יש בו דם הנפש אך כך דר"ל אם דם התמצית הוא מרובה מדם הנפש שלא נתקבל בכלי וא"כ ליכא דם פסול כלל דדם התמצית הוה כמו מים בעלמא ודם הנפש שלא נתקבל נתבטל בדם התמצית ומ"ד דישפך לאמה ס"ל דאינה רבה וא"כ יש גם דם הנפש שלא נתקבל וזה אסור לשם מים אך מ"מ דיעבד כשר מחמת דלא נתבטל דם הכשר בו דהוה כמו עולין וכמ"ש התוס' פסחים שם ותוס' יומא דף ס"ד וגם גדר דיחוי לא שייך כאן כיון דלא הוה פסול גמור רק מחמת תערובות ולא בטל דרק היכא דמן הדין נתבטל רק משום חשש גזרו א"כ חל הגזירה על הכל ונדחה וזהו כונת הגמרא שם דף ע"ג ע"ב אמר רבא השתא דאמרי רבנן כו' לא מרצי ר"ל דכיון דאין הטעם משום דלא בטלה דאז הוה אפשר לומר דאין שייך בזה גדר דיחוי דהא זה לא הוה רק משום חסרון ידיעה וכהך דגיטין דף מ"ב ע"ב וכ"מ כמש"כ אבל כיון דהטעם הוא משום גזירת חכמים ונדחה אף אם נתברר ולכך לא מרצה וכ"כ בזה וא"כ אם נימא הטעם משום גזירה ע"כ כיון דנקט בסיפא אם לא נמלך ונתן כשר ע"כ דס"ל דגם שחוטים אינם נידחים וא"כ לעירבינהו וליתנינהו ובאמת הני פסולים דנקט במתניתין י"ל דקאי ארובע ונרבע ובזה גם ר"א מודה דלא מהני אם נתן מקצת רק להני דנתן אם נתן הכל למאן דלא ס"ל דיחוי ואם הוה הני פסולים בעלי מומין אם נימא דאין בילה אז אם נזרק מקצת יכול לזרוק הכל כיון דאין בילה אבל לר"פ י"ל דהטעם דס"ל דגבי דם התמצית ישפך לאמה לא משום גזירה רק משום דיש בהם דם הנפש שלא נתקבל ולכך אסור משום דלא בטל כמש"כ ושוב לא שייך בו דיחוי ולכך אם נתן כשר אבל ברישא אף בדיעבד פסול מחמת דיחוי וכמש"כ וא"ש ומה דפסק גבי נתערב הניתנין למעלה בהניתנין למטה דדיעבד כשר משום דס"ל לרבינו דדיחוי לא שייך רק לכפרה ולא לענין אכילה עיין תוס' ב"מ דף נ"ג ע"ב וזבחים דף ס"א ע"ב ובמש"כ רש"י פסחים דף ק"כ ע"ב בהני תרי לישני אם לס"ד היה יכול לאכול הפסח גם ביום ט"ו או לא וזה תליא אם יש דיחוי באכילת קדשים וכיון דאנן קי"ל כמ"ד בזבחים דף כ"ו ע"ב דלענין כפרה שלא במקומו כמקומו דמי רק הנ"מ הוא לענין אכילה לא שייך בו דין דיחוי אף דאין מניחין אותו לזרוק דלא עדיף מהחשש גופה ולכך כשר בדיעבד כן היא שיטת רבינו. ובאמת נ"ל דמה דמבואר בתוספתא דמכות פ"ג בישלו עובר משום פסול קודש ר"ל כך דקאי ארישא דפסח שיצא חוץ לחבורתו דנפסל וקמ"ל התוספתא דפקע דין פסח ממנו ונ"מ דאם בישלו אח"כ לפסח היוצא ואכלו אינו עובר רק משום פסול קודש דיוצא ולא משום דאסור לאכול מבושל וכעין דאמרינן בפסחים דף מ"א ע"ב גבי אכל נא מבעוד יום ובירושלמי פ"ז ה"ב ובמנחות דף נ"ז ע"א גבי חימצו ויצא וכ"כ בזה ולפי מש"כ דגבי פסח שבישלו יש עליו הלאו דכל שבקודש פסול וא"כ גבי פסח שבישלו בחמי טבריא דשוב אין לו תקנה לצלותו אף אם נימא דאין עליו שם בישול עיין תוס' פסחים דף ל"ו ע"ב ד"ה פרט לחלוט וזה תליא בהך מחלוקת דפסחים דף מ"א ע"א גבי צלאו ואח"כ בשלו אם הטעם משום דהבישול מבטל הצלי' או משום דיש עליו שם בישול ג"כ ונ"מ דכאן לא עבר לרבא משום לאו דצלי אש רק משום מבושל. אך י"ל דמ"מ הא נקט כי אם צלי אש אך זה תליא במה דפליגי רש"י ותוס' ב"מ דף קט"ו ע"ב ד"ה אבל מאיזה פסוק הוא וזה ג"כ כונת הגמרא דף מ"א ע"ב גבי בישלו מבעוד יום דלמה לן קרא על זה אך ר"ל היכא דיש בו גם צלי וא"כ אין האיסור משום שאינו צלי רק מפני שהוא מבושל לכך בעי קרא על זה וכ"כ בזה בח"א בהל' מאכלות אסורות ובהל' שחיטה. וזה ג"כ טעם רש"י חולין דף קט"ו ע"ב ד"ה אבל דפסח שבישלו בעי עיבור צורה אף דזה הוה פסולו בגופו עיין בירושלמי פ"ז דפסחים גבי נגע בחרסו של תנור רק דהא בפסחים דף מ"א מוקי לה בצלאו ואח"כ בשלו ס"ל דלא מבטל הצליה ולא מיקרי פסולו בגופו. ובאמת נראה דהא דאמרינן בפסחים דף ע"ה ע"א גבי תנור שגרפו דאין זה צלי אש אין הפי' כמ"ש רש"י שם דף ע"ה ע"ב גבי נגע בחרסו של תנור דזה מהך טעמא דלא דמי כלל דשם ר"ל דצלאו באוירו של תנור וא"כ אין עליו טעם דהוה צלי מחמת דבר אחר ואין זה פסול כלל רק דלא נצלה באש וי"ל דאם אח"כ חזר וצלאו באש מהני אבל במשנה ר"ל שנגע בהחרס של תנור ואם כן שוב לא מהני שיחזור ויצלהו באש כיון שנצלה בדבר אחר וא"ש מ"ש התוס' שם בד"ה נכוה וע"ש בתוס' דף ע"ו ע"א ד"ה אלא דהא דצלאו ואחר כך בשלו זהו רק במים ולא בדבר אחר ועיין בדברי רבינו פ"ח מהל' ק"פ ה"ח דרק לסוכו מותר ביין ושמן ולטבלו מותר רק במי פירות ולא חשיב יין ושמן משום דבירושלמי מבואר דאסור לטבל ועי' בע"ז דף ל"ח ע"ב דשמן עם בשר הוה נט"ל וכ"כ בזה בח"א. ואם מתחילה צלה הפסח בחמה י"ל דיכול אחר כך לצלותו באש משום דמעשה חמה הדר כמבואר במנחות דף כ"א ולענין חמי טבריא י"ל דזה תליא בהך דשבת דף ל"ט ע"א וכ"כ בזה בח"א. וכל זה לענין קדשים אבל תרומה כיון דמבואר בסנהדרין דף פ"ג ובחולין דף קי"ג דע"י הטומאה נתחללה התרומה ופקעה הקדושה לכך אסור לטמאותה כמו ונתצתם ועיין תוס' פסחים דף י"ג ועיין בדברי רבינו בהלכות סנהדרין פי"ט דחשיב שם השורף עצים מן המקדש ע"ש ומשום דנתבטל הקדושה ע"י השריפה וגם בתרומה טמאה כן דכיון דחזינן דתרומה טמאה יש לה דין בפ"ע בשריפה לכהן והוה בגדר מתנות כהונה כמבואר שבת דף כ"ה ולקמן אבאר זה ועיין סנהדרין דף קי"ב ע"ב דתרומה של עיר הנדחת דאסורה בהנאה מ"מ אסור לשורפה בידים ועיין תוס' פסחים דף י"ג ע"א בד"ה ושורפין דמספקא להו אך י"ל דבתרומה דמותרת בהנאה הוה אמינא דיכול לטמאותה משום דזה יהי' ג"כ בכלל מתנות כהונה וכמבואר בירושלמי תרומות פ"ה וביכורים פ"ב דילפינן מולמשחה להדלקה וס"ד דשרי ועיין בתוספתא פרק י"ד דשבת דגבי תרומה אין מכבין להציל ובקודש ובכתבי הקודש מותר לכבות ובירושלמי שבת פט"ז מקשה זה דלמה גבי תרומה אין מצילין הא כתיב בכל קודש לא תגע לרבות את התרומה ואם כן אסור להפסידה וחסר שם לשון התוספתא אך הטעם כמש"כ דלטמא אסור משום שעי"ז נתחללה ופקעה קדושתה ועיין בדברי רבינו פי"ב מהל' תרומות ובהך דגיטין דף נ"ג ע"ב דאמר שם דזה רק מדרבנן ושם קאי גם אתרומה אך י"ל דהנה בירושלמי שם מבעי היכא דהיה יודע שהוא תרומה רק סבר שמותר לטמאותה מי קנסינן לו ומשמע דהקנס הוא משום איסור הטומאה ולא משום ההפסד ולמה דחק שם הוה לי' לאוקמי כגון שלא היה יודע שהן מוכשרין ועיין תוס' ב"ק דף ק' ע"ב אך י"ל דס"ל להירושלמי דמיירי במשקין דומיא דמנסך ומ"מ הוה היזק שאינו ניכר כמ"ש התוס' גיטין דף מ"א דבדרבנן מיקרי היזק שאינו ניכר וס"ל דזה אתיא כמ"ד טומאת משקין דרבנן וא"ש דברי הגמרא גם כן ובאמת לפי מה דמבואר בירושלמי פי"א דתרומות הלכה ו' דאמר לית כאן תלתן ד"ת משמע דס"ל דכרשינן שפיר הוה מן התורה והא דמבואר בריש פ"ט דתרומות גבי גידולין דכרשינן מדרבנן צ"ל כך דהנה בירושלמי פ"ד דחלה אמר שם אימתי גזרו על הכרשינן ור"ל אם נימא דכרשינן הוה מן התורה תרומה הך גזרו ר"ל דגזרו דאסור לטמאות תרומות כרשינן אף דזה הוה ראוי לבהמה עיין תוס' יבמות דף ס"ו ע"ב וכ"מ ומש"כ בזה בח"א בהל' מאכלות אסורות. והנה באמת י"ל דאסור לזרוע תרומה מן התורה מחמת דע"י זה הוא מפקיע קדושת התרומה ולכך קנסו אותו ואמר דגבי כרשינן זה רק איסור דרבנן כמו טומאה כמש"כ. והנה כל זה לטמא בידים אבל גרמא הוה כמו גבי מחיקת השם רק האיסור הוא משום משמרת ולכך בספק לא כיון דעכשיו אינה ראויה וזהו כונת המשנה בתרומות פ"ח מ"י לא זהו כו' ובל תטמא ע"ש בפיהמ"ש לרבינו ור"ל דאף דליזהר מלטמא אין בה אבל מ"מ על בל תטמא עובר ועיין מנחות דף מ"ח ע"ב ובדברי רבינו פי"ב מהל' תרומות ה"ה ואף דמגמרא דילן פסחים דף כ' ע"ב משמע דמותר לטמאותה גם ביד מה"ת ודלא כהירושלמי י"ל דיש לחלק בין דרבנן לדאורייתא ואליבא דמ"ד דאין אוכל מטמא אוכל אפי' בתרומה רק מדרבנן כמבואר שם דף י"ד ובאמת רבינו ז"ל מפרש בהל' תרומות פי"ב דהך יטמאנה בידים דנקט ר"ל בטומאת ידים דהוא רק דרבנן ע"ש:

רש"י על סנהדרין ב׳ ע״א:ב׳ »