רש"י על סנהדרין פ׳

1 אי הכי הא דתני עלה וכו' - בין לריש לקיש בין לשמואל קא מותיב אי הכי דהני אחרים דמתני' דרוצחים קאמר והאי רוצח שנתערב בהוכר ולבסוף נתערב קאמר הא דתני עלה בברייתא הכי רוצח שנתערב באחרים כולן פטורין אמר רבי יוסי אפילו אבא חלפתא ביניהן כולן פטורין מאי אפילו דקאמר ר' יוסי:

2 אלא אמר רבא - בשלא הוכר לבית דין קאמר כגון שנים עומדין ויצא חץ מביניהם ואין יודעין אי זה מהן זרקו שניהם פטורין אמר רבי יוסי אפילו אבא חלפתא ביניהם שהכל יודעין שהוא חסיד ולא זרקו לא מחייבינן לאידך משום האי חזקה ובהא אפילו רבי יהודה מודה ורבי יהודה דאמר כונסין אותן לכיפה לא עלה קאי אלא הכי קאמר ת"ק וחסורי מחסרא מתני' והכי קתני ושור שנגמר דינו וכו' סוקלין אותו דהא על כרחיך כולהו אסירי בהנאה ואין הפסד לבעלים בסקילה הלכך סוקלין אותם כדי שתתקיים מצות סקילה במחויב בה:

3 כונסין אותן לכיפה - שא"צ לסוקלן שלא להטריח ב"ד אלא כונסין אותן בחדר והם מתים ברעב:

4 והתניא - בניחותא:

5 ולדה מותר - לקמן מפרש לה:

6 ולדה אסור - דעובר ירך אמו הוא וגם הוא נאסר בגמר דין אמו:

7 והאמר רבא ולד הנוגחת אסור - בהקרבה כגון שנגחה על פי עד אחד או על פי הבעלים דמתסרא לגבוה ולא להדיוט הלכך על כרחיך שמעינן מדרבא דהיכא דאית עדים אסור אף להדיוט וצריך לגמור דין שניהם והא ליכא למימר טעמא דת"ק דתני וולדה מותר משום דלא נגמר דינו עמה דאי בשלא בא לב"ד מאי איריא ולדה אפילו אמו נמי אם לא נגמר דינה לא מיתסרא וכי איצטריך תנא למיתני מותר הכי אשמעינן דאין זקוק להביאה לב"ד קאמר ותיובתא דרבא:

8 אימא אם עד שלא נגמר דינה עיברה וילדה - דהיינו בין נגיחה לגמר דין דלא הוה ולד לא בשעת נגיחה ולא בשעת גמר דין ולא נוצר מן האיסור דאכתי אימיה הות שריא ולדה מותר:

9 אם משנגמר דינה עיברה וילדה - דנולד מן האיסור אסור אע"ג דלא הוה בשעת נגיחה ולא בשעת גמר דין:

10 הניחא למאן דאמר - פלוגתא הוא בתמורה דף לא.:

11 מאי איכא למימר - דהא כשנוצר לאחר גמר דין לאו איהו לחודיה גרמא ליה שאף מן הזכר הוא בא דהיתר ואיסור גרמו לו שיבא:

12 ואם עד שלא נגמר דינה הוכר עוברה - דהיינו בין נגיחה לגמר דין:

13 ומשנגמר דינה ילדה ולדה אסור - אע"ג דלא הוה בשעת נגיחה כיון דהוה בשעת גמר דין נאסר בגמר דין עם אמו דעובר ירך אמו הוא:

14 ש"מ - מדקתני ידונו בסקילה מותרה למיתה חמורה הוי מותרה למיתה קלה משום דקלה בכלל חמורה דאי לא הוי מותרה למיתה קלה הנך דנתחייבו חמורה היאך נתחייבו בסקילה הא לא אתרו בהם מיתה זו ונפטרי' לגמרי אלא נילף מהכא דהוי מותרה:

15 א"ר ירמיה - מהכא ליכא למילף הכא בהתרו בהם מיתה סתם ולפיכך קלה וחמורה במשמע:

16 והאי תנא הוא - דקאמר לא בעינן להזכיר שם אותה מיתה:

17 ושאר חייבי מיתות - חוץ ממסית שאינו צריך התראה דרחמנא אמר לא תחמול ולא תכסה עליו:

18 עדה ועדים - לאו דוקא דמסית נמי עדים ועדה קא בעי והא דנקט ושאר משום התראה נקט לה:

19 יליף ממקושש - שהמוצאים אותו לא התרו בו שם מיתתו דלא הוו ידעי לה אלא מיתה סתם:

20 הוראת שעה היתה - ועל פי הדבור מחייב ולא גמרינן מינה לדורות הואיל ונפקא לן התראה מיומת המת שיתיר עצמו למיתה אותה מיתה משמע:

21 הנשרפין בנסקלין - משמע כגון דהוו נסקלין רובא ואיערבא בהו מיעוטא נשרפין:

22 תיפוק ליה דרובא נסקלין נינהו - היכי נקט טעמא משום דאי אתה רשאי למושכו למיתה חמורה בלאו הכי נדיינינהו בסקילה הוה בתר רובא:

23 אלא היכי איתנייהו - אבוה מהדר ליה אלא היכי אלמדנו:

24 אמר ליה רב יהודה הנסקלין בנשרפין - דאע"ג דנשרפין רובא מדתני לר' שמעון בסקילה מפני שהשריפה חמורה:

25 התם - הוא דקא מסיימי רבנן שהסקילה חמורה לאו למיתב טעמא למילתייהו מסיימי הכי אלא הכי קאמרי ידונו בשריפה כדינייהו בתר רובא ודקאמרת למיזל בתר מיעוטא משום דשריפה חמורה ואין אנו רשאין למשוך את הקלים לאו חמורה היא אלא קלה היא: