רש"י על סנהדרין נ״ד

1 תניא כוותיה - בתורת כהנים דסתם ספרא ר' יהודה דערות אביך לרבי יהודה זו אשת אביך ואית ליה גזירה שוה למילף מיניה עונש לאמו שאינה אשת אביו ואייתר ליה אמך היא להאי דרשה:

2 ת"ל ערות אביו גלה - ומשמעות לא משמע אנוסה דהאי לאו ערות אביך היא אלא מופנה הוא לגזירה שוה כדדריש בסופה ומההיא תיפוק לן עונש לאמו אנוסה כדמפרש בסופה:

3 מה להלן באישות הכתוב מדבר - דהא רישא דקרא איש אשר ישכב את אשת אביו כתיב ומשמע בין אשת אביו וכו' וחייב עליה משום אשת אב עד דאתא אמך היא דסופה ומיעטה ואוקמה לרישא דקרא על כרחיך באשת אביו שאינה אמו:

4 בעונש מניין - היינו הך דאתחיל בה לעיל ושבקה:

5 אמך היא - ארישא דקרא מהדר לאפוקי ממשמעותיה והיכא דאשת אביו הויא אמו אינו חייב עליה משום אשת אב אלא משום אם:

6 ערות אביך ממש - אבל אשת אב לא רמיזא הכא הלכך לא אתיא אמך היא למעוטי ולדרשה אחרינא אתא כדלקמן:

7 נכרי הבא על אביו - מפרש ליה רבא דבישראל קאמר והא דנקט עובד כוכבים לישנא מעליא:

8 חייב שתים - מואת זכר וערות אביך:

9 על אחי אביו - מואת זכר וערות אחי אביך לא תגלה דמשמע ליה ממש:

10 בשוגג ולקרבן - דכיון דאיכא שני לאוין חלוק חטאות ביניהם אע"ג דכרת אחת היא דנפקא לן במסכת מכות באלו הן הלוקין מכות דף יד: ברישיה דדרשינן אחותו יתירא לחלק כרת למפטם וסך דכתיב ביה שני לאוין וכרת אחת וה"ה לכל שני לאוין וכרת אחת:

11 דינו מאי ניהו קטלא - ואפילו שוגג דקאמר לקמן סנהדרין דף נז: בהאי פירקא אזהרה שלהם זו היא מיתתם:

12 דלא כרבי יהודה - דהא לא משמע ערות אביך ממש דאתיא גזירה שוה ואפיקתיה ממשמעותיה:

13 מאחי אביו - דההוא ודאי משמע ליה ממש דכתיב בגופיה אל אשתו לא תקרב:

14 פלוגתא דאביי ורבא - בעונשין מן הדין באלו הן הנשרפין:

15 ואי אתה מחייבו משום אשת איש - דכיון דמחייב עליה רישא דקרא משום אשת אב משמע נמי אשת איש ואתא היא ואפקיה:

16 ורבנן עונש באשת אב לאחר מיתה מנא להו - אבל אזהרה כתוב בה כדדרשינן מדרשה למר ולמר:

17 בשלמא לרבי יהודה - דיליף עונש מאזהרה בגזירה שוה מייתי לה נמי בגזירה שוה אלא לרבנן מנא להו:

18 ערות אביו גלה - גבי עונש כתיב:

19 עונש באמו לא כתיב אלא באשת אב הוא דכתיב:

20 אמך היא - בהוויתה היא כל צדדין שוין בה בין שהיא אשת אב בין שאינה אשת אביו:

21 ונחייב נמי משום אשת בנו - דהא שני לאוין ושני שמות הן ערות כלתך לא תגלה אשת בנך היא לא תגלה ערותה ויקרא י״ח:ט״ו:

22 וסיים באשת בנו - דכתיב היא ומשמע היא האמורה ברישא דקרא והאי דהדר וכתביה לחייב עליה אף לאחר מיתה:

23 מתני' תקלה - מכשול עון:

24 גמ' אשר ישכב את זכר - מדלא כתיב איש לא חלק בנשכבים בין גדול בין קטן להתחייב השוכב עליה ואשמעינן דלא בעינן תרוייהו בני עונשין ומינה נמי ילפינן דאי הוה נשכב גדול ושוכב קטן כגון בן תשע שנים ויום אחד דביאתו ביאה ולאו בני עונשין הוא ומחייב נשכב:

25 משכבי אשה - שתי משכבות יש באשה שוין זה לזה לחייב בכל עריות כדרכה ושלא כדרכה:

26 ה"ז בא ללמד - על זכר שחייב אפילו שלא כדרכה:

27 ונמצא למד - למשכב זכור לא איצטריך קרא דפשיטא לן דכל משכב זכר שלא כדרכו הוא אלא האי משכבי לאשמועינן אתא דהבא על אשה בין כדרכה בין שלא כדרכה חייב:

28 וגם קדש היה בארץ - מה קדש האמור כאן יש בו תועבה אף בלא יהיה קדש יש בו תועבה והדר גמרינן תועבה האמור בלא יהיה קדש מתועבה האמור במשכב זכור דכתיב אשר ישכב את זכר משכבי אשה תועבה עשו שניהם דמיהם בם מה תועבה האמור שם אף נשכב במשמע:

29 וגם קדש היה בארץ - לשון זנות דכתיב כתועבות הגוים ומשכב זכור תועבה היא:

30 לא תשכב - קרי ביה נמי לא תשכב:

31 ונאמר להלן במסית - דכתיב וסקלתו באבנים:

32 לנשכב מניין - זכר שנרבע לבהמה:

33 אזהרה מניין - בשוכב בהדיא כתיב ובכל בהמה לא תתן שכבתך אבל נשכב בזכר לא כתיב:

34 כתועבות הגוים - האי נמי מתועבותיהם הוא דכתיב בפרשת עריות ויקרא י״ח:כ״ז כי את כל התועבות האלה עשו אנשי הארץ:

35 הבא על הזכור והביא זכר עליו - בהעלם אחת:

36 חייב שתים - דשני לאוין הם דמתרי קראי אתו לפיכך חלוק חטאות ביניהם והביא זכר עליו גרסינן ולא גרסינן זכור דלא מקרי זכור אלא נקב המשכב:

37 לדברי ר' עקיבא אינו חייב אלא אחת - דכיון דמחד קרא נפקי אין חלוק חטאות ביניהם:

38 דכי כתיב לא יהיה קדש - בזנות דגברי כתיב אבל לבהמה אין זנות כדילפינן ביבמות דף נט: מאתנן זונה ומחיר כלב ולא שייך בה לשון קדשות והאי דתניוה תנא לעיל לא יהיה קדש לרווחא דמילתא אבל עיקר אזהרה לאו מהתם:

39 אלא מנא לן נפקא ליה מכל שוכב - דאפיקתיה לעונש לנשכב בלשון שוכב לילפיה משוכב לאזהרה הלכך אזהרה לשוכב ונשכב מלאו דלא תתן שכבתך הוא חד במשמעותיה וחד מדאיתקש לחבריה וכיון דחד לאו לתרוייהו אין חלוק חטאות ביניהם:

40 אביי אמר אף לדברי ר' ישמעאל חייב שתים - דכי כתיב לא יהיה קדש בגברי הוא דכתיב כדאמרן לעיל ונרבע לבהמה לאו מיניה יליף אלא מדאפקיה בלשון שוכב ואיכא לאו דלא תתן שכבתך:

41 בין לרבי אבהו בין לאביי לר' ישמעאל חייב שלש - לרבי אבהו בא על הזכור מלא תשכב הביא זכר עליו מלא יהיה קדש בא על הבהמה מלא תתן שכבתך אבל משום נרבע לבהמה לא מחייב בהדיא הביא זכר עליו דמחד קרא נפקי ולאביי בא על הזכור והביאו עליו תרי נינהו ואת זכר לא תשכב ולא יהיה קדש בא על הבהמה והביאה עליו מלא תתן שכבתך אבל משום נרבע לבהמה לא מחייב דכיון דחזינן נרבע מהאי קרא וכל שוכב עם בהמה מדאפקיה רחמנא בלשון שוכב לא מחייב אלא אחת כיון שאינן חלוקין בלאוין:

42 זכור לא עשה בו קטן כגדול - בנשכב מיירי והכי קאמר ליחייב שוכבו כדאמרינן לעיל אשר ישכב את זכר בין גדול בין קטן ואשמעינן הכא דלאו בכל קטנים קאמר אלא דלא בעינן בני עונשין לחייב שוכבו אבל גדול קצת בעינן ולקמן פריך מאי היא:

43 בהמה עשה בה גדולה כקטנה - לחייב את הרובעה:

44 מאי לא עשו בו קטן כגדול - איזהו קטן פטור שוכבו ואיזהו דקרית ליה גדול לחייב שוכבו דהא פשיטא לן דלאו גדול ממש ובר עונשין בעי דהא את זכר כתיב בין גדול בין קטן:

45 לא עשו בו ביאת פחות מבן תשע וכו' - אם בא על פחות מבן תשע פטור ולקמן מפרש טעמא:

46 רב סבר - הואיל ואזהרת נשכב משוכב אתא כדר' עקיבא כל דליתיה בשוכב ליתיה בנשכב ושוכב פחות מבן תשע הבא על הזכור גדול ובר עונשין אינו מחייבו מיתה דהא לאו ביאה היא כדאמרינן במסכת נדה דף מה. ולקמן מייתי לה בשמעתין בן ט' שנים ויום אחד הבא על יבמתו וכו' הלכך נשכב פחות מבן ט' נמי אינו מחייב את שוכבו:

47 ושמואל סבר משכבי אשה כתיב - בזכר ואשה בת ג' שנים ראויה לביאה ומחייב שוכבה מיתה וזכר נשכב נמי ל"ש:

48 תניא נמי הכי וכו' - בן תשע שנים ויום אחד הוי זכור הא פחות מכן לא הוי זכור ובנשכב קאמר דאילו בשוכב לא קאמר זכור ועוד אי בשוכב קאמר ולחייב את הנשכב גדול קאמר מאי שנא זכור דנקט כל עריות נמי לא ניחייבו על ידי ביאת קטן פחות מבן תשע: