רש"י על סנהדרין ס״ד

1 הס - שתוק כמו במדבר י״ג:ל׳ ויהס כלב השתיקם:

2 ויצעקו בני ישראל בקול גדול - באנשי כנסת הגדולה כתיב:

3 בייא בייא - בלשון ארמי הוי לשון גנוח וצעקה כמו אהה בלשון הקודש:

4 היינו האי דחרביה לביתיה - למקדשו:

5 לקבולי ביה אגרא - לכוף את יצרנו ולקבל שכר על כך:

6 לא איהו בעינן וכו' - אלמא יצר תקפן:

7 יתבי תלתא יומין וכו' - מלתיה דרב יהודה מסיק:

8 ובעו רחמי - היו מבקשים רחמים שימסר בידם יצר הרע של עבודת כוכבים:

9 אמת - משמע מסכים אני עמהם בתקנה זו שטוב הדבר לסלקו:

10 חותמו של הקב"ה אמת - שהמלך נאות ומסכים עם עבדיו חותם עמהם בתקנתם את חותמו:

11 כגוריא - ארי קטן:

12 ביניתא - שער:

13 דודא דאברא - קלחת של עופרת:

14 אברא שאיף קליה - שואף את הקול ומעכבו לצאת יותר מכל כלי מתכות:

15 זאת הרשעה - זהו יצר הרע ובנבואת זכריה כתיב שהיה בתחילת בית שני:

16 דעבירה - של עריות:

17 חבשוה תלתא יומין וכו' - ומתוך כך פסק חמום הזכרים מלהוליד והנקבות מלילד:

18 איבעו ביעתא בת יומא ולא אשתכח - נתבקשה ביצה שנולדה בו ביום:

19 ולא אשתכח - שאפילו אותן שהיו גמורות קודם לכן פסקו מלצאת:

20 לבעו פלגא - שלא יהא שולט במקום עבירה כדי שלא יהא תובע עריות:

21 כחלינהו לעיניה - סמו עיניו בכחול:

22 אהני ביה - הך תקנתא פורתא דלא איגרי בקריבתה באמו ובאחותו אבל מתגרה הוא באשת איש ובנדה:

23 תרדין - בלד"ש בלע"ז ומשלשלין את המעים וכן שכר חדש:

24 אתם בית ישראל אינן כן - רב יהודה קאמר לה למדרשיה לקרא:

25 הנצמדים לבעל פעור - כלומר אבל אבותם לא השיבו זאת על לבם שע"ז מגונה היא מכל ע"ז שבעולם ונצמדו ואדבקו בה כצמיד פתיל המוקף ע"פ כלי שממרחין אותו בשעוה יפה ואל המקום לא היו נצמדים אלא דבוקים כתמרות המדובקות שדבוקות ואינן דבוקות:

26 במתניתא תנא - שבח הוא אצלם דדבוק משמע מחובר טפי מנצמד צמידין אינן מחוברין ונמשכין וזזין אילך ואילך דבוק משמע יפה יפה:

27 סבטאי - שם יהודי הוא:

28 בן אלס - בסמך ושם מקום הוא:

29 וקינח בחוטמו - של פעור:

30 מקלסין - משבחין:

31 ואע"ג דמכוין לבזויי - חייב קרבן על שגגתו ואם התרו בו חייב מיתה:

32 לבי תורתא - מקום:

33 פיסא - בלשט"א בלע"ז:

34 מרקוליס הוא - זה וזהו עבודתו:

35 למרקוליס תנן - לפניו לכבדו ואני זרקתי להכות בגופו:

36 במרקוליס - עצמו להכותו:

37 אישקליה - אע"ג שכבר עבד ואין השבון לדבר קא בעי למשקליה כדי שלא תתנאה בעבודה שלו:

38 רווחא לחבירתה שביק - מפנה לה מקום לזורקים:

39 מתני' שימסור למולך - מוסרו ביד משרתי ע"ז:

40 ויעביר באש - בגמרא מפרש היכי הוו עבדי וילפי מקראי דתרוייהו בעינן:

41 גמ' קתני - מתניתין דף נג. בחייבי סקילה ע"ז באנפי נפשה העובד ע"ז וקתני מולך אלמא מולך לאו בכלל ע"ז ונפקא מינה דאם זבח וקטר לפניו פטור אי נמי העביר מזרעו לשאר ע"ז ואין דרכה בכך לא מחייב דמולך דוקא כתוב ששמו מולך:

42 אחד למולך ואחד לשאר ע"ז - העביר זרעו חייב קסבר מולך נמי ע"ז הוא ולא איצטריך לאזהורי עלה בכדרכה דמאיכה יעבדו דברים יב נפקא אלא לומר לך שאם עשה שלא כדרכה חייב:

43 שלא למולך פטור - דמולך דווקא כתיבי שדרכה בכך ולא משום ע"ז אזהר עליו דהא מאיכה יעבדו נפקא אלא חוק הוא להם והתורה הקפיד על חוק זה בסקילה לפיכך הוצרך לכתוב:

44 כל שהמליכו עליהם - שקרא שמו מולך:

45 רבא אמר - לא אמרו דבר אחד דמולך עראי איכא בינייהו כגון צרור וקיסם שאינו ראוי לכך וזה לפי שעה המליכוהו עליו להעביר לו בנו זה לר"א בר' שמעון לא מחייב אלא במולך קבוע ובא:

46 ר' ינאי - לפרושי עד שימסור דמתני' אתא למימר דהך מסירה למשרתי ע"ז קאמר:

47 לא תתן להעביר - לא תתן לאחרים להעביר וסתמא דמילתא שמשין שלה קא מעבירין לה:

48 ה"ג תניא נמי הכי יכול העביר ולא מסר כו' - ול"ג בברייתא ברישא ומזרעך לא תתן דתו לא יכול למיתני יכול העביר ולא מסר דהאי לא תתן מסירה משמע אלא הכי קתני יכול העביר ולא מסר יהא חייב ותיפוק ליה מלא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש דלא כתיבא מסירה ת"ל לא תתן להעביר פירש לך הכתוב על העברה שאינה אלא דרך נתינה:

49 לא תתן להעביר - משמע ליה לתנא נתינה הבאה לכלל העברה ולא משמע ליה נתינה על מנת להעביר לחיוביה על נתינה לחודה:

50 מסר והעביר - לע"ז אחרת שלא למולך יכול יהא חייב:

51 העבירו - לבנו סומא או ישן מי הוה דרך העברה בכך בכה"ג דאינו יכול לעבור בעצמו אם היה רוצה:

52 פשוט מיהא - מתניתין:

53 חדא - מהנך שאלות דבן בנו ובן בתו כבנו:

54 כי מזרעו נתן למולך מה ת"ל - פשיטא דהאי כרת על כן נכתב דהא במעביר למולך כתיב ויקרא כ׳:ג׳ ואני אתן את פני וגו' ולעיל מיניה כתיב ואשר יתן מזרעו למולך מות יומת:

55 ת"ל בתתו מזרעו - קרא אחרינא הוא ולא זה שהתחיל התנא לדרוש ופרכינן תנא פתח לדרוש כי מזרעו נתן למולך ובסוף דבריו סיים ת"ל בתתו מזרעו ומשני דרשה אחריתי דרש מבתתו מזרעו דרשה קמייתא דבן בנו ובן בתו מכי מזרעו נפקא ליה והדר תנא זרעו פסול מנין שהיה לו ממזר והעבירו ת"ל בתתו מזרעו ואם העלם יעלימו וגו' ולא היה צריך למכתב בתתו מזרעו דהא במעביר מזרעו משתעי אלא להך דרשה:

56 דרך העברה - שלא שינה מן החוק אלא כדרך מנהג העברת המולך:

57 שרגא דלבני - שורת לבנים גבוה לבנה על גבי לבנה והאש מכאן ומכאן ומעבירין עליו ואינו שורפו מדקתני לקמן המעביר עצמו פטור אלמא לאחר העברה הוא חי והא דאמרינן לעיל סנהדרין דף סג: גבי חזקיה שסכתו אמו סלמנדרא לאו למולך היה אלא לאלהי ספרוים דהתם שריפה כתיב:

58 רבא אמר כמשוורתא דפוריא - אינו מעבירו ברגליו אלא קופץ ברגליו כדרך שהתינוקות קופצין בימי הפורים שהיתה חפירה בארץ והאש בוער בו והוא קופץ משפה לשפה:

59 דרך העברתו - עבודתו של מולך:

60 העבירו ברגל פטור - אלמא דרך עבודתו בקפיצה:

61 מאי טעמא דר' אלעזר - במעביר עצמו:

62 ורבנן לא דרשי בך - בתמיה לאזהרה למשמע מינה אזהרת עצמו:

63 לא יהיה בך אביון - הזהר בעצמך שלא תבא לידי עניות נימא ההוא סתמא דלא כרבנן:

64 התם מאפס כי לא יהיה בך אביון - דאי לאו לאזהרה אתא אלא להבטחה שמבטיחם שלא יהיה בהם אביונים נכתוב לא יהיה בך אביון מדכתיב אפס לאזהרה אתא כלומר אפס וחדל וכלה עניות ממך אפס לשון חדלה וכליה כמו בראשית מ״ז:ט״ו כי אפס כסף:

65 שלש כריתות בע"ז - תרתי גבי מולך בקדושים תהיו ואני אתן את פני באיש ההוא והכרתי אותו מקרב עמו ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו והכרתי אותו ואת כל הזונים וגו' ונתתי את פני וגו' וא"נ סבירא ליה דמולך לאו ע"ז הוא מכל מקום קרי ליה ע"ז והשלישית בשלח לך אנשים כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא וגו' ותניא לקמן באלו שאין להם חלק לעולם הבא דבר ה' בזה זה דבור ראשון שנאמר בסיני והוא ע"ז והא דכתיב הכרת תכרת חדא חשיב ליה כדמפרש לקמן דברה תורה כלשון בני אדם את ה' הוא מגדף ונכרתה לקמן מפרש:

66 אחת שלא כדרכה - כרת יתירא גבי מולך אם אינו ענין לו תנהו ענין לזבוח וקטור ונסוך והשתחואה שהוא חייב עליהם אף שלא כדרכה:

67 ואחת למולך - דאף על פי שדרכן בכך מיבעי ליה למכתבה באפי נפשיה דמולך לאו ע"ז הוא והקפידה תורה עליו:

68 ולמאן דאמר מולך ע"ז הוא - והוי בכלל כדרכה דכל שאר עבודות מאיכה יעבדו נפקא בא הכתוב לחייב עליו אף בשאר ע"ז שאין דרכו בכך שלא מצינו אלא זבוח וקטור ונסוך והשתחואה:

69 ולמאן דאמר - בכריתות מגדף זה העובד ע"ז כגון משורר לע"ז:

70 כרת דכתיב במגדף למה לי - אחרי שדרכה בכך ופלוגתא היא בכריתות דף ז. איכא למאן דאמר מגדף היינו מברך את השם:

71 לכדתניא - כדמוקים ליה רבי ישמעאל אחד לעוה"ז ואחד לעוה"ב:

72 והלא כבר נאמרה ונכרתה - באותה פרשה עצמה גבי מגדף ורבי עקיבא ס"ל מגדף היינו מברך את השם כדאמר בכריתות ועולם הבא לא נפקא ליה בע"ז אלא מהכרת תכרת ור' ישמעאל לאו לר"ע פריך והלא כבר נאמר ונכרתה דהא ר"ע במברך את השם מוקים לה אלא טעמא דנפשיה קאמר והלא כבר נאמרה ונכרתה ואנא סבירא ליה דבע"ז כתיבא:

73 וכי שלשה עולמות יש וכו' - ודומה לו בשחיטת חולין והלא במוקדשין האומר רגלה של זו עולה כולה עולה דהא פרכא לאו לכשנגדו פריך דאיהו ס"ל אפילו במוקדשין דאין כולה עולה אלא טעמא דנפשיה אמר בפרק בהמה המקשה חולין סט::