רש"י על סנהדרין ט״ו

1 האומר ערך כלי זה עלי נותן דמיו - כמו שהוא שוה דיודע הוא שאין לומר לשון ערך לכלי ואין ערכו קצוב וגמר ואמר לשם דמים דאין אדם מוציא דבריו לבטלה:

2 ערכין המטלטלין - משמע שהערכין מיטלטלין:

3 במתפיס מטלטלין לערכו - שאומר ערכי עלי ונתחייב ערך הקצוב לפי שניו והיה לו מטלטלין ואמר הרי אלו לערכי וחלה עליהן קדושה ובא לפדותן צריך ג' להוציאן מיד הקדש:

4 ר' אבהו אומר באומר ערכי עלי - ואינו פורע ובא כהן למשכנו ומצא לו מטלטלין והכי קאמר הערכין דהיינו ערך אדם ובא ליתן מטלטלין נגבין בשלשה שמאין:

5 בשלמא לאפוקי מהקדש - כגון דרב גידל ורב חסדא הוא דבעי שלשה דכיון דחל עליו הקדש לא ניפוק עד שיפדנו בשויו:

6 אלא לעיולי - כגון דר' אבהו:

7 עיולי נמי דילמא טעו - ויקחנו להקדש ביותר משויו:

8 חד לגופיה - דניבעי כהן:

9 מיעוט אחר מיעוט - דכולהו ממעטי ישראל דמשמע כהן ולא ישראל:

10 ואימא חמשה כהנים וחמשה ישראל - בעינן דקמא לגופיה ושני לו הוי מיעוט אחר מיעוט ושלישי הדר איצטריך לגופיה דניהוי כהן דכיון דאיתרבי ליה ממיעוט אחר מיעוט דאפילו ישראל כי הדר כתב כהן דוקא כתביה דלאו מיעוט אחר מיעוט הוא דהא שני לאו מיעוט הוא אלא ריבוי וכן כולם חד דווקא וחד הוי מיעוט אחר מיעוט:

11 ואדם כיוצא בהן - כקרקעות דבעי נמי תשע וכהן לשומו:

12 ועבד איתקש לקרקעות - והתנחלתם אותם ויקרא כה:

13 שער העומד ליגזוז - והקדישו ובא לפדותו בשויו שעושין משער אדם נפה וקילקלי וחבק:

14 כגזוז דמי - והוו להו מטלטלין ובשלשה:

15 אין מועלין בו - דעבד הרי הוא כקרקע ואין מעילה בקרקע ובמסכת מעילה דף יח: גמר חטא חטא מתרומה בפרק הנהנה:

16 מועלים בשערו - דשערו לאו כגופו והוה ליה כשאר מטלטלין:

17 העומד ליגזוז - שכבר שילח פרע וראוי להסתפר:

18 ש"מ - פלוגתא דתנאי הוא לתנא קמא דאמר לית בהו מעילה סבר כמחובר דמי ולענין פדייה נמי בעי עשרה ולרבן שמעון כגזוז דמיא:

19 דברים שהן כקרקע - מחוברין לקרקע:

20 ואינן כקרקע - אלא כמטלטלין:

21 ר"מ מחייב - לישבע על השאר שהודה מקצת הטענה אע"ג דאין נשבעין על הקרקעות כדילפינן בשבועת הדיינים שבועות דף מב: הכא כיון דאין צריכין לקרקע דעומדות ליבצר הן כדמוקי ר' יוסי בר חנינא לפולוגתיה כבצורו' דמיין ונשבעין:

22 לא - התם בענבים כל כמה דשבקת להו מיכחש כחשי אבל שערו אשבוחי משבח הלכך אפי' ר' מאיר בשער כרבנן סבירא ליה:

23 קא פסיק ותני - מתני' רובע סתמא בכ"ג:

24 לא שנא - שור שרבע אדם זכר ולא שנא שור שרבע אשה נקבה דנפקא לן תרוייהו מקראי בפרק ארבע מיתות לקמן סנהדרין נד: שהן בסקילה ותנא דמתני' מרבי להו לכ"ג:

25 בשלמא רובע נקבה - כתיב ביה כ"ג דכתיב והרגת את האשה ואת הבהמה איתקש בהמה לאשה ודיני נפשות נפקינן לקמן בעשרים ושלשה:

26 אלא רובע זכר - מנלן דבעי כ"ג:

27 דכתיב כל שוכב וגו' - ומהאי נפקא לן בארבע מיתות לרובע זכר:

28 דאם אינו ענין - לאדם הבא על הבהמה דהא קרא אחרינא כתיב ויקרא כ׳:ט״ו איש אשר יתן שכבתו וגו':

29 תניהו ענין לנשכב - למביא בהמה עליו ומדאפקיה בלשון שוכב לידון כשוכב מה בא על הבהמה הוא והיא בכ"ג כדילפינן מואת הבהמה תהרוגו שם דאיתקש בהמה לאדם אף מביא בהמה עליו שניהם בכ"ג:

30 אימא לקטלא - לחייב מיתה לבעליו וניחייביה מיתה והיכי מפקינן לה מפשטיה לגמרי:

31 אי כתב הכי - קושיא היא כלומר איצטריך יומת לדונו במיתה האמורה בתורה סתם דאינו אלא חנק דלא תימא גם בעליו יסקל:

32 קטל איהו בסייף - דקי"ל לקמן סנהדרין ד' נב רוצח בסייף:

33 קטל שורו נימא בסקילה - דחמירה מכולן בתמיה:

34 הניחא - הא דעקרת ליה לקרא מפשטיה ולא מוקמינן ליה למיתת חנק ממש:

35 למ"ד חנק חמור - מסייף בפ' ד' מיתות לקמן סנהדרין נ: הלכך איכא למיפרך קטל איהו בסייף קטל שורו בחנק:

36 אלא למ"ד חנק קל - אימא למיתת חנק אתא:

37 משום היא גופה - משום הך קשיא גופא דלא תימא לא תקחו כופר כתב רחמנא וליקטול כתב רחמנא ונתן פדיון נפשו למימר דהיכא דקטל איהו לא תסגי ליה בממונא כו' אבל קטל שורו סגי ליה בממונא ואי לא יהיב כופר חייב חנק:

38 שור סיני - בהמה שקרבה להר בעוד שהשכינה שם דכתיב אם בהמה אם איש לא יחיה:

39 בכמה - דיינים נידון:

40 מה איש בכ"ג - דאיש פשיטא לן דכבר הוקבעו לישראל סנהדראות מיתרו ואילך:

41 ברדלס - חיה היא ובלע"ז קורין אות' פוטויו"ש:

42 אמר ריש לקיש - הא דאמר ר' אליעזר כל הקודם להורגן זכה והוא שהמיתו נפש ואמילתא דת"ק דאיירי כשהמיתו קאי ר' אליעזר:

43 יש להם תרבות - מותר לגדלן לפי שאדם יכול ללמדן שלא יזיקו הלכך שם בעלים נקרא עליהן ולא הוי כהפקר ואסור להורגן אם לא המיתו אבל אם המיתו סופן מוכיח על תחילתן שלא אלו בני תרבות ואין צריכין לדונן:

44 ר' יוחנן אמר אע"ג שלא המיתו - א"ר אליעזר כל הקודם להרגן זכה וה"ק ליה לת"ק דקאמרת כשהמיתו צריכי כ"ג דיינין אני אומר אפילו לא המיתו מותר להורגן כל הקודם וכ"ש אם המיתו:

45 ואין להם בעלים - כלומר אין שם הבעלים חל עליהם ולא הוו אלא כהפקר לפי שלא היה לו לגדלן:

46 זכה - משמע נשתכר:

47 זכה בעורן - העור שלו כיון דאין להם בעלים:

48 כיון דהמיתו - ואמור רבנן דאין צריך לדונן בב"ד הוו להו כמאן דגמר דינייהו ואסירי בהנאה כדקי"ל שאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור בפרק שור שנגח ב"ק מא.:

49 זכה לשמים - צדקה עשה:

50 איכא בינייהו נחש - דת"ק חשיב ליה בהדי הנך ובעי כ"ג ור"ע באינך סבירא ליה כוותיה בר מנחש כדאמרינן בארבעה אבות נזיקין שם דף טו: נחש מועד לעולם דברי הכל:

51 לענין ע"ז - חלק בין יחידים למרובים דעיר הנדחת בעי סנהדרי גדולה כדיליף לקמן סנהדרין דף טז. ויחיד נידון בכ"ג דכתיב דברים י״ז:ה׳ והוצאת את האיש ההוא וגו' אל שעריך ב"ד שבשעריך:

52 למימרא - דשבט שלם שהודח בדינא דרבים דיינינן ליה כדינא דעיר הנדחת דמיקרי מרובין דיינינן ליה בסייף ובסנהדרי גדולה:

53 מעשרה ועד מאה - בציר מעשרה לא מקרי עיר וטפי ממאה נפקא מתורת עיר והוו להו ציבור ובציבור לא כתיב סייף הלכך כל א' נידון בפני עצמו ובסקילה: