רש"י על סנהדרין ס״א

1 אסורה - הבהמה בהנאה ואע"פ שהשחיטה לאו לעבודת כוכבים היתה ואפילו לא זרק דמה לעבודת כוכבים נאסרה וילפינן טעמא בשחיטת חולין דגמר לה רבי יוחנן ממחשבת פגול דהויא מעבודה לעבודה דהשוחט את הזבח על מנת לזרוק את הדם למחר פיגול:

2 וריש לקיש אמר מותרת - לא יליף חוץ מפנים אין מחשבין מעבודה לעבודה:

3 הניחא - הא דמייתר לן זובח ללמד על הכלל ולא מוקמינן לה האי דרשא לומר שמחשב מעבודה לעבודה הא ניחא לרבי יוחנן דנפקא ליה לענין איתסורי ממחשבת פיגול איכא למימר דלענין איחיובי גברא נמי מהתם יליף ועל כרחיך אייתר ליה זובח אלא לר"ל דלא יליף עבודת כוכבים מפיגול נימא דהאי זובח להכי הוא דאתא שמחשבין מעבודה לעבודה:

4 העובדי כוכבים העובדין את ההרים - תניא במסכת ע"ז דף מה. ההרים מותרין בהנאה דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם:

5 ועובדיהם בסייף - אע"ג דמחובר לא מתסר עבודת כוכבים מיהא הוי והכא נמי לא בעיא קרא הואיל ושחיטה צורך זריקה היא והא חשב בשחיטה ע"מ לזרוק הוה ליה כעובד עבודת כוכבים דהא זריקה בלא שחיטה לא סגי הלכך על כרחיך אי השתחואה ללמד על הכלל נפקא ליה לא ה"ל למיכתב זובח:

6 איכה יעבדו - דמשמע כדרכה אין שלא כדרכה לא:

7 למעוטי מאי - שלא כדרכה מאחר דילפינן בהשתחואה דאפילו אינה עבודת פנים מחייב שלא כדרכה אי נימא למעוטי עבודת בזיון לעבודת כוכבים שעבודתה דרך כבוד כגון פוער עצמו לעבודת כוכבים שזובחין למה לי למעוטי מהאי קרא:

8 הא מהשתחואה נפקא - שמלמדת על הכלל שאינו חייב אלא דרך כבוד כהשתחואה:

9 אלא הא דא"ר אלעזר מניין לזובח בהמה - שהיא עבודת כבוד למרקוליס שעבודתה בזיון וה"ה לפעור אם איתא לרבה בר רב חנין שהשתחואה מלמדת על הכלל ל"ל האי קרא להכי מהשתחואה נפקא:

10 לזובח להכעיס - ואינו מתכוין לקבלו עליו באלוה ואשמועינן קרא דעובר בלאו:

11 ארכסו ליה תורי - והלך לבקשן:

12 האומר אעבוד - משעה שהסיתוהו ונתרצה חייב מיתה דנפקא לן לקמן מלא תאבה ולא תשמע הא אבה ושמע חייב מיד:

13 אלך ואעבוד - שמחוסר הליכה אע"ג דאיכא למימר אדהכי הדר ביה:

14 נלך ונעבוד - אע"פ שכלל עצמו עם אחרים דאיכא למימר הני אחרים לא אזלי ואיהו נמי לא ליזיל:

15 א"ל - מתני' דקתני עובד אין אומר לא:

16 באומר איני מקבלו עלי - באלוה:

17 אלא בעבודה - עד שאעבדנו דכל כמה דלא פלח ליה אין כאן אבה ושמע וסיפא דמשמע באמירה חייב בשקבלו עליו אלהותו מיד דכיון דאמר אעבוד מסתמא קבליה עליה באלוה אי לא פירש בהדיא שאינו מקבלו עליו אלא בעבודה:

18 בואו ועבדוני - עושה את עצמו עבודת כוכבים ומסית בני אדם לעבדו:

19 מחייב - מיתה כמסית:

20 רבי יהודה אומר לעולם אינו חייב - בשביל דבור בלא מעשה אלא בניסת לעבודת כוכבים ואבה ושמע ואמר אעבוד אלך ואעבוד אבל באומר בואו ועבדוני פטור אלמא טעמא דרבי יהודה במסית אחרים לעצמו טעמא אחרינא הוא דהא בניסת חיובי מחייב בדיבורא:

21 מסית לעצמו - במסית אחרים לעצמו שיעבדוהו אי הוי מסית או לא:

22 לא שמעי ליה - שהרי הוא אדם כמותם ואפילו הניסתים לשאר עבודת כוכבים אין ניסתין לעבוד אדם:

23 מאי שנא איהו - להיות אלוה יותר ממני ואין דקאמר ליה אחוכי עליה:

24 ומתניתין - דקשיין אהדדי הכי מתוקמא רישא דקתני עובד אין אומר לא:

25 ברבים הניסתים - דאפילו נתרצו מימלכי והדרי בהו ולא טעו הלכך לא קרינא ביה אבה ושמע וסיפא דמחייב באבה ושמע ביחיד הניסת דכיון דנתרצה לאו דעתיה למהדר והוא אבה ושמע ורחמנא חייביה:

26 והוציא הכתוב יחיד מכלל רבים - וילך ויעבוד וגו' וסקלתם דברים י״ז:ג׳:

27 ורבים מכלל יחיד - לדון בסייף הכה תכה שם יג דעיר הנדחת:

28 להחמיר על ממונם - ושרפת באש וגו' שם אבל יחיד הקל בממונו שלא גזר עליו לאבדו:

29 מפי עצמו - שאין אחר מסיתו:

30 מנא אמינא לה - דבדבורא ניסת מפי אחרים הוא דמחייב:

31 הא אבה ושמע - למסיתו חייב:

32 אידי ואידי בניסת מפי אחרים - ומשכחת לה דלא נתחייב ניסת משום אבה ושמע כגון דלא אמר ליה מסית שבחיה דעבודת כוכבים כך אוכלת וכך שותה דכיון דלא ידע ביה מילתא דשבחיה מהדר קא הדר ביה ולא אבה ושמע:

33 מנא אמינא לה - דכי כתוב אבה ושמע בדאמר ליה כך אוכלת וכך שותה משתעי:

34 דכתיב - בפרשת מסית מאלהי העמים אשר סביבותיכם הקרובים אליך או הרחוקים ממך מה לי קרובים ומה לי רחוקים ולמה הזכיר קרוב ורחוק אלא מפני שדרכו של מסית לדבר על עבודת כוכבים רחוקה שאינו מכיר בה ומוציא בפיו השקר ואומר כך אוכלת וכך שותה לפיכך אני אומר לך הסתכל בעבודת כוכבים הקרובות לך ותראה שאין בהם ממש ומהן אתה למד טיבן של רחוקים אלמא קרא בדאמר ליה כך אוכלת כתוב:

35 רב אשי אמר סיפא - דמחייב באמירה בישראל מומר דכיון דקבל עליה תו לא הדר ביה שהרי הופקר בכך:

36 רבינא אמר - לעולם בישראל גמור וכולה מתני' בחד טעמא ותנא רישא עובד וסיפא אומר ולא זו אף זו קתני כלומר ולא עובד בלבד אמרו אלא אף אומר חייב:

37 מאהבה ומיראה - מאהבת אדם ומיראת אדם ולא חשבה בלבו באלהות:

38 חייב - במזיד ובהתראה במיתה ובשוגג דכסבור מותר לעשות כן חייב בחטאת:

39 פטור - בין במזיד בין בשוגג דלאו כלום עבד:

40 אחד העובד - והלא המזבח והמקטיר עובדין הן אלא הכי קאמר אחד העובד ואפילו מאהבה ומיראה ואחד המזבח לשם אלהות דתנא סיפא לגלויי עליה דרישא דמאהבה ומיראה הוא ואפילו הכי חייב:

41 כדתירץ ר' ירמיה - אחד העובד כל עבודה שהיא דרכה בכך ואחד המזבח שלא כדרכה ולעולם רישא וסיפא לשם אלהות:

42 ולא תעבדם - יתירא הוא:

43 נעבד כהמן - שעשה עצמו עבודת כוכבים כדאמר במגילה דף יט. דאי לאו הכי לא הוה מרדכי מתגרה בו והיה כורע ומשתחוה לו:

44 והא המן - מיראת המלך הוו פלחי ליה כדכתיב אסתר ג׳:ב׳ כי כן צוה לו המלך וקתני דלא:

45 ודלא כהמן - דקתני יכול אפילו נעבד כהמן לאו למיסר מיראה אלא למיסר אדם הנעבד לשם עבודת כוכבים שלא מיראה למסגד ליה בסתמא והאי דנקט המן משום דעשה עצמו עבודת כוכבים הוא:

46 כהן משוח - בקרבן עבודת כוכבים:

47 ר' אומר בשגגת מעשה - אפילו לא נעלם ממנו איסור עבודת כוכבים אלא ששגג במעשה חייב ואע"ג דבשאר מצות אין מביא קרבן האמור בו אלא א"כ נעלמה ממנו הלכה דכתיב ויקרא ד גבי חטאת צבור ונעלם דבר כגון הורו ב"ד שחלב מותר ועשו ע"י העלמתן דבפר כהן משוח כתוב שם לאשמת העם הרי משוח כצבור אפילו הכי בעבודת כוכבים שקרבנו שוה לשאר יחידים כדקתני ואזיל מחייב בשגגת מעשה בלא העלם דבר ולקמן מפרש האי שגגת מעשה היכי דמי:

48 וחכ"א - אף כאן אינו חייב אלא בהעלם דבר ובהוריות בפ"ב דף ז: ילפינן טעמא מקרא:

49 ושוין שבשעירה כיחיד - ואפילו לרבנן דלא משוי ליה כשאר יחיד לענין להתחייב בלא העלם דבר מודים הן שאין קרבנו בעבודת כוכבים חלוק משאר יחיד שמביא שעירה דכתיב גבי קרבן עבודת כוכבים בפרשת שלח לך ואם נפש אחת אחד יחיד ואחד נשיא ואחד משוח משמע ואע"פ שנשיא ומשוח חלוקין מן היחידים בשאר מצות שהנשיא מביא שעיר זכר ונאכל וכהן משוח פר ונשרף והיחיד מביא כשבה או שעירה בעבודת כוכבים שוין הן:

50 ושוין שאינו מביא אשם תלוי - על שום לא הודע שבתורה משום דגבי אשם תלוי כתיב ויקרא ה:י״ח על שגגתו אשר שגג משמע מי שמביא חטאת על הודע דשגגת מעשה מביא אשם תלוי על לא הודע יצא משוח שאין מביא חטאת אלא בהעלם דבר ואשמעינן הכא אפילו לרבי דאמר שיש לך קרבן שהמשוח חייב בשגגת מעשה מודה הוא שאין מביא אשם תלוי ובמס' הוריות שם יליף מקרא מדכתיב באשם תלוי שגגתו שגגתו תרי זימני מי שכל חטאו בשגגה יצא משוח שאין כל חטאו בשגגה שהרי בשאר מצות צריך העלם דבר:

51 שגגת מעשה - בלא העלם דבר ה"ד:

52 הרי לבו לשמים - ולא השתחוה זה לעבודת כוכבים לא מזיד ולא שוגג הוא אלא לשמים שהרי לשמים נתכוין ואפילו היה יודע שזה הבית עבודת כוכבים הוא והוא משתחוה בתוכו לשמים אין כאן עונש שהרי אף משתחוה לבית הכנסת לא לבית הוא משתחוה אלא למי ששכן שמו עליה:

53 אלא דחזא אנדרטא וסגיד ליה - שראה דמות שהיו רגילין לעשות בדמות המלך והרואה אותו משתחוה לו לכבוד המלך ופעמים שעובדין אותו וזה ראה אחד שהיה נעבד ולא ידע שהוא נעבד והשתחוה לו:

54 אי דקבליה עליה באלוה - שהשתחוה לו לשם עבודת כוכבים מזיד הוא: