רש"י על סנהדרין ל״ד

1 ורבנן - דאמרי אפי' לזכות לא יענה משום דנוגע הוא בדבר שמתחרט בו ודואג שמא יגמר הדין לחובה ויביא זה עדים להזימן ומיהדר לא מצי הדרי בהו לאחר כדי דיבור דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד:

2 מוקי לה באחד מן התלמידים - אבל בעדים לא מיתוקם משום נגיעת עדות כדאמרינן:

3 ת"ל אחד לא יענה בנפש למות - למות הוא דאינו עונה כו':

4 לא שנו אלא בשעת משא ומתן - דבעינן שיעמוד בדבריו לחזר אחר ראיות שמא ימצא חיזוק לזכות דשמא לא טעה:

5 אבל בשעת גמר דין - שחיפש כבר הכל ועכשיו נראה שטעה חוזר ומלמד חובה:

6 למחרת - משנה היא בפרק היו בודקין אותו לקמן סנהדרין דף מ. גבי הלנת דין:

7 דנין אלו כנגד אלו - היכא דנחלקו בדין שלשים וששה מחייבין ושלשים וחמשה מזכין וקיימא לן לעיל סנהדרין דף ב. אין מטין לחובה על פי אחד דנין בראיותיהן אלו כנגד אלו עד שיחזור בו אחד מן המחייבין דהוו להו מזכין רובא אבל לחזור בו אחד מן המזכין לא קתני ואם איתא דבגמר דין יכול לחזור וללמד חובה ניתני נמי איפכא ונימא או אחד מן המזכין את דברי המחייבין דאיכא הטייה לרעה על פי שנים:

8 תנא אזכותא - ניחא ליה לאהדורי ומיתני משום לישנא מעליא וה"ה נמי איפכא:

9 רואין אותו - לענין המנין:

10 והא שלחו מתם - כלומר היכי מצית לתרוצא להא דרבי יוסי בר חנינא כרב והא שלחו מתם לדברי ר' יוסי בר חנינא מוצא מכלל רבינו הא דר' יוסי לא סבירא ליה דרב דאמר בשעת גמר דין חוזר לחובה:

11 ומשני אין מוצא איתמר - הכי שלחו ליה לדברי רבי יוסי ברבי חנינא אין מוציאין מכלל דברי רב דטעמיה דר' יוסי משום דהשתא מיהא לא הדר ביה:

12 דברי המחייבין - פלוני חייב ומן הטעם הזה פלוני זיכה ומן הטעם הזה:

13 בשלמא דברי המחייבין - בעי למיכתב ביום ראשון ואע"ג דמצי למיהדר דבעינן לידע למחר הטעמים משום דאי הדר ביה חד מינייהו מטעמא קמא ומחייב ליה למחר מטעמא אחרינא בעי למיהדר ומיבעי הלנת דין בטעמא בתרא אולי יחזור בו הלילה:

14 אלא דברי המזכין - אם איתא דיכול לחזור בו למה לי למכתבינהו אי משום שעת משא ומתן דלמחר הא מילתא בעלמא היא כדי שיחזר אחר הזכות לכתוב פלוני זיכה למה לי למכתב טעמא אלא לאו משום דאי הדר ביה לא צייתינן ליה הלכך בעי למיכתב טעמא דלא נינשייה לטעמיה ונימא ליה שמא בדבר שהצדוקין מודים בו הייתי טועה:

15 טעם אחד משני מקראות - מפרש לקמן היכי דמי:

16 אין מונין להן אלא אחד - דחד מהנך קראי לאו להכי אתא דקיימא לן לא נכתבו שני מקראות לטעם אחד הלכך חד מינייהו מטעא טעי:

17 אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי - אבל שתים לא דיבר אלהים לשמוע אחת:

18 המזבח מקדש - פסולין שאם עלו לא ירדו:

19 את הראוי לו - ובלבד שיהא דבר שנראה כבר למזבח ובזבחים מפרש למעוטי קמצים שלא קדשו בכלי אבל פיגול ונשפך דמו ונשחט במחשבת פסול אם עלו לא ירדו והתם מפרש טעמא שהיה פסולן בקדש כלומר שנפסלו בעזרה:

20 רבי יהושע אומר כו' - קא סלקא דעתך דרבי יהושע לאו לאיפלוגי אתא אלא למילפא מקרא:

21 כל הראוי לאשים גרסינן לאשים להקטרה על האש:

22 העולה על מוקדה - ממוקדה דייק דהיינו אשים דאמר קרא כל הלילה תהא שם דכיון שעלתה לא תרד ומשום כשירה לא איצטריך:

23 כל הראוי לאשים גרסינן ולא גרסינן כל העולה לאשים וטעמא דרבן גמליאל מעל המזבח:

24 ותרוייהו מרבו פסולין - שנפסלו בעזרה שאם עלו לא ירדו ולא פליגי אהדדי אלא מר יליף ממוקדה כו':

25 ופרכינן התם הא מיפליג פליגי - ולא טעם אחד הוא:

26 הדם והנסכים - שנפסלו לא ירדו דהא נראו למזבח:

27 לר' יהושע ירדו - דאינן לאשים:

28 כל הנוגע - אפי' פסולין:

29 יקדש - ולא ירד:

30 שומע אני - בין שנראה בין שלא נראה כגון שאור ודבש ואיל וצבי וחולין:

31 ת"ל כבשים - דסמיך ליה וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה וגו':

32 עולה - בההוא קרא נמי כתיב:

33 ותרוייהו - קא ממעטי פסולין שלא נראו מעולם:

34 לרבות את הזורק - דם קדשים בחוץ שהוא בכרת ומתרבי מדם שפך ובפרשת שחוטי חוץ כתיב:

35 או זבח - גבי מעלה בחוץ כתיב:

36 שחט וזרק - בהעלם אחד לרבי ישמעאל אינו חייב אלא חטאת אחת דמייתי ליה לזורק מכרת דכתיב בשוחט וכיון דחד כרת וחד לאו אתרוייהו אין חילוק חטאת ביניהם כי עבדינהו בהעלם אחת:

37 ולרבי עקיבא - דיליף זורק מכרת דכתיב גבי מעלה הוו להו שוחט וזורק שני כריתות וחייב שתים:

38 אף לר' עקיבא אינו חייב אלא אחת - דאע"ג דאיכא שתי כריתות הואיל ואין בהן אלא אזהרה אחת אין חילוק חטאת ביניהם דאילו במעלה כתיבא אזהרה באפי נפשה דברים י״ב:י״ג השמר לך פן תעלה עולותיך ואילו שוחט וזורק אין בהם אזהרה אלא מהיקש דאיתקש למעלה דכתיב שם תעלה עולותיך ושם תעשה איתקש שאר עשיות להעלאה ומהכא נפקא לשוחט וזורק זבחים דף קז.:

39 ביום הנחילו - משפט נחלות דהיינו דיני ממונות ביום:

40 לילה לגמר דין - דכתיב ושפטו ועיקר משפט היינו גמר דין:

41 ריבים - אפי' גמר דין משמע:

42 לאיתויי סומא באחת מעיניו - ורבי מאיר היא דמקיש ריבים לנגעים:

43 סתמא אחריתא אשכח - דמכשר סומין:

44 בלילה - דומיא דסומא:

45 סתמא דרבים עדיף - דההיא רבי מאיר היא וכיון דבדוכתא אחריתי הדר רבי וסתם כרבנן עבדינא כוותיה:

46 משום דקתני לה - להא דדנין בלילה גבי הלכתא דדינא הכא בסנהדרין דף לב. תניא רבי גבי דיני ממונות שמע מינה עיקר היא למילף מינה דאילו ההיא דכל הכשר במסכת נדה דף מט: תניא רבי אגב גררא דתניא התם כי הני מילי טובא בפ' בא סימן הלכך לאו אליבא דהלכתא סתם אלא משום דמצריך ותני הנך דדמו אהדדי כגון כל שחייב בראשית הגז חייב במתנות ויש שחייב במתנות ואין חייב בראשית הגז ודכוותיה טובא:

47 לאיתויי יום המעונן - אע"ג דלראיית נגעים לא חזו לשפוט חזי:

48 שחרית ובין הערבים - אין כח אור החמה קיים:

49 מפני שכהה נראית עזה - ומטמאינן ליה שלא כדין:

50 ולא בצהרים - שאור החמה חזק ומבלבל את העינים ואתי לטהר את הטמא:

51 מאי עביד ליה - הא נפקא ליה מהיקשא:

52 ואי אתה מפיל כו' - מפרש לה ואזיל:

53 דילמא דיני נחלות קאמרת - דביום הויא צואת מת דין פסוק ואין צריך עוד לדיינין ובלילה לא הוי דין פסוק וצריך דיינין ואלו ששמעו צואת המת יעידו בפניהם:

54 לחוקת משפט - בפרשת נחלות דאיש כי ימות וגו' כתיבא:

55 אורעה - נסתיימה:

56 להיות דין - דמשמע הפלת נחלות דין קצוב הוא בשעת המיתה הכל כמו שאמר המת ואין הדבר צריך דיינין אלא כל אחד מיורשיו יחזקוהו שומעי הצוואה בשלו:

57 רצו כותבין - בלשון עדות והיורשים יבאו לב"ד וב"ד יעשו כפי הצוואה:

58 רצו עושין דין - השומעין רשאין ושליטין להיות מחזיקין כל אחד בשלו הכל כמו ששמעו:

59 שנים אין עושין דין - דמתחילתו לא נראו להיות לדיינין:

60 אבל בלילה - שאינו ראוי לדון כותבין ואין עושין דין אפילו למחר שמתחלתן לא נראו לישב לשם דין: