ביאור שטיינזלץ על יבמות ה׳

1 תינח נניח, שהגענו למציאת הוכחה, לשיטת התנא דבי מבית מדרשו של ר' ישמעאל, הסבור שכל בגדים האמורים בתורה הם בגדים העשויים צמר ופשתים בלבד. אולם לרבנן לשיטת חכמים שאינם סבורים כן, מנא להו מניין להם שעשה דוחה את לא תעשה? שהרי, כפי שהוכחנו, לימוד זה שעשה של ציצית דוחה לא תעשה של כלאים תלוי בייתור, וייתור זה מתבסס על שיטת תנא דבי ר' ישמעאל.

2 ומשיבים: נפקא להו יוצא להם, נלמד הדבר מ"ראשו" האמור בדין המצורע. דתניא שכן שנינו בברייתא, נאמר במצורע הנטהר מצרעתו: "והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו ואת כל שערו יגלח" ויקרא יד, ט וכיון שנאמר כבר "כל שערו", "ראשו" מה תלמוד לומר, מה בא ללמדנו? ומסבירים: לפי שנאמר "לא תקפו פאת ראשכם" שם יט, כז שאסור לגלח את פאות הראש, ומהפסוק הזה שומע למד אני כי אף מצורע כן, שגם הוא בכלל איסור זה,

3 תלמוד לומר שפירש הכתוב "ראשו", ללמדנו שמצות תגלחת מצורע דוחה את לא תעשה של הקפת גילוח פאת הראש. ומעירים: וקא סבר האי תנא וסבור תנא זה כי הקפת כל הראש שמה הקפה. כי יש חכמים הסבורים שעובר משום הקפת פאת הראש רק כאשר משאיר חלק משערות הראש ומוריד את הפאות בלבד, אבל תנא זה סבור שאם מסיר את כל שערות הראש כולן, כמצורע המגלח כל שערו, אם הוריד גם את הפאות עובר משום לאו של הקפה, ומתגלחת מצורע למדנו איפוא שעשה דוחה את לא תעשה!

4 ומקשים: איכא למיפרך יש מקום לפרוך, לשבור את ההוכחה הזו ולומר: מה ללאו מצות לא תעשה של הקפה שהוא מיוחד ואי אפשר ללמוד ממנו לשאר דברים, שכן הוא לאו שאין שוה בכל, שמצות לא תעשה זו של הקפה אינה חלה על הכל, שכן הנשים אינן בכלל איסור זה, ואין ללמוד איפוא ממה שנדחה לאו כזה, שגם לא תעשה החל על הכל יידחה על ידי מצות עשה!

5 אלא יש להציע דרך אחרת: אתיא בא, נלמד הדבר מייתור אחר, מ"זקנו". דתניא שכן שנינו בברייתא אחרת: "זקנו" שנאמר בתגלחת המצורע מה תלמוד לומר? הרי הוא כבר נכלל ב"כל שערו"? אלא, ההסבר הוא: לפי שנאמר בכהנים "ופאת זקנם לא יגלחו" שם כא, ה, ומפסוק זה שומע למד אני כי אף כהן מצורע בכלל כן, שאסור לו לגלח את זקנו — תלמוד לומר במצורע במפורש "זקנו".

6 אמנם, גם גילוח זקן לאו שאינו שווה בכל, כיון שאינו חל על הנשים, ואם לימוד זה מ"זקנו" אינו ענין ללאו שאין שוה בכל, שהרי כבר למדנו מ"ראשו" שלאו שאינו שוה בכל נדחה מפני מצות עשה, ואין צורך איפוא בלימוד נוסף, על כן יש להבין שהחזרה על מקרה מסויים זה באה להרחיב את הלימוד, ולכן תנהו ענין ללאו השוה בכל, שאף מצות לא תעשה השווה בכול נדחית על ידי מצות עשה.

7 את ההוכחה הזו דוחים: ואכתי איצטריך ועדיין נצרך "זקנו" להיאמר לגופו וללמד שהלאו של הקפת זקן הכהנים נדחה מפניו, ואין כאן ייתור שממנו אפשר ללמוד בדרך "אם אינו ענין", משום שיש בכתוב זה צד חידוש אחר, סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר כי שאני שונים כהנים, הואיל וריבה בהן הכתוב מצות יתירות ולכך יש להחמיר בהם, ואם כן אפילו לאו שאין שוה בכל גם לא דחי תדחה מצות עשה, ולכן קא משמע לן דדחי השמיע לנו שהיא דוחה!

8 אלא יש לדחות מה שאמרנו, ולומר באופן אחר, שאתיא בא, נלמד הכלל שעשה דוחה את לא תעשה מהלימוד מהמלה "ראשו" דהך תנא של תנא זה בדרך אחרת. דתניא שכן שנינו בברייתא, על הכתוב במצורע "יגלח את כל שערו את ראשו... " שם יד, ט: "ראשו" מה תלמוד לומר אחר שכבר נאמר "כל שערו"? ומסבירים: לפי שנאמר בנזיר "תער לא יעבר על ראשו" במדבר ו, ה שומע אני לכאורה שאף מצורע ונזיר בכלל כן, שנזיר שנצטרע אסור לו לגלח ראשו בטהרתו, על כן תלמוד לומר: "ראשו" ללמד שמצות עשה של גילוח מצורע דוחה את מצות לא תעשה של נזיר.

9 ודוחים: עדיין איכא למיפרך יש מקום לפרוך את ההוכחה, ולומר כך: גם האיסור בנזיר איננו איסור חמור כל כך, כי יש לטעון: מה לנזיר מצורע — שכן עצם נדר הנזיר ישנו בשאלה לחכם ויש בכך התרה לאיסורו, ומשיתיר לו החכם נדרו, תותר נזירותו, ואז יתבטל גם איסור התגלחת, וכיון שהלאו הזה איננו חמור כל כך, אין להביא ממנו הוכחה לכל איסורי התורה. ומוסיפים עוד, דאי שאם לא תימא הכי תאמר כך, שהלאו בנזיר איננו חמור כלאוים אחרים — הא דקיימא לן זה שמוחזק לנו הכלל ההלכתי שאין עשה דוחה את לא תעשה ועשה יחד, ואם כן הרי היה לנו

10 ליגמר ללמוד מנזיר היפוכו של כלל זה, שהרי בנזיר יש גם מצות עשה של גידול שיער וגם מצות לא תעשה שלא לגלח את השיער. ולכאורה מצות עשה של גילוח מצורע דוחה את שתיהן! אלא, מנזיר מאי טעמא לא גמרינן מה טעם אין אנו לומדים הלכה כללית, משום דאיכא למיפרך שיש מקום לפרוך את הראיה, ולומר שאין למדים מנזיר שכן ישנו בשאלה — הכי נמי כך גם כן לענייננו, ללמוד מכאן שעשה דוחה את לא תעשה בכלל, איכא למיפרך יש מקום לפרוך בטענה שכן ישנו בשאלה. ואם כן אין להביא ראיה מדין הנזיר.

11 אלא יש לחזור מן ההצעות הללו, ולומר כי לעולם נלמד הדבר

12 מקרא קמא מן הכתוב הראשון המתיר כלאים בציצית. וכנגד הטענה שהעלינו, שלדעת חכמים המילים "צמר ופשתים" הכתובות שם אינן מיותרות, ואין מהן הוכחה שיש לדרוש סמוכים להתיר כלאים בציצית ושידחה העשה את הלא תעשה — יש להשיב: אם כן, שאין כאן לימוד נוסף, לימא קרא שיאמר הכתוב רק "ציצית תעשה לך", המלה "גדילים" הכתובה שם למה לי? שמע מינה לאפנויי למד מכאן שבא הדבר להפנות את הדבר ולייתר את המילים כדי ללמוד סמוכים.

13 ומקשים: האי זה "גדילים", לשיעורא לשם שיעור הציציות הוא דאתא שבא, ללמדנו כמה חוטים צריך להיות בציצית, וכן שנינו: גדיל, שהוא דבר שזור — לפחות שנים, שני חוטים, שהרי אי אפשר לשזור אלא משני חוטים לפחות, וכאשר נאמר "גדילים" בלשון רבים משמע איפוא: ארבעה חוטים שני גדילים, כל אחד של שני חוטים, והכוונה היא: עשה גדיל ופותלהו כפול אותו. תוספות מתוכו מאמצעו, ומכאן שמונה חוטים שבציצית. הרי שהמלה "גדילים" אינה מיותרת כלל!

14 ומשיבים: אם כן, שאין כאן ייתור מלה לשם דרשה, לימא קרא שיאמר הכתוב רק "לא תלבש שעטנז", המילים "צמר ופשתים יחדו" למה לי? שמע מינה לאפנויי למד מכאן שבאו להפנות אותן לדרשה.

15 ומקשים: ואכתי מיבעי ליה ועדיין נצרך לו שיאמר "צמר ופשתים יחדיו", כדי ללמד הלכה אחרת בדין כלאים: שאם מחבר אדם בגד צמר ובגד פשתן, אם תוכף שתי תכיפות תפירות מחט — הרי זה חיבור, ואילו תכיפה אחת תפר מחט אחד — אינו חיבור, ודבר זה נלמד מן ההדגשה "יחדיו", שיהיו שניהם מחוברים היטב יחד! ומשיבים: אם כן, לכתוב רחמנא שתכתוב התורה "לא תלבש צמר ופשתים יחדו", המלה הנוספת "שעטנז" למה לי? שמע מינה לאפנויי למד מכאן שלהפנות אותה באה, וללמד.

16 ומקשים: ואכתי מיבעי ליה ועדיין צריך לו לאומרה, שאת המלה "שעטנז" מבינים כנוטריקון, קיצור מילים, ולמדים שאין דין כלאים חל אלא עד שיהא שוע חלק וסרוק טווי כחוט, ונוז מחובר, ארוג כאחד, ואם אין בו תכונות אלה איננו נקרא שעטנז! אלא יש להסביר בדרך אחרת: כל הדרשה כולה מהמלה "שעטנז" נפקא יוצאת, נלמדת כיון שהשתמש הכתוב במלה המיוחדת "שעטנז" ולא נאמר רק "צמר ופשתים יחדיו", לא זו בלבד שאנו למדים ממנה לענין הלכה, אלא אפשר ללמוד ממנה גם גזירה שווה מספר ויקרא יט, יט. ונמצא שיש ייתור מילים בכתוב בספר דברים, ועל פי ייתור זה אפשר להגיע למסקנה כללית כי מצות עשה דוחה את לא תעשה.

17 בשלב זה של הדיון נמצא לו איפוא הוכחה לפי השיטות השונות, אולם לעצם הבעיה שהועלתה יש עוד מקום לבירור: אשכחן דאתי מצאנו שבאה מצות עשה ודחי ודוחה את מצות לא תעשה גרידא סתם, אולם שמצות עשה דוחה את לא תעשה שיש בו כרת, היכא אשכחן דדחי דאיצטריך איפה מצאנו שהוא דוחה, שהוצרכה המלה "עליה" למיסרה לאסור אותו? שהרי למדנו מייתור תיבת "עליה" שמצות ייבום איננה מבטלת את איסור אחות אשה, ולכאורה עדיין לא הוכחנו שגדול כוחה של כל מצות עשה לדחות לא תעשה חמור, שיש בו עונש כרת!

18 וכי תימא נילף ואם תאמר נלמד ממצות מילה, שמצות עשה של מילה דוחה את לא תעשה של איסור מלאכה בשבת שיש בו כרת, שהרי מלים ביום השמיני אפילו כשחל בשבת — אפשר לטעון כנגד זה: מה למילה שהיא מצות עשה חמורה וחשובה ביותר, שכן נכרתו עליה שלש עשרה בריתות, שהמלה "ברית" נאמרה בפרשת מילה בראשית פרק יז שלוש עשרה פעמים!

19 ומשיבים: נלמד מפסח ששחיטתו דוחה את השבת, ואף כאן מצות עשה דוחה את לא תעשה שיש בו כרת! ודוחים: מה לפסח, שכן מצות עשה חמורה היא שהרי חייב כרת אם לא הביאו, מה שאין כן במצוות עשה אחרות!

20 ואומרים: אם כן נלמד מקרבן תמיד הנשחט בכל יום, אפילו בשבת ונמצא שמצות לא תעשה של שבת, שיש בה כרת, נדחית מפני העשה של הקרבת התמיד! ודוחים: מה לתמיד — שכן תדיר, שמאחר שמצות התמיד חלה בכל יום ויום יש לה איפוא חשיבות מיוחדת ולכך היא דוחה אף לא תעשה חמור, אבל מצות עשה הבאה רק בזמנים מיוחדים — שמא אין כוחה גדול לדחות לא תעשה חמור.

21 ואומרים: אכן מחדא לא אתיא מאחת מההוכחות הללו אינה באה, אין להביא ראיה, ואולם תיתי מתרתי תבוא ההוכחה משתים יחד, שנקח שתי מצוות יחד, ונלמד מן הצד השוה שבהן. ושואלים: מהי תיתי מאיזו תבוא? אם ממילה ופסח יחד — הרי אף אלה מיוחדות בצד שווה חמור שכן חייבים עליהן כרת! אם נלמד מפסח ותמיד הרי הן מיוחדות בצד אחר — שכן הן צורך גבוה, שהן לצורך המזבח, ולא לצורכו של אדם.

22 ואם תאמר, נלמד ממילה ותמיד — גם הוכחה זו יש לדחות, שכן שתי המצוות הללו ישנן לפני הדבור, שכבר קיימו אותן ישראל עוד לפני דיבור ה' במתן תורה. ואליבא דמאן דאמר ולפי שיטתו של מי שאומר כי עולה שהקריבו ישראל במדבר — עולת תמיד הוה היתה. ועוד: ומכולהו נמי ומכולן, ממילה פסח ותמיד גם כן אי אפשר ללמוד, שכן ישנן לפני הדבור שהרי שלושתן היו לפני הדיבור, גם מצות פסח וגם מצות מילה, ואם כן אי אפשר ללמוד הלכה כללית ממצוות אלה!

23 אלא יש להסביר בדרך אחרת, כי איצטריך הוצרך לימוד מיוחד מן המלה "עליה", שאלמלא היא היינו אומרים שידחה עשה של ייבום את הלאו של אחות אשה אף שיש בו כרת. כי סלקא דעתך אמינא תיתי יעלה על דעתך לומר כי תבוא, תילמד הלכה זו מכבוד אב ואם.

24 ומה עניינה — דתניא שכן שנינו בברייתא: יכול יהא כבוד אב ואם דוחה שבת — תלמוד לומר: "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו אני ה' אלהיכם" ויקרא יט, ג, לומר: כולכם, האב כמו הבן, חייבין בכבודי, ולכן אין כבוד אביו דוחה כבוד ה' שציווה על השבת.

25 מאי לאו האם לא מדובר כאן כגון שאמר ליה לו אביו: שחוט לי, בשל לי או שאר מלאכות האסורות בשבת באיסור כרת, שאביו מצווה עליו לעשות, וטעמא דכתב רחמנא והטעם, דווקא, משום שכתבה התורה במפורש "את שבתתי תשמרו" להזהירנו שלא נבטל את מצות לא תעשה של שבת שיש בה כרת, משום כיבוד אב ואם, הא לאו הכי הרי לולא זה — דחי היתה דוחה ואפשר איפוא ללמוד מכאן שבדרך כלל מצות עשה דוחה את לא תעשה, אף על פי שיש בו כרת. ודוחים: לא