ביאור שטיינזלץ על יבמות ק״ב

1 גר דן את חבירו מדבר תורה, שנאמר: "שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו מקרב אחיך תשים עליך מלך" דברים יז, טו. ומדייקים: עליך, על בן ישראל הוא דבעינן שאנו צריכים שיהא השר והדיין ולאו דווקא מלך מקרב אחיך ישראלי כמותך, אבל גר דן את חבירו גר, שלגביו לא נאמרה הגבלה זו.

2 ואם היתה אמו של הגר מישראל — דן אפילו ישראל. ולענין חליצה עד שיהא גם אביו וגם אמו מישראל, שנאמר בסדר החליצה: "ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל" דברים כה, י, משמע שצריך שיהא בתוך ישראל, מכל צד.

3 א אמר רבה, אמר רב כהנא אמר רב: אם יבא אליהו הנביא ויאמר: "חולצין במנעל" — שומעין לו, אבל אם יאמר: "אין חולצין בסנדל" — אין שומעין לו, שכבר נהגו העם לחלוץ בסנדל.

4 ורב יוסף אמר בשם רב כהנא, אמר רב: אם יבא אליהו ויאמר: אין חולצין במנעל — שומעין לו, אם יאמר: אין חולצין בסנדל — אין שומעין לו, שכבר נהגו העם בסנדל.

5 ושואלים: מאי בינייהו מה ההבדל ביניהם למעשה, שלכאורה אמרו שניהם אותו דבר? ומשיבים: איכא בינייהו יש ביניהם הבדל לענין חליצה במנעל לכתחלה. שלדעת רבה אין חולצים במנעל לכתחילה, שהרי אמר שאם יבוא אליהו ויתיר — נשמע לו, משמע שעד שיבוא אין חולצים לכתחילה, ולדעת רב יוסף חולצים לכתחילה במנעל, עד שיבוא אליהו ויאמר להיפך.

6 ושואלים: ולמאן דאמר ולדעת מי שאומר כי אפילו לכתחלה חולצים במנעל, והתנן והרי שנינו במשנה: חלצה במנעל — חליצתה כשרה. ומן הלשון המנוסחת בלשון עבר נדקדק: דיעבד — אין כן, לכתחלה — לא!

7 ומשיבים: הוא הדין שאפילו לכתחלה חולצים במנעל, ואיידי דבעי למיתני סיפא ומתוך שרצה לשנות בסוף שאם חלצה באנפיליא חליצתה פסולה, שאפילו דיעבד פסול, תנא נמי רישא שנה גם כן בתחילתה של המשנה בלשון דיעבד.

8 ומעירים: וחליצה במנעל לכתחלה — תנאי מחלוקת תנאים היא. דתניא שכן שנינו בברייתא, אמר ר' יוסי: פעם אחת הלכתי לנציבין שבבבל, ומצאתי זקן אחד. אמרתי לו: כלום אתה בקי מכיר בר' יהודה בן בתירא, שהיה מנציבין? אמר לי: הן כן, ועל שולחני הוא תדיר. שאלתי את הזקן: כלום ראית שחלץ ביבמה, כדיין?

9 אמר לי: ראיתי שחלץ הרבה פעמים. שאלתיו: במנעל או בסנדל? אמר לי: וכי חולצין במנעל? והתורה הרי אמרה "וחלצה נעלו" שם ט ומשמע — בכל דבר שהוא נעול, בין בסנדל, בין במנעל, ולא אמרה "וחלצה מנעלו". אמרתי לו: אם כן, מה ראה ר' מאיר לומר חלצה במנעל חליצתה כשירה?!

10 ר' יעקב אומר משמו של ר' מאיר: חולצין במנעל לכתחלה. ומסבירים: ומאן דאמר ומי שאומר כי לכתחלה לא חולצים במנעל, מאי טעמא מה טעם הדבר?

11 אילימא אם תאמר משום דהויא פנתא שהצד העליון של הנעל הוא מעל רגלו ומכסהו וארקתא והשרוכים הם מעל למעל, והתורה אמרה "מעל" ודיוקו — לא מעל למעל, אי הכי אם כך אנו מפרשים, אפילו דיעבד נמי גם כן לא יחלצו בו!

12 אלא ודאי לא מצד זה החשש, כי אם גזירה משום מנעל מרופט קרוע שאיננו מכסה את רגלו, ואילו סנדל מרופט כזה אינו ראוי לנעלו כלל, ולכן בחליצה בסנדל אין מקום לחשש.

13 אי נמי או גם כן גזירה משום חצי מנעל שבסנדל אי אפשר לנעול מחציתו, אבל בנעל אפשר לנעול בדוחק.

14 אמר רב: אי לאו דחמיתיה לחביבי אם לא שראיתי את דודי, ר' חייא שחלץ בסנדל דאית לה שינצין שיש לו שרוכים, אנא אני לא הואי חליצנא הייתי חולץ אלא בסנדלא דטייעא דמיהדק טפי בסנדל של ערבים שהוא מהודק יותר. ומסבירים: והאי דידן וזה הסנדל שלנו, אף על גב דאית ביה חומרתא אף על פי שיש בו קשר בראשו שלא יישמט מן הרגל, קטרינן ביה מיתנא קושרים בו חבל מעליו בשעת החליצה כדי להדקו, כי היכי דתהוי חליצתה מעלייתא כדי שתהא חליצתה מעולה, שאם יוכלו לחולצו בקלות, אין זה נקרא חליצה.

15 ב סימן להלכות הבאות שאמר רב יהודה בשם רב: התרת יבמה סנדל. אמר רב יהודה אמר רב: התרת יבמה לשוק — בשמיטת הסנדל מרוב העקב של הרגל, שאף על פי שלא נחלץ כולו, מותרת להינשא.

16 מיתיבי מקשים על כך: הותרו רצועות המנעל או הסנדל מעצמם, או ששמט הוא את הסנדל מרוב הרגל — חליצתה פסולה,

17 ונדייק: טעמא הטעם דווקא משום ששמט הוא את רוב הרגל והיא רק גמרה את החליצה, הא הרי אם שמטה היא — חליצתה כשרה. ונדייק עוד: רוב הרגל — אין כן, רוב העקב — לא!

18 ודוחים: לא, יש לומר כי היינו זהו רוב הרגל, היינו זהו רוב העקב. ואמאי קרו ליה ומדוע קוראים לו רוב הרגל — דכולא חיילא דכרעא עליה דחיס שכל כוחה של הרגל על העקב הוא לוחץ.

19 ומעירים: מסייע ליה מסייעת לו ברייתא זו לר' ינאי. שאמר ר' ינאי: בין שהתיר הוא את סנדלו ושמטה היא ממנו, בין שהתירה היא ושמט הוא — חליצתה פסולה, עד שתתיר היא ותשמיט ותשמוט היא. ובאותו ענין בעי שאל ר' ינאי: אם לא חלצה את הסנדל אלא קרעתהו, מהו? וכן אם שרפתהו על ידי גחלת, מהו? וצדדי השאלה: האם גלויי כרעא בעינן גילוי הרגל אנחנו צריכים, שזוהי מהות החליצה, והאיכא והרי יש כאן, או דלמא שמא חליצה מעל הרגל בעינן צריכים אנו וליכא ואין כאן? לשאלה זו לא נמצאה תשובה, והושארה בתיקו תעמוד השאלה במקומה.

20 בעא מיניה שאל אותו ר' נחמיה מרבה: אם היה נעול שני מנעלים זה על גב זה מהו? ושואלים: היכי דמי כיצד בדיוק הדבר, אילימא דשלפתיה לעילאי אם תאמר ששלפה את המנעל העליון וקאי תתאי ועומד המנעל התחתון במקומו — הלא "מעל רגלו "אמר רחמנא אמרה התורה ולא מעל למעל! ומשיבים: לא צריכא נצרכה אלא כגון דקרעתיה לעילאי שקרעה את המנעל העליון ושלפתיה לתתאי ושלפה את התחתון וקאי עילאי והעליון עומד עדיין ברגלו אף שהוא קרוע. והשאלה היא: מאי מה הדין : האם חליצה בעינן צריכים אנו, והא איכא והרי יש כאן, או דלמא שמא גלויי כרעא בעינן, וליכא גילוי הרגל אנו צריכים, ואין כאן, שהרי עדיין הרגל מכוסה במנעל העליון הקרוע.

21 ומי איכא כי האי גוונא והאם יש דבר כגון זה שנועלים מנעל על גבי מנעל? ומשיבים: אין כן, דחזיוה רבנן שראו חכמים את רב יהודה דנפק בחמשא זוזי מוקי לשוקא שיצא פעם בחמישה זוגות נעליים, כגון נעלי בית, זה על גבי זה לשוק.

22 א ועוד הלכה אמר רב יהודה אמר רב: יבמה קטנה שהגדילה שגדלה בין האחין של בעלה — מותרת לינשא לאחד מן האחין, ואין חוששין שמא בזמן היותה שם חלצה סנדל לאחד מהן, ונמצא שהיתה חלוצה מאז. ומדייקים: טעמא, דלא חזינן הטעם, דווקא, שאין אנו רואים שחלצה, הא חזינן הרי אם אנו רואים — חיישינן חוששים אנו שדינה כחלוצה.

23 ומקשים: והא תניא והרי שנינו בברייתא: בין שנתכוון הוא לשם חליצה ולא נתכוונה היא, בין שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא — חליצתה פסולה, עד שיתכוונו שניהם כאחד! ומשיבים: הכי קאמר כך אמר רב יהודה: אף על גב דחזינן אף על פי שרואים אנו שחלצה סנדל לאחד מהם — אין חוששין שמא כוונו לשם חליצה.

24 ואיכא דאמרי ויש שאומרים את הענין באופן אחר: טעמא, דלא חזינן הטעם, דווקא, שאין אנו רואים שחלצה, הא חזינן הרי אם אנו רואים — חוששין שדינה כחלוצה אפילו אם לא היתה כוונה מיוחדת לחליצה. ודקא תנא בעי ומה ששנה שצריך כוונה בחליצה — הני מילי לאישתרויי לעלמא דברים אלה אמורים כדי שתהא חליצה גמורה להתירה לכול, אבל לאחין מיפסלא היא נפסלת אפילו בלא כוונה.

25 ב ועוד אמר רב יהודה אמר רב: סנדל התפור בפשתן, שתפרו את חלקיו זה לזה בחוט פשתן — אין חולצין בו, שנאמר "ואנעלך תחש" יחזקאל טז, י שהוא עור של חיה, משמע שנעל הוא דבר שעשוי כולו מעור. ומקשים: אם מ"תחש" אנו למדים, ואימא ואמור: נעל עשוי מעור של תחש — אין כן, מידי אחרינא דבר אחר — לא! ודוחים: "נעל" "נעל" הכתובה בתורה כמה פעמים ריבה שכל סוגי נעליים במשמע, ומכל עור שהוא.

26 ושואלים: אי אם "נעל" "נעל" ריבה — אפילו כל מילי נמי כל דבר גם כן ייחשב לנעל, אפילו אינו עשוי כלל מעור! ומשיבים: אם כן מה שנאמר "תחש" מאי אהני ליה מה הועיל לו, אם לא נלמד מכאן דבר? אלא ודאי למדים מכאן שצריך שיהא כולו של עור.

27 בעא מיניה שאל אותו ר' אלעזר מרב: סנדל שעשאו כך: הוא של עור, ותריסיותיו החלקים המחזיקים את רצועותיו של שער כגון שנארגו משיער עזים, מהו דינו לחליצה? אמר ליה לו: מי לא קרינן ביה האם אין אנו קוראים בו בסנדל כגון זה: "ואנעלך תחש", שכיון שהוא עשוי מדבר הבא מן החי, הרי הוא כשר. ושואלים: אי הכי אם כך שכל הבא מן החי כשר, אפילו כולו של שער נמי גם כן יהיה כשר! ומשיבים: ההוא קרקא מקרי נעל בית נקרא ואינו קרוי "נעל".

28 ג אמר ליה לו רב כהנא לשמואל: ממאי דהאי מניין שזה הכתוב "וחלצה נעלו מעל רגלו" דברים כה, ט מישלף לשלוף הוא — דכתיב שנאמר: "וחלצו את האבנים אשר בהן הנגע" ויקרא יד, מ, שפירושו — יוציאו אותן ממקומן.

29 ואימא זרוזי ואמור לשון חיזוק הוא, דכתיב שנאמר: "החלצו מאתכם אנשים לצבא" במדבר לא, ב, כלומר, יתחזקו מאתכם אנשים ויבואו לצבא! ומשיבים: התם נמי שם גם כן המשמעות העיקרית היא — הוצאת דבר ממקומו, כלומר, שלופי מביתא לקרבא יציאה מן הבית אל הקרב.

30 ומקשים, והכתיב והרי נאמר: "יחלץ עני בעניו" איוב לו, טו, שלכאורה מובנו שהעני יתחזק בעניו. שאם היתה הכוונה להוציאו מהעוני שלו — היה צריך לומר "מ עניו "! ומשיבים: כך צריך לפרש — בשכר עניו "בעניו" יחלצו ויוציאנו מדינה של גיהנם.

31 ועוד הקשה: אלא הא דכתיב זה שנאמר "חנה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם" תהלים לד, ח, שלכאורה הכוונה היא: יחזקם! ומשיבים: כך יש לפרש — בשכר שהם יראיו — יחלצם מדינה של גיהנם.

32 והקשה עוד: אלא הא דכתיב זה שנאמר "ועצמתיך יחליץ" ישעיהו נח, יא, ואמר ר' אלעזר: זו מעולה שבברכות, ואמר רבא שכוונתו: זרוזי גרמי חיזוק עצמות, ומשתמע מכאן שלחליצה יש משמעות של חיזוק! ומשיבים: אין כן, משמע הכי ומשמע הכי משתמע, שזה כך, ומשתמע שזה כך. אלא, דהכא, אי סלקא דעתך שכאן, אם עולה בדעתך לומר שזרוזי חיזוק הוא, אם כן, לכתוב רחמנא שתאמר התורה "וחלצה נעלו ברגלו", כלומר, תחזק את הנעל ברגלו.

33 ומשיבים: אי כתב רחמנא אילו אמרה התורה "ברגלו", הוה אמינא הייתי אומר "ברגלו" — אין כן, בשוקו — לא, שאם נקטעה כף רגלו שוב אינה יכולה לחלוץ, לכן כתב רחמנא אמרה התורה "מעל רגלו" ללמד שאפילו בשוקו שהיא על רגלו חולצת. ומשיבים: אם כן לכתוב רחמנא שתאמר התורה "במעל רגלו". אלא מאי מה פירוש "מעל רגלו" — שמע מינה מישלף למד מכאן כי שליפה הוא.

34 אגב כך מספרים: אמר ליה לו ההוא מינא מין אחד לרבן גמליאל: אתם, בני ישראל, הנכם עמא דחלץ ליה מריה מיניה עם שחלץ לו אדוניו ממנו, שה' עזב אותו כיבם שחלץ ליבמתו, דכתיב שנאמר: "בצאנם ובבקרם ילכו לבקש את ה' ולא ימצאו חלץ מהם" הושע ה, ו.

35 אמר ליה לו: שוטה, מי כתיב האם נאמר "חלץ להם", שהיתה כאן חליצה? "חלץ מהם" כתיב נאמר, כביכול שהם חלצו לו, ואילו ביבמה שחלצו לה אחין — מידי מששא אית ביה וכי ממש יש בו? אף כאן הכוונה שישראל עזבו את ה' ואין בעזיבה זו ממש.

36 ד שנינו שאם חלץ באנפיליא — חליצתה פסולה. ושואלים: למימרא האם לומר שהאנפיליא לאו לא כמנעל הוא?

37 ותנן נמי ושנינו גם כן: אין התורם, המוציא חלק מן השקלים שנדבו ישראל מן הלשכה ונותן לתוך סלים כדי שישתמשו בהם, נכנס לא בפרגוד חפות מעיל שיש בו תפר כפול ולא באנפיליא, ואין צריך לומר שאינו נכנס במנעל וסנדל, לפי שאין נכנסין במנעל וסנדל לעזרה. ותיקנו כן, כדי שלא יבואו לחשוד בתורם שמא הכניס מן הכסף לתוך התפר או לתוך האנפיליא. ומכל מקום משמע מלשון המשנה שאנפיליה איננה בכלל מנעל, שהרי מותר להיכנס בה למקדש כשאין חשד.

38 ורמינהו ומשליכים, מראים סתירה ששנו: אחד מנעל וסנדל ואנפיליא לא יטייל בהן לא מבית לבית ולא ממטה למטה ביום הכיפורים, משום איסור נעילת הסנדל, הרי שאנפיליה נחשבת לנעל!

39 אמר אביי: שם בהלכות יום הכיפורים מדובר באנפיליה דאית ביה כתיתי שיש בה סמרטוטים ואסור הדבר משום תענוג, ביום שמצווים בו על העינוי. אמר ליה לו רבא: ומשום תענוג בלא נעילת מנעל ביום הכפורים מי אסירי האם אסורים דברים? והא והרי רבה בר רב הונא כריך סודרא אכרעיה ונפיק היה כורך סודר על רגליו ויוצא ביום הכיפורים כדי שלא ינזקו רגליו, משמע שאין איסור בלבישת דבר על הרגל, כל שאיננו מנעל! אלא אמר רבא: לא קשיא אין זה קשה, כאן שאמרו שאנפיליה דינה כנעל — הרי זה באנפיליא של עור, כאן שאין חושבים אותה למנעל — באנפיליא של בגד.

40 ומוסיפים: הכי נמי מסתברא כך גם כן מסתבר שיש לחלק, דאי שאם לא תימא הכי תאמר כך, אם כן קשיא קשה ממה ששנינו ביום הכפורים על מה ששנינו ביום הכפורים עצמו. דתניא שכן שנינו בברייתא: לא יטייל אדם בקורדקיסין נעלי בית בתוך ביתו ביום הכיפורים, אבל מטייל הוא באנפילין בתוך ביתו — משמע שאנפיליה מותרת, והרי שנינו שאסורה! אלא לאו שמע מינה האם לא תלמד מכאן כי כאן באנפיליא של עור — אסורה משום נעל, כאן — באנפיליא של בגד — מותר. ומסכמים: אכן, שמע מינה למד מכאן שכך הוא.

41 תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטתו של רבא: חלצה במנעל הנפרם שנפתחו תפריו אלא שחופה עדיין את רוב הרגל, או בסנדל הנפחת שנפתח חלק מסולייתו, שמקבל עדיין את רוב הרגל, או בסנדל של שעם פקק וכן של סיב מן העץ, או חלצה בקב הקיטע רגל עץ של קטוע רגל, במוק נעל לבד, בסמיכת הרגלים שעושה הקיטע לרגליו כעין כיסוי, שאיננו נעל ממש לשים אליו את גדמי רגליו, או באנפיליא של עור, וכן החולצת מן הגדול, כלומר, שהיה היבם גדול,