ביאור שטיינזלץ על יבמות ק״ה

1 רקקה ולא קראה — חליצתה כשירה, ואם רקקה ולא חלצה ולא קראה — חליצתה פסולה. קראה ולא רקקה ולא חלצה — אין כאן בית מיחוש. כלומר, אין בכך כלום ואין בכך משום חליצה.

2 ונברר, מני כדעת מי היא ברייתא זו? אילימא אם תאמר שהיא כדעת ר' אליעזר, וכי חלצה ולא רקקה ולא קראה חליצתה כשירה? והא והרי אמר ר' אליעזר: הכתוב "ככה יעשה" מלמד, שכ לדבר שהוא מעשה מעכב, וכיון שלא רקקה, הרי זה מעכב! אלא פשיטא פשוט שהוא כדעת ר' עקיבא, וקתני ושנה שם בסוף הברייתא רקקה ולא חלצה ולא קראה — חליצתה פסולה. ונברר, למאן למי היא פסולה?

3 אילימא לעלמא אם תאמר לכל להתירה לכל אדם, פשיטא פשוט, מובן מאליו שחליצתה פסולה! שהלא מי הויא האם היתה בכלל חליצה, דאישתריא לעלמא שתותר לכול? אלא לאו האם לא הכוונה היא שפסולה גם לאחין, ואם כן שמע מינה למד מכאן שגם ר' עקיבא סבור שרקיקה זו פוסלת.

4 ושואלים: ולשיטת ר' עקיבא שהדבר המעכב בחליצה הוא רק מה שנעשה באיש עצמו, מאי שנא במה שונה רקיקה ומאי שנא ובמה שונה קרייה קריאה, שאם שתיהן אינן מעכבות, מדוע אם רקקה ולא חלצה הרי זו פסולה לאחים, ואם קראה ולא חלצה אין כאן בית מיחוש?

5 ומשיבים: קרייה, דאיתא קריאה, שישנה במהלך הייבום בין בתחלה לפני החליצה בין בסוף — לא מיחלפא ליה אינה מתחלפת לו לאדם בחלוצה ממש, שיודע שאולי קראה ולא הגיעה לידי חליצה. אבל רקיקה, שבתחלה ליתא איננה ולבסוף איתא ישנה, שכן כך הוא הסדר, שקודם חולצת ואחר כך רוקקת — מיחלפא ליה מתחלפת לו לאדם באשה שחלצו לה כדין, ואם יתירו אותה להתייבם לאחים אתו למישרי יבואו להתיר גם חלוצה גמורה לאחין.

6 ואיכא דאמרי ויש שאומרים כי הכי כך שלחו ליה לו לאביו של שמואל: יבמה שרקקה לפני החליצה — תחלוץ, ואינה צריכה לרוק פעם אחרת. כי ההיא דאתיא לקמיה כמו אותה אשה שבאה לפני ר' אמי לחליצה, כאשר הוה יתיב היה יושב ר' אבא בר ממל קמיה לפניו באותו מעמד. רקקה אותה אשה מקמי דתחלוץ לפני שחלצה. אמר ליה לו ר' אמי: חלוץ לה, כלומר, אמור לה שתחלוץ, ושרי לה תיגרא והתר את עסקיה ופטור אותה מבית הדין, שאינה צריכה עוד דבר.

7 אמר ליה לו ר' אבא: והא בעינן מירק הרי אנו צריכים בחליצה לירוק! ענה לו: הא הרי רקקה לה כבר. אמר לו ר' אבא: ותירוק פעם נוספת, ומה בכך? ענה לו: נפיק מיניה חורבא יכול שיצא מזה חורבן, נזק, דאי אמרת תיהדר שאם אומר אתה שתחזור ותירוק, אמרי יהיו אנשים אומרים כי רקיקה קמייתא ראשונה לית אין בה מששא ממש ומותרת לאחים, ואתי למישרי ויבואו להתיר גם חלוצה שרקקה אחרי החליצה לאחין. שכשיראו אותה יורקת בפעם הראשונה יאמרו שוודאי חלצה קודם לכן.

8 וחזר והקשה: והא בעינן והרי צריכים אנו לעשות המעשים כסדרן, שקודם תהיה חליצה ואחר כך רקיקה! ענה לו: כסדרן לא מעכבא מעכב. הוא ר' אבא בר ממל סבר: דחויי קא מדחי ליה מדחה הוא אותו בתירוצים דחוקים כדי להצדיק את דבריו, אבל אינם מבוססים כל כך. נפק, דק ואשכח יצא מבית המדרש ודקדק בדברים ומצא כדברי ר' אמי, דתניא שכן שנינו בברייתא: בין שהקדים חליצה לרקיקה, בין שהקדים רקיקה לחליצה — מה שעשה עשוי.

9 א אגב כך מביאים סיפור הקשור לנושא זה: לוי נפק לקרייתא יצא לכפרים ללמד תורה לאנשים. בעו מיניה שאלו ממנו כמה שאלות: גידמת, שנקטעו ידיה מהו הדין, האם יכולה היא שתחלוץ? וכן יבמה שרקקה לא רוק אלא דם, מהו הדין, האם החליצה כשירה? וכן שאלו את פירוש הכתוב: "אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת" דניאל י, כא — מכלל הדברים אפשר להסיק לכאורה דאיכא שיש כתב בשמים שאינו אמת?

10 לא הוה בידיה היתה בידו כל תשובה לשאלות הללו. אתא שאיל בי מדרשא בא ושאל בבית המדרש, אמרו ליה לו בתשובה לשאלה הראשונה: מי כתיב האם נאמר "וחלצה ביד"? מכאן, שיכולה לחלוץ בכל דרך. ומי כתיב והאם נאמר "וירקה רוק"? — הלא נאמר רק "וירקה". ולכן גם ביריקת דם, החליצה כשירה.

11 ובענין הפסוק: "אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת", שאתה שואל, וכי יש כתב שאינו אמת?

12 לא קשיא אין זה קשה: כאן — בגזר דין שיש עמו שבועה, דבר כזה קרוי "כתב אמת", שאינו בטל לעולם. כאן — בגזר דין שאין עמו שבועה, שייתכן שיתבטל כאשר ישתנו התנאים.

13 וכדברי רב שמואל בר אמי. שאמר רב שמואל בר אמי אמר ר' יונתן: מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו מתקרע — שנאמר: "ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם" שמואל א' ג, יד, ללמד, שכיון שהיתה שבועה בדבר — אין גזר הדין בטל אפילו יביאו קרבנות כפרה.

14 אגב הזכרת אותו פסוק מביאים מה שאמר רבה: בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר הוא בדברי תורה. אביי אמר: בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר בגמילות חסדים. מספרים: רבה ואביי עצמם מדבית עלי קאתו באו, רבה שעסק בעיקר בתורה — חיה ארבעין שנין חי ארבעים שנה, אביי שעסק, לשיטתו, גם בתורה וגם בגמילות חסדים — חיה שיתין שנין חי שישים שנה, שהאריכו ימים יותר מן הרגיל בבית עלי.

15 וכיוצא בו מסופר בברייתא, תנו רבנן שנו חכמים: משפחה אחת היתה בירושלים שהיו בניה מתים כבן שמנה עשרה שנה. באו בני המשפחה והודיעו את רבן יוחנן בן זכאי שכך קורה להם. אמר להם: שמא ממשפחת עלי אתם, שנאמר: "וכל מרבית ביתך ימותו אנשים" שם ב, לג, כלומר, מיד בהגיעם לבגרות שלימה, להיקרא "אנשים", ואם כן, יש לכם רק עצה אחת — לכו ועסקו בתורה ותחיו. הלכו ועסקו בתורה וחיו, שהיו מאריכים ימים יותר, והיו קורין אותן "משפחת יוחנן" על שמו, על שם העצה שנתן להם.

16 ולענין גזר דין שאינו נקרע אמר רב שמואל בר אוניא אמר רב: מנין לגזר דין של צבור שאינו נחתם? ותוהים: אינו נחתם?! והא כתיב והרי נאמר: "כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך ברית נכתם עונך לפני" ירמיהו ב, כב, משמע שאין עוד תקנה לעוון הזה!

17 אלא כך צריך לומר: מנין שאפילו אם נחתם מתקרע על ידי תשובה — שנאמר: "כי מי... כה' אלהינו בכל קראנו אליו" דברים ד, ז, ולכאורה הכתיב והרי נאמר בפסוק אחר: "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב" ישעיהו נה, ו, משמע שלא בכל זמן הוא קרוב ונענה! ויש לתרץ: לא קשיא אין זה קשה: הא זה — ביחיד צריך לדרוש את ה' בהימצאו, שלא בכל זמן הוא נמצא ונענה לקוראיו, הא זה — בציבור, שהוא נמצא בכל עת שהציבור קוראים אליו "בכל קראנו אליו".

18 ושואלים: יחיד, אימת מתי הוא הזמן שה' קרוב אליו? אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים.

19 ובהמשך לשאלות ששאלו את לוי, שלחו ליה לו מארץ ישראל לאבוה לאביו של שמואל פסק הלכה: יבמה שרקקה דם תחלוץ, לפי שאי אפשר לדם שייצא מן הפה בלא צחצוח משהו רוק, ויוצא ידי חובה ברוק זה.

20 מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו: יכול, יהא דם היוצא מפיו וכן מפי האמה אבר המין של זב טמא, ככל דבר שנובע מן הזב "מעינותיו" כגון: רוקו ומי רגליו וכיוצא בהם — תלמוד לומר: "זובו טמא" ויקרא טו, ב, ללמד, שרק זובו וכיוצא בו טמא, ואין דם היוצא מפיו או מפי האמה טמא, אלא טהור. ומכאן שיכול לצאת דם מן הפה בלי רוק. שהרי אילו כדבריהם, שבהכרח יש בכל דם רוק, הלא היה צריך להיות טמא מחמת הרוק!

21 ומשיבים: לא קשיא אין זה קשה: כאן, בענין חליצה, שאמרנו שלא יכול לצאת דם בלי רוק הרי זה במוצצת, שהיא מנסה למצוץ את הרוק הנמצא בפיה ולירקו, ואז יש משהו רוק בפה, ואילו כאן, בזב, מדובר בדם שהיה שותת ממנו מעצמו, ואז ייתכן שלא יהיה בו רוק כלל.

22 ב שנינו במשנה שחרש שנחלץ או חלץ — החליצה פסולה, וכן שהחולצת לקטן חליצתה פסולה.

23 אמר רב יהודה אמר רב: זו דברי ר' מאיר, שחליצה זו יש בה ממש, אלא שהיא פסולה ואין בה כדי להתירה לשוק, אבל חכמים אומרים: אין חליצת קטן כלום.

24 א שנינו במשנה: קטנה שחלצה — תחלוץ משתגדיל, ואם לא עשתה כן — חליצתה פסולה. אמר רב יהודה אמר רב: זו דברי ר' מאיר, שאמר: "איש" כתוב בפרשה "ואם לא יחפוץ האיש". דברים כה, ז, משמע — מבוגר, ומקשינן ומקישים, משווים אנו אשה לאיש, שגם האשה צריכה להיות בוגרת בזמן החליצה.

25 אבל חכמים אומרים: אמנם "איש" כתיב נאמר בפרשה, ומשמע גדול דווקא, אבל אשה החולצת, כיון שלא נאמר שם "אשה" אלא "יבמה" סתם הרי זה בין גדולה בין קטנה.

26 ושואלים: מאן מי הם חכמים אלה החולקים על ר' מאיר? ומשיבים: שיטת ר' יוסי היא. ומביאים מעשה שממנו למדים שדבר זה הוא דעת ר' יוסי. שר' חייא ור' שמעון בר בנו של רבי הוו יתבי היו יושבים מחוץ לבית המדרש ועסקו בתורה. פתח חד מינייהו אחד מהם ואמר: המתפלל, צריך בזמן התפילה, שיתן עיניו למטה, לכיוון ארץ ישראל, משום שנאמר: "והיו עיני ולבי שם כל הימים" מלכים א', ט, ג, כלומר, שהשכינה היא בארץ ישראל, וצריך לכוון עיניו לארץ הקודש.

27 וחד ואחד מהם אמר, שצריך שיתן עיניו למעלה, לכיוון השמים, משום שנאמר: "נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים" איכה ג, מא. אדהכי אתא בינתיים בא ר' ישמעאל בר' יוסי לגבייהו אצלם. אמר להו להם: במאי עסקיתו במה עוסקים אתם? אמרו ליה לו: בתפלה, שאנחנו מתווכחים איך לעמוד בתפילה. אמר להו להם: כך אמר אבא, ר' יוסי: המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו יכוון למעלה, כדי שיתקיימו שני המקראות הללו.

28 אדהכי בינתיים, עד שהם משוחחים, אתא בא, נכנס רבי למתיבתא לישיבה והיו צריכים הכל להתיישב במקומותיהם הקבועים להם. אינהו דהוו קלילי, יתיבו בדוכתייהו הם שהיו קלים בהליכתם, מיהרו וישבו במקומותיהם, ואילו ר' ישמעאל בר' יוסי אגב יוקריה הוה מפסע ואזיל מתוך כובדו, שהיה שמן מאוד, היה פוסע והולך לאט, כאשר כבר ישבו הכל במקומותיהם על הארץ, והיה צריך לעבור מעל ראשיהם של היושבים.

29 אמר ליה לו אבדן אבא יודן שהיה תלמידו ושמשו של רבי: מי הוא זה שמפסע על ראשי עם קדוש! שהדבר נראה כזלזול בישראל שהוא פוסע מעל ראשיהם. אמר ליה לו: אני ישמעאל בר' יוסי שבאתי ללמוד תורה מרבי. אמר ליה לו אבדן: וכי אתה הגון ללמוד תורה מרבי שבגלל זה אתה מזלזל באחרים?

30 אמר ליה לו: וכי משה היה הגון ללמוד תורה מפי הגבורה הקדוש ברוך הוא? אלא ודאי שאין הכרח שיהא התלמיד חשוב כמו רבו. אמר ליה לו: וכי משה אתה? אמר ליה ר' ישמעאל: וכי רבך אלהים הוא? על קטע זה במעשה אמר רב יוסף: שקליה קיבל רבי כאן למטרפסיה את גמולו על ששתק כל אותו זמן ולא מיחה בתלמידו על שביזה את ר' ישמעאל, ומהו הגמול — דקאמר ליה שאמר לו ר' ישמעאל לאבדן: "רבך" ולא אמר "רבי" שנראה הדבר כאילו אינו מקבל עליו את מרותו.

31 אדהכי אתיא בינתיים באה יבמה לקמיה לפני רבי, שהיתה קטנה סמוך לבגרותה, וחלצו לה, ולא היה ברור אם החליצה כשירה. אמר ליה לו רבי לאבדן: פוק בדקה צא ובדוק אותה אם כבר הגיעה לבגרות. לבתר דנפק לאחר שיצא אבדן, אמר ליה לו ר' ישמעאל לרבי: כך אמר אבא בענין חליצת קטנה: "איש" כתוב בפרשה, אבל אשה — בין גדולה בין קטנה, חליצתה כשרה.

32 אמר ליה לו רבי לאבדן: תא, לא צריכת בוא, אין אתה צריך לבדוק, כבר הורה זקן ר' יוסי בענין זה, ויש לנו כבר הלכה פסוקה שאין צורך בבדיקה. קמפסע אבדן ואתי היה אבדן פוסע ובא מעל ראשי האנשים כדי לחזור למקומו. אמר ליה לו ר' ישמעאל בר' יוסי: מי שצריך לו עם קדוש — יפסע על ראשי עם קדוש, מי שאין צריך לו עם קדוש, שהרי אין כבר צורך בבדיקה, היאך יפסע על ראשי עם קדוש?

33 אמר ליה רבי לאבדן: קום בדוכתיך עמוד במקומך ואל תלך יותר! תאנא שנה החכם: באותה שעה נצטרע אבדן כעונש על שהעליב את ר' ישמעאל בר' יוסי, וטבעו שני בניו שהיו נשואים זה לא מכבר, ומאנו שתי כלותיו שהיו נשואות לאותם בנים וביטלו את הנישואין. אמר רב נחמן בר יצחק: בריך רחמנא דכספיה ברוך ה' שבייש אותו את אבדן בהאי עלמא בעולם הזה, ולא ייענש עוד לעולם הבא, שנמחלו כל עוונותיו על ידי יסורים אלה.

34 אמר ר' אמי: מדבריו של ברבי האיש הגדול, ר' יוסי, נלמוד: קטנה חולצת אפילו כשהיא בגיל הפעוטות, כבת שש ושבע. רבא אמר: אינה חולצת עד שתגיע לעונת נדרים, כבת אחת עשרה, שיש בה דעת עד שמסוגלת להבין משמעות של נדר. אולם מסכמים: והלכתא והלכה פסוקה: אינה חולצת עד שתביא שתי שערות.

35 ב שנינו במשנה: אם חלצה בשנים, או בשלושה, ונמצא אחד מהם פסול — ר' שמעון ור' יוחנן הסנדלר מכשירים. אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: אין הלכה כאותו הזוג שהכשיר. ושואלים: והא והרי כבר אמר רב נחמן אותה הלכה חדא זימנא פעם אחת. שאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: חליצה בשלשה, ומכאן נלמד שאי אפשר בפחות מכך!

36 ומשיבים: צריכי צריכים שני הדברים להיאמר, דאי איתמר הך קמייתא שאילו נאמרה רק זו הראשונה, "חליצה בשלושה", הוה אמינא הייתי אומר כי הני מילי דברים אלה אמורים דווקא לכתחלה, אבל בדיעבד יספיקו אפילו תרי שניים, על כן קא משמע לן השמיע לנו שאין הלכה כאותו הזוג ובשניים חליצתה פסולה אפילו בדיעבד. ולהיפך: אי אשמועינן אילו היה משמיע לנו רק שאין הלכה כאותו הזוג, אלא כתנא קמא, הוה אמינא הייתי אומר שרק בדיעבד נאמרו הדברים שכשרה בשלושה, אבל לכתחילה ליבעי שיצטרכו חמשה, כדעת ר' יהודה, על כן צריכא צריך שייאמרו שניהם.

37 ג מסופר במשנה שמעשה שחלצו בינו לבינה. ושואלים: בינו לבינה מי ידענא האם אנו יודעים? הרי לא היתה עדות בדבר, ומה מועילה חליצה כזאת? אמר רב יהודה אמר שמואל: וצריך להוסיף שעדים היו רואין אותו מבחוץ, אבל לא השתתפו במעשה עצמו.

38 איבעיא להו נשאלה להם ללומדים בבית המדרש שאלה בהבנת לשונה של משנתנו: האם המעשה היה שחלצו בינו לבינה אבראי בחוץ במקום אחר, ובא מעשה זה לפני ר' עקיבא כאשר היה הוא אסור בבית האסורין, או דלמא שמא מעשה שחלצו בינו לבינה כשהיו היבם והאשה בבית האסורין, ואותו מעשה בא לפני ר' עקיבא? אמר רב יהודה אמר רב: בבית האסורין היה מעשה החליצה, וגם לבית האסורין בא מעשה כשהיה ר' עקיבא במאסר.