ביאור שטיינזלץ על יבמות ל״ד

1 ולשיטת ר' חייא, שכל אחד מהם חייב ארבע חטאות, מאן האי תנא מי הוא תנא זה דאית ליה שיש לו, שהוא סבור שאיסור חל על איסור גם באיסור כולל וגם באיסור מוסיף וגם באיסור בת אחת? שאם היו אלה אחים — ברגע שקידש אחד מהם אשה, נאסרה אותה אשה על האח השני בבת אחת משום אשת איש ומשום אשת אח. וכאשר האח האחר קידש את אחותה — יש כאן איסור כולל, שהרי על ידי קדושיה הוא נאסר לא רק באחות אשתו שהיא אשת אחיו, אלא גם בשאר האחיות. ולאחר זמן כשנעשתה נידה, הרי היא אסורה אז אפילו לבעלה משום נידה, והרי זה איסור מוסיף. ומי הוא התנא שסובר שאיסור חל על איסור בכולם?

2 אמר רב יהודה אמר רב: שיטת ר' מאיר היא. דתניא שכן שנינו ברייתא: יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה, על אותה אכילה עצמה ארבע חטאות וקרבן אשם אחד.

3 כיצד? אם היה כהן טמא שאכל חלב, והוא, אותו חלב, נותר מן המוקדשין, ביום הכיפורים. שחייב חטאת אחת משום טמא שאכל מן המוקדשים, וחטאת אחרת משום שאכל נותר, ועוד חטאת משום שאכל ביום הכיפורים, ועוד חטאת אחרת משום שאכל חלב. וכיון שבאכילה זו נהנה מן הקדשים, הריהו חייב גם משום מעילה, וצריך להביא לכפרתו קרבן אשם. וחלב זה היה אסור מלידתה של הבהמה, ומשהקדישה, חל על כל הבהמה איסור מוקדשים ונאסרה אף בהנאה — הרי איסור מוסיף. וכשנטמא הכהן הזה ונאסר בכל הקדשים הרי כאן עוד איסור כולל. וכיון שנעשה נותר, נאסר גם למזבח — הרי כאן עוד איסור מוסיף, וביום הכיפורים חל איסור כולל נוסף, שהרי ביום הכיפורים אסור באכילה אף בחולין.

4 ר' מאיר אומר: אם היתה זו שבת והוציאו בפיו מרשות לרשות תוך כדי אכילה — הרי זה חייב גם משום שבת. שכיון ששבת ויום הכיפורים חלו בזמן אחד, חייב גם משום איסור שבת, והרי כאן שני איסורים שחלו בבת אחת. אמרו לו: אינו מן השם. כלומר, תוספת זו שאתה מוסיף לענין שבת איננה מאותו נושא של שאר הדברים שאמרנו, כי האיסורים האחרים נעשים כולם בעצם פעולת האכילה, וכאן האיסור הוא משום הוצאה. ומכל מקום מוכח שר' מאיר סבור שאיסור חל על איסור בכל הצדדים הללו.

5 ויש לשאול לענין משנתנו: ור' מאיר, אף שבכלל סובר הוא שבאופן כזה חל איסור על איסור, אולם באופן כזה שכוונתו היתה לדבר מצוה, לשאת אשה, שאף בכך אומרים שאיסור חל על איסור, אליבא דמאן לפי שיטתו של מי מרבותיו אמר זאת? אי אליבא אם תאמר לפי שיטתו של ר' יהושע אמר זאת, האמר הרי אמר ר' יהושע, שמי שטעה בדבר מצוה, וחשב שהוא עושה מצוה, ותוך כדי כך עשה בשגגה עבירה שחייבים עליה חטאת, הרי זה פטור. ואף כאן, כיון שאותם אנשים שנתחלפו נשותיהם טעו בדבר מצוה, שהרי חשבו לקיים מצות נישואין, צריכים היו להיות פטורים מחטאת! אלא יש לומר שאמר זאת אליבא על פי שיטתו של ר' אליעזר, שגם הטועה בדבר מצוה ועבר — חייב חטאת.

6 איבעית אימא אם תרצה אמור תירוץ אחר: לעולם אפילו אליבא לפי שיטתו של ר' יהושע אמר כן, אלא, כי קאמר כאשר אמר ר' יהושע שמי שטעה בדבר מצוה פטור — הני מילי דברים אלה אמורים גבי תינוקות. כגון שנתחלפו למוהל תינוקות שהיה צריך למול, ומל בשבת בטעות תינוק שעדיין לא הגיע זמנו למול, שלא קיים מצות מילה, והיה צריך להתחייב משום מלאכה בשבת, שפוטר אותו ר' יהושע — משום שזמנו בהול, כיון שזמן מילה כדינה הוא רק באותו יום, היה בהול וטרוד לעשותה, ומכיון שהוא בהול, טעה, שחשב שהגיע זמנו בשבת, אבל האי זה שטעה בנישואין, כיון שאין זמנו בהול, יתכן שבאופן כזה לא פטר ר' יהושע.

7 ומקשים: והרי אכילת תרומה, שאין זמנה בהול, ובכל זאת קפטר פוטר ר' יהושע את הטועה בעשיית מצוה, דתנן שכן שנינו במשנה: היה כהן אוכל בתרומה ונודע לו שהוא פסול לכהונה, כגון שהוא בן גרושה או בן חלוצה, ונמצא שהוא כזר שאכל תרומה בשגגה, ר' אליעזר מחייב אותו שישלם גם קרן כדין זר שאכל תרומה וגם חומש, שזר האוכל תרומה בשוגג משלם לכהן את מחירה ומוסיף חומש. ור' יהושע פוטר, כיון שבשעת אכילה סבר שהוא עוסק בדבר מצוה, שהוא כהן האוכל תרומה.

8 ודוחים: הא איתמר עלה הרי כבר נאמר עליה על משנה זו: אמר רב ביבי בר אביי: הכא כאן בתרומה של חמץ שהיה אותו כהן אוכל אותה בערב הפסח עסקינן עוסקים אנו שזמנה בהול, שהוא ממהר לאוכלה, כדי שלא תישאר ויצטרכו לשורפה.

9 ואי בעית אימא ואם תרצה אמור הסבר שונה לכל הענין, שמשנתנו אינה עוסקת באיסור כולל או איסור מוסיף, אלא באיסור בת אחת, ואליבא ועל פי שיטתו של ר' שמעון, שבבת אחת אף הוא מודה שחייב שנים.

10 ושואלים: בשלמא כולהו נניח את כולם את שאר האיסורים משכחת להו יכול אתה למצוא אותם שיחולו כולם בבת אחת, כיצד — דשוינהו שמינו שליח אחד שיקדש להם נשים, ושוו אינהו ומינו הן, הנשים שליח שיקבל עבורן קידושין, ופגע ופגש שליח בשליח, וקידש את שתי האחיות לשני האחים, ונמצא שחלו כל האיסורים באותו רגע עצמו. אלא שיהיו גם נדות בבת אחת בשעת הקידושין היכי משכחת לה כיצד יכול אתה למצוא זאת?

11 אמר רב עמרם אמר רב: מדובר כאן במצב שהיו הנשים שופעות דם נדה מתוך שנת שלשה עשר ללידת בעליהן עד לאחר שנהיו בני שלשה עשר לאחיובי אינהו לחייב אותם את האחים, שברגע שבו הגיעו לבגרות וחלו הקדושין היו הנשים נידות, ואותו זמן היה מתוך שנת שנים עשר לאחר שנים עשר של גיל הנשים, לחיובי אינהי לחייב אותן. כלומר, רק אם נולדו הבעלים ונשותיהן באותו תאריך בהבדל של שנה ובדיוק ביום שבו הגברים הגיעו לגיל בגרות שלוש עשרה הגיעו גם הנשים לבגרותן שתים עשרה, ואם היו באותו זמן נידות, הרי חלו כל האיסורים בבת אחת וחייבים על כולם, גם לדעת ר' שמעון.

12 א שנינו במשנה ש מפרישים אותן שלושה חדשים שמא מעוברות הן. ושואלים: והא והרי אנו יודעים שאין אשה בתולה מתעברת בביאה ראשונה! אמר ר' נחמן אמר רבה בר אבהו: מדובר כאן שבעלו ושנו וחזרו ובעלו, ויש אפשרות שהתעברו בבעילה השניה. ושואלים: אם כן, ואלא הא דתנא זו ששנה ר' חייא: הרי כאן שש עשרה חטאות, ואם היו שם שתי בעילות אם כן תלתין ותרתין הויין שלושים ושתים הן, שכל איסור נעשה פעמיים!

13 ומשיבים: וליטעמיך ולטעמך, לשיטתך שאתה מחשיב כל ביאה להתחייב חטאת עליה בנפרד — הלא לדעת ר' אליעזר, שמחייב חטאת בביאה אחת על כל כח וכח על כל תנועה ותנועה שבביאה — אם כן טובא הויין הרבה הם האיסורים שישנם, שהרי הוא מכפיל את מספר החטאות פי כמה. אלא ודאי לדעת ר' אליעזר יש לומר שרק את האיסורים שנעשו בכח ראשון קחשיב הוא מונה, הכי נמי כך גם כן, אף לדעת חכמים, יש לומר, כי רק את האיסורים של הביאה הראשונה קחשיב הוא מונה.

14 אמר ליה לו רבא לרב נחמן:

15 והא והרי תמר בביאה ראשונה איעברא נתעברה שמקובל שתמר היתה עדיין בתולה כשבא עליה יהודה! אמר ליה לו: תמר באצבע מעכה את הבתולים, לפני הביאה, ולכן נתעברה בביאה ראשונה. שאמר ר' יצחק: כל מועכות של בית רבי שנוהגות למעוך את בתוליהן — תמר שמן, כלומר, מכנים אותן תמר, ולמה נקרא שמן תמר — על שם תמר שמעכה באצבעה. על עצם הראיה מתמר תוהים: והא הוו והרי היו ער ואונן שהיו בעליה קודם לכן ולא היה איפוא לתמר למעוך את בתוליה לפני שבא עליה יהודה! ומשיבים: "ער ואונן" שמשו שלא כדרכן בפי הטבעת, ולכן היתה עדיין בתולה.

16 מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו: אשה שילדה, כל עשרים וארבעה חדש שהתינוק יונק, בעלה דש בועל מבפנים, וזורה את הזרע מבחוץ, כדי שהאשה לא תתעבר, שאם תתעבר ייפסק חלבה, ועלול התינוק למות. אלו דברי ר' אליעזר. אמרו לו: דברים הללו שאתה מציע לעשות אינו אלא כמעשה ער ואונן ואסור לעשותם! ועל כל פנים משמע מכאן שער ואונן באו עליה כדרכה, אלא שלא גמרו את ביאתם!

17 ומשיבים: כוונת הדברים היתה שהם נהגו כמעשה ער ואונן מבחינה מסויימת, ואולם לא כמעשה ער ואונן לגמרי. ומפרטים: כמעשה ער ואונן מבחינת השחתת הזרע, דכתיב שנאמר: "והיה אם בא אל אשת אחיו ושחת ארצה לבלתי נתן זרע לאחיו" בראשית לח, ט, ואולם לא כמעשה ער ואונן בדיוק, שאילו התם שם בער ואונן היתה הביאה שלא כדרכה, והכא וכאן מדובר בביאה כדרכה.

18 ושואלים שוב לעצם המעשה: בשלמא נניח אונן שבא עליה שלא כרגיל, יודעים ממה דכתיב ביה שנאמר בו "ושחת ארצה" שם, אלא ער מנלן מניין לנו שבא עליה שלא כדרכה? אמר רב נחמן בר יצחק: דכתיב שנאמר באונן "וימת גם אתו" בראשית לח, י, כלומר, אף הוא באותה מיתה מת, על שעבר אותה עבירה שעבר אחיו. ושואלים: בשלמא נניח אונן בא עליה שלא כדרכה, שלא רצה שתלד משום שידע ש"לא לו יהיה הזרע" בראשית לח, ט, אלא יהיה נחשב אחרי אחיו המת, אלא ער מאי טעמא עבד הכי מה טעם עשה כך? ומשיבים: כדי שלא תתעבר ויכחיש ויתמעט יופיה בהריון.

19 א תנו רבנן שנו חכמים, נאמר: "ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע ורחצו במים" ויקרא טו, יח. ומדייקים: "אותה" הוא מיעוט, פרט לכלה, שביאתה בפעם הראשונה אינה מחייבת טבילה, אלו דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים: פרט לביאה שלא כדרכה, שביאה שלא כדרכה אינה מחייבת טבילה. אמר ליה החכם הון בריה בנו של רב נחמן לרב נחמן אביו: לימא קא סבר האם לומר שסבור ר' יהודה: התורה חסה על תכשיטי איפור כלה, שלא יתקלקלו מחמת המים, ולפיכך פטרוה מטבילה? אמר ליה לו: לא זה הטעם, אלא לפי שאין אשה מתעברת מביאה ראשונה, ולכן אין ביאה כזו מטמאה, שאינה שכיבה הראויה לזרע.

20 ומוסיפים: במאי קמיפלגי במה חלוקים ר' יהודה וחכמים — רבנן סברי חכמים סבורים שמה שנאמר "שכבת זרע" משמעו פרט להעראה, שהיא ביאה לא גמורה ובלא הוצאת זרע, והמיעוט "אותה" משמעו פרט לשלא כדרכה. ואילו ר' יהודה סבר: שלא כדרכה והעראה שניהם מן המיעוט "שכבת זרע" נפקא יוצאים, נלמדים שאין זו שכיבה העשויה להביא להולדה "זרע", "אותה" שנאמר — פרט לכלה.

21 ב אגב דברים אלה, בענין ביאה שאינה ראויה להולדה, מביאים: כי אתא כאשר בא רבין מארץ ישראל אמר בשם ר' יוחנן: כל אשה ששהתה אחר שמת בעלה או שנתגרשה ממנו עשר שנים בלא תשמיש ונשאת — שוב אינה יולדת. אמר רב נחמן: לא שנו דבר זה אלא שאין דעתה להנשא, אבל אם דעתה במשך הזמן להנשא — מתעברת לאחר מכן. אמר ליה רבא לאשתו, בת רב חסדא: קא מרנני רבנן אבתריך מרננים חכמים אחריך, שכן בין הזמן שנתאלמנה עד לזמן שנשאה רבא עברו יותר מעשר שנים והיא ילדה לו בכל זאת ילדים, ולכאורה נראה ששימשה בינתיים! אמרה ליה לו: אנא דעתאי עלך הואי אני דעתי עליך היתה, שמסופר שכבר בהיותה ילדה נתנבאה שתינשא לו, ולכן אף לאחר שהייה ארוכה זו ילדתי לך.

22 מסופר: ההיא דאתיא לקמיה אשה אחת שבאה לפני רב יוסף, אמרה לו: רבי, אנא אני שהיתי אחר בעלי עשר שנים ובכל זאת ילדתי! אמר לה: בתי, אל תוציאי לעז על דברי חכמים. אמרה ליה לו והודתה: לגוי נבעלתי בתוך הזמן הזה, ואם כן אין בכך סתירה לדברי חכמים.

23 ג אמר שמואל: וכולן, כל הנשים שנבעלו — ויש חשש שנתעברו, צריכות להמתין שלשה חדשים לפני שהן נישאות, כדי להבחין בין ילד שנולד מביאה קודמת לזה שנולד מן הנישואין, חוץ מגיורת קטנה ומשוחררת קטנה, שאף שייתכן שנבעלו, מכל מקום כיון שהן קטנות אינן יכולות להרות. אבל קטנה בת ישראל שנבעלה צריכה להמתין שלשה חדשים.

24 ושואלים: ובמאי ובמה באיזו קטנה מדובר? אי אם שיצאה במיאון שהיתה נשואה נישואין מדברי סופרים ומיאנה בבעלה, והאמר והרי אמר שמואל דלא בעיא שהממאנת אינה צריכה להמתין, ואי ואם יצאה בגט, שנתגרשה אותה קטנה — האמרה הרי כבר אמר אותה שמואל את ההלכה הזו חדא זימנא פעם אחת ומדוע חזר ואמר? שכן אמר שמואל: מיאנה בו הקטנה בבעלה — אינה צריכה להמתין שלשה חדשים לנישואין השניים, אבל אם נתן לה גט — צריכה להמתין שלשה חדשים, כדי לא להבדיל בין גרושה גדולה לגרושה קטנה! אלא צריך לומר שמדובר כאן שנבעלה אותה קטנה בזנות,